נדרים פרק
אחד עשר נדרים ר"ן צא.
רש"י ואלו
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
גרשתני (ה). מי מהימנא ואם אשת כהן
אסור לו להחזירה: התם
גברא הוא דנסתחפה שדהו. קדושת כהונתו גרמה לו כדפרישית
ע א ב
א)
ב)
הוא. דמעיקרא משום דידע לה דבעלה לא ידע בה אי נטמאת
במתני': איבעיא להו אמרה לבעלה גרשתני. ונתקרע הגט
(ו)
אי לא [אהכי] אי אמרה טמאה אני לך לא מהימנא אבל
או שאבד מהו להאמינה ולהתירה לינשא: דידעה דבעלה לא ידע
ג)
היכא דאמרה גרשתני דידעה דבעלה ידע אי משקרא אי לא
בה. אם זינתה אם לאו ומשום
הכי משקרא ולא מירתתא: התם דלא
ד)
עא ג
ה)
(ז) לא הות אמרה הכי דחזקה דאין
עבידא לבזויי נפשה. שבזיון ופגם
❖
ו)
אשה מעיזה פניה בפני בעלה:
הוא לה כשנאנסה הלכך אי לאו
וגברא הוא דנסתחפה שדהו ואמרינן ליה
אדרבה. לא (ח) מיבעינן למשנה
דקושטא הוה לא הות קאמרה:
(א) מתני' היא האומרת טמאה אני לך יש לה
דתקיף לה מגברא. שעל ידי
אחרונה דלא מהימנא אלא אפי'
הגהות הב"ח
כתובה במאי עסקינן אילימא באשת ישראל
❖
כעסה תתחזק מן הבעל להעיז פנים
למשנה ראשונה דקתני מהימנא לא
(א) גמ'
אי ברצון כלום יש לה כתובה ואי באונס מי
בו ולומר לו גרשתני: השמים
הוי טעמא אלא משום דלא עבידא
קא מיתסרא על גברא ואלא באשת כהן
א
ביני לבינך דמשנה ראשונה. שאמרו תוספות
לבזויי נפשה דלימרה דנטמאה אי לאו
אי ברצון כלום יש לה כתובה מי גרעה
דהכי הוא כדקאמרה: דזימנין דתקיף
נאמנת תיובתיה דרבא דהאמר רבא
גרשתני מהו.
מאשת ישראל ברצון אלא לאו באונס וקתני
לה מן גברא. שציער לה בעלה
דאפי' למשנה ראשונה כי אמרה
ב
יש לה כתובה איבעיא להו אמרה לבעלה
ומעיזה פניה בפניו. ענין אחר
גרשתני לא מהימנא: התם כיון
(ב) שם
דתקיף לה מן גברא שתוקף יצרה מן
דלא סגיא לה דלא אמרה אין יורה
גרשתני מהו אמר רב המנונא ת"ש האומרת
תהוי והא
(ג) שם
אדם אחר שנתנה בו עיניה ובשבילו
כחץ אי לא איתא כדקאמרה לא
טמאה אני לך דאפילו למשנה אחרונה דקתני
אי (ד) שם
מעיזה לומר לבעלה גרשתני: והא
אמרה ליה. דכיון שהיא צריכה לברר
דבעלה
לא מהימנא התם הוא דמשקרה דידעה
הכא דלית לה כיסופא. דבהא מילתא
דבריה כדאמרה השמים ביני לבינך
(ה) רש"י
דבעלה לא ידע בה אבל גבי גרשתני דידע
תיובתא [דרבא].
מהו הוא
וצריכה לומר בפירוש מה שהיא
לא מבזיא נפשה ואפילו הכי קתני
(ו) ד"ה
בה מהימנא ג דחזקה אין אשה מעיזה פניה
טוענת עליו דהיינו שאין יורה כחץ
במשנה ראשונה דמהימנא והיכי אמר
דידעה
בפני בעלה אמר ליה רבא אדרבה אפי'
אפילו למשנה ראשונה כו': התם.
כסיפא לה מילתא ואי לאו דקושטא
(ז) בא"ד
דלא עבידא
אי
למשנה ראשונה דקתני מהימנא התם משום
נמי אית לה כיסופא דכיון דלא סגי
היא לא הות אמרה. ואית דגרסי
מהימנא (ח) ד"ה
לבזויי נפשה.
לה דלא קאמרה גבי בי דינא אי
כיון דקא סגי לה כלומר אחר
דלא עבידא לבזויי נפשה אבל הכא דזמנין
❖
קסבר
מיבעי
יורה כחץ אי לאו דהכי הוא לא
שמצאה בלבה לומר כך: והא הכא
התם כיון דלא סגי דלא
דתקיף לה מן גברא מעיזה ומעיזה מתיב
אמרה.
קאמרה ואהכי מהימנא: דהא הכא
דידעה היא דבעלה ידע בה.
רב משרשיא השמים ביני לבינך דמשנה
מוסף רש"י
דידעה היא. דבעלה ידע דיורה
דסלקא דעתך הכא דאיהו נמי קים
קסבר רב
ראשונה (ב) תיובתא דרבא הכא דלית לה
המנונא נהי דבביאה ידע.
דנסתחפה שדהו.
