רש"י ואלו מותרין פרק שני נדרים
ר"ן טז.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
גמ' מתניתין. דהכא לא קתני דלהוי מותר אלא (ג) הקרבן שאוכל
אי אמרינן דבחיי קרבן משתבע שרי דקרבן לאו בר אשתבועי הוא
כב א
א)
ב) ג)
ולא קרבן שאוכל ואהכי רבי מאיר היא ולא רבי יהודה: אימא סיפא
ואי אמרינן דקרבן יהא מה שלא אוכל משלך קאמר נמי שרי דלא
ד)
לקרבן לא אוכל לך מותר והא תנן. באידך פירקין ד) לקרבן לא אוכל
שוי איסור קרבן אלא מה שלא יאכל הא קרבן שאוכל לך נמי שרי
❖
כג ב
ה)
לך וכו': הא דאמר לקרבן. אסור ומתניתין דקתני מותר דאמר לא
דחי קרבן קאמר דעביד איניש דמשתבע ביה ולא מידי קאמר. ונראה
לקרבן דמשמע לא להוי קרבן מה שלא
בעיני דהא קרבן גרסינן וכדכתיבנא
גמ'
הגהות הב"ח
אוכל לך דאם אוכל ליהוי קרבן
ודכוותה בשבועה הא שבועה דתנא
מני מתניתין ר' מאיר היא דאי רבי יהודה
כד ג
דהיינו מכלל לאו הן ולית ליה לרבי
דמותר בקרבן קתני דבשבועה אסור
(א) גמ' שאוכל
לא שני ליה קרבן ולא שני ליה הקרבן אימא
מאיר מכלל לאו הן: מתני' שבועה
ושלא
וליכא למימר דהקרבן גרסי' דהתנא
סיפא לקרבן לא אוכל לך מותר והתנן
(ב) שם
לא אוכל לך וכו' הא שבועה שאוכל
בפרקין דלעיל דהקרבן אסור לרבי
כה ד
דרב (ג) רש"י
לקרבן לא אוכל לך רבי מאיר אוסר וא"ר
אסור. כדמפרש בגמרא דהאי שאוכל
מאיר והיכי תנן הכא דשרי דהא
הא
אבא נעשה כאומר לקרבן יהא לפיכך לא
קרבן
לא אוכל משמע כלומר שבועה תהא
מתני' (נמי) כר"מ אוקימנא לה בגמרא
כו ה
לך (ד) ד"ה
אוכל לך א לא קשיא הא דאמר לקרבן הא
חלה עלי אם אוכל. והאי שבועה
אלא ודאי כדאמרן. לקרבן לא אוכל
בו
דאמר לא לקרבן דלא הוי קרבן קאמר:
ליכא למימר דחיי שבועה קאמר
לך נמי שרי דכיון דבלמ"ד פתוחה
מתני' שבועה לא אוכל לך הא שבועה
וה"ה
דשבועה לית בה ממש כמו בקרבן
קאמר לא קרבן משמע וליכא למימר
ב
(ה) ד"ה
אלא שבועה ממש קאמר: לא שבועה
דמכלל לאו משמע הא מה שיאכל יהא
❖
שאוכל לך לא שבועה לא אוכל לך אסור:
דאיתקל
(ו) ד"ה
גמ'
לא אוכל לך אסור. אפי' לרבי מאיר
קרבן דהא מתני' כר"מ אוקימנא לה
מכלל דהא שבועה שאוכל לך דלא
נמי
ור"מ הא לית ליה מכלל לאו אתה
דהכי גמרינן במסכת שבועות
אכילנא משמע ורמינהו ג שבועות שתים
תוספות
מתני'
שומע הן:
דבשבועה אית ליה לר"מ מכלל לאו
שבועה לא אוכל
דקאמר
שהן ארבע שאוכל ושלא אוכל שאכלתי
אתה שומע הן: גמ' שאוכל שתי
בתמיה
לא שבועה לא אוכל
לך הא שבועה שאוכל לך לשבועה לא
לך אסור.
ושלא אכלתי מדקאמר (א) שלא אוכל
לשונות משמע היו מסרבין. מפצירים
אוכל לך אסור. משום דשבועה לא
שאכלתי ושלא אכלתי מכלל דשאוכל לך
אוכל לך משמע בשבועה לא אוכל
(ד) שיאכל ואמר אכילנא אכילנא ומתוך
לישנא אחרינא
דמשמע בניחותא
דאכילנא משמע אמר אביי שאוכל שתי
לך. והא שבועה שאוכל לך הכי משמע
כך אמר שבועה שאוכל משמע
ד
דליכא לפרושי לישנא דחי שבועה
דאכילנא קאמר: ה)(כשלא היו מסרבין
לשונות משמע היו מסרבין בו לאכול ואמר
קאמר כדאמרינן חי קרבן דלא משתעי
בו אלא מעצמו אמר שבועה שאוכל):
אכילנא אכילנא ותו שבועה שאוכל דאכילנא
(ז) בא"ד
רב אשי אומר. הא דקתני הא שבועה
אינשי הכי. ולשבועה לא אוכל נמי
משמע אבל אמר לא אכילנא לא אכילנא
ואם כן היכי
שאוכל שאי אוכל קתני ולהכי אסור
אפילו בלמ"ד פתוחה אסור דאע"ג
ותו אמר שבועה שאוכל דלא אכילנא קאמר
דלא אכילנא הוא: פשיטא. דודאי אי
אסור
דלמ"ד פתוחה לא משמע ומתני' רבי
רב אשי אמר שאוכל דשבועה שאי אוכל
לא
מאיר היא דלית ליה מכלל לאו אתה
קאמר שאי אוכל ודאי לא אכילנא
זה
דאמר
קאמר א"כ פשיטא מאי למימרא מהו דתימא
הוא ואסור: מהו דתימא. האי דקאמר
שומע הן אפילו הכי בשבועה אסור.