כחץ וקתני לה לא מהימנא אלמא
ליה ביורה כחץ וקתני דלא מהימנא:
כיסופא וקתני דמהימנא קסבר רבא התם
אשה מעיזה: דכל יומא. לאחר
נהי דבביאה ידע ביורה כחץ מי
(עי'
כיון דלא סגי לה דלא אמרה אין יורה
(ג)
תשמיש מקדמה ומשיא ידא לגברא
ידע. מהא משמע בההיא דהשמים
❖
כתובות ב.)
כחץ אי לא איתא כדקאמרה לא אמרה
כדי לטהר ידיו לאחר תשמיש ואתת
ביני לבינך דתנן במתני' היינו יורה
ליה השמים ביני לבינך דמשנה אחרונה
יומא חד ועבדא הכי אמר לה הדא
כחץ וכדכתיבנא: ולענין הלכה
פירוש הרא"ש
מילתא דתשמיש לא הוי האידנא:
קיי"ל כרב המנונא דאשה שאמרה
תהוי תיובתא דרב המנונא והא הכא דידעה
אמר רב המנונא ת"ש.
לבעלה גרשתני נאמנת דסוגיין
אהלויי
היא (ד) ובעלה ידע בה וקתני דלא מהימנא
דלא עבידא
בכוליה הש"ס כוותיה ומדמינן לה
לבזויי נפשה.
קסבר רב המנונא הכא נמי היא גופה אמרה נהי דבביאה ידע
למתניתין ש"מ שלא להתירה בלבד
ביורה כחץ מי ידע ומשום הכי משקרא: ההיא איתתא דכל יומא
דלית לה
לינשא נאמנת אלא אף ליטול כתובה
כסופא.
דתשמיש מיקדמה משיא ידיה לגברא יומא חד אתיא ליה מיא לממשא
דומיא דמתני' דקתני יוצאות ונוטלות
כיון דלא סגי
אמר לה הדא מילתא לא הות האידנא אמרה ליה א"כ חד מן נכרים
כתובה ועוד שהרי מספר כתובה
לה דלא קאמרה אינו
יורה כחץ.
אהלויי
נלמוד שכך כותב לה לכשתנשאי
לאחר תטלי מה שכתוב ליכי כדתנן
בהאשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים כך כתב הרמב"ן ז"ל בהלכותיו. מיהו איכא למימר דלית לן מדרש כתובה אלא בעיקר כתובה
ג)
אבל בתוספת לא. וכיון דמשום הכי מהימנא טפי כי אמרה גרשתני מכי אמרה השמים ביני לבינך משום דבגרשתני ידע בה בעלה
ואינה מעיזה ובהשמים ביני לבינך דלא ידע בה מעיזה שמעינן מינה דבאומרת אינו נזקק עמי כלל כיון דבעלה ידע בה אפילו למשנה
היא גופה
אמרה נהי דבביאה ידע.
אחרונה מהימנא ויוציא ויתן כתובה אפילו לא אתיא מחמת טענה דבעיא חוטרא לידה ומרא לקבורה שהרי גדולה מזו אמרו אי אפשי
ד)
אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה. מיהו כתב ר"י ז"ל דדוקא כשהיא תובעת להתגרש הוא דאמרינן יוציא ויתן כתובה אבל
תובעת כתובה לא מהימנא והביא ראיה מדאמר בפרק האשה ה) רבה האשה שאמרה מת בעלי נאמנת מת בעלי תנו לי כתובתי אינה
מקדמה ומשיא
ידיה לגברא.
נאמנת: ואיכא למידק אשמעתין דהכא משמע דמילתא דידע בעלה מהימנא משום דלא מחצפא ביה ודלא ידע בה בעלה לא מהימנא
והתם בסוף פרק הבא על יבמתו גבי הא דתנן נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל משמע איפכא דאמרינן
התם ו) הוא אמר מינה והיא אמרה מיניה אמר רבי אמי דברים שבינו לבינה היא נאמנת מאי טעמא היא קים לה ביורה כחץ ואיהו לא
קים ליה ביורה כחץ משמע דמשום דלא קים ליה מהימנא הא קים ליה לא מהימנא והכא אמרינן איפכא תירץ הרמב"ן ז"ל דלא דמיין
אהדדי דהתם איהו הוא דקמפיק לה ומפסיד לה כתובתה הילכך אי תרוייהו קים להו ליכא למימר דאיהי מהימנא משום דחזקה אין אשה
מעיזה בפני בעלה דכי אמרינן הכי היכא דאיהי בעיא לאפוקי נפשה מבעלה דאיכא העזה טובא ואי לאו דקושטא קאמרה אינה מעיזה
אבל התם דאיהו בעי לאפוקה (נפשה) מעיזה ומעיזה אבל כיון דאיהי קים לה ואיהו לא קים ליה אינו בדין שיוציאנה ויפסיד כתובתה
בטענת שמא: ההיא איתתא. אשת כהן היתה דאי אשת ישראל כיון שאפילו לפי דבריה סבורה היתה שהוא בעלה אין לך אונס
גדול מזה ואונס בישראל מישרא שרי ולמה ליה לרב נחמן למימר עיניה נתנה באחר אלא ודאי כדאמרן: הא מילתא. תשמיש:
אהלויי