❖
חומרבשבועותמבנדרים.
מיקם לישנא היא דאיתקיל ליה קמ"ל אביי
ונראה בעיני דהיינו טעמא משום דהא
שאי אוכל מיקם לישנא כלומר תקון
לא אמר טעם כרב אשי דלא קתני שאי
מסקינן בסוף פרק שבועת העדות
הלשון הוא (ה) דבדעתו היה לומר
(ב)
מוסף רש"י
שאוכל ונתקל ואמר שאי אוכל ונימא
דכי לית ליה לר"מ מכלל לאו
אוכל ורב אשי נאדי מן טעם דאביי קסבר
שבועות שתים שהן
לעולם להוי כמאן דאמר שאוכל קא
אתה שומע הן ה"מ בממונא אי נמי
שלא אוכל נמי משמע שתי לשונות היו
ארבע שאוכל ושלא
משמע לן דלא דודאי אסור: אביי
באיסורא דאית בי' ממונא אבל באיסורא
אוכל.
מסרבין בו לאכול ואמר לא אכילנא לא
לא אמר כטעמא דרב אשי דלא
גרידא אית ליה ונדרים איסורא דאית
אכילנא ואמר נמי שבועה בין שאוכל
קתני. במתני' שאי אוכל: ורב אשי
ביה ממונא נינהו משום דלא משכחת בהו
בין שלא אוכל הדין אכילנא משמע
הוא נאדי. נדוד וסור מטעמיה
בלא חפצא דהא אינן חלין על דבר שאין
דאמר ואיכא לתרוצה נמי לישנא שבועה
בו ממש אבל שבועות אינן אלא איסורא
דאביי דכי היו מסרבין בו לאכול ואמר
שאכלתי ושלא אכלתי.
שלא אוכל שבועה דלא אכילנא קאמר
גרידא שהוא חל בגופו וכיון דאיסורא
לא אכילנא לא אכילנא ותו אמר
גרידא נינהו אפילו רבי מאיר מודה
שבועה בין אם אמר שבועה שאוכל
אלא תנא פסקה שאוכל דאכילנא
(שבועות יט:) מסרבין.
❖
דאמרינן בהו מכלל לאו אתה שומע
בין אם אמר שבועה שלא אוכל
(שם כ.)
משמע ושלא אוכל לא אוכל משמע:
הן: גמ' מני מתני' רבי
מתני' זה חומר בשבועות מבנדרים וחומר
משמע (ו) דקאמר אכילנא אם אמר
שבועה שאוכל משמע קאמר אכילנא
מאיר היא. דלא שני ליה קרבן ולא
בנדרים מבשבועות כיצד אמר קונם
פירוש הרא"ש
ה
דהכי קאמר בתמיה לא אכילנא לא
שני ליה כקרבן דלא בעי כ"ף הדמיון
סוכה
שאני עושה לולב שאני נוטל תפילין
שבועה שלא אוכל.
אכילנא שבועה שאוכל בודאי ואם
דאי רבי יהודה מאי איריא קרבן
שאני מניח בנדרים אסור בשבועות
אמר שבועה שלא אוכל הדין משמע
לא אוכל לך דשרי אפילו קרבן
מותר
שאין נשבעין
לעבור על המצות:
נמי דאכילנא דמשמע לא אכילנא
שאוכל לך נמי שרי: הא דאמר לקרבן
גמ'
שבועה אי לא אכילנא והיינו חדא
הא דאמר לקרבן. כלומר בלמ"ד
לישנא: והא איכא נמי לתרוצי. בניחותא דמשמע לישנא אחרינא והאי שבאית משמע לקרבן יהא אבל לקרבן בלמ"ד פתוחה משמע לא קרבן:
לא
שבועה לא אוכל לך
דאמר שבועה שלא אוכל דלא אכילנא משמע דהאי דאמר לא אכילנא
מכלל
אסור.
בניחותא קאמר אם כן לא להוי אסור (ז) אי נמי כי אמר במתניתין שבועה לא אוכל אלא ודאי ליתא לטעמא דאביי אלא ודאי תנא במסכת
שבועות דשאוכל דאכילנא משמע ולא ענין אחר ושלא אוכל משמע דלא אכילנא ולא דבר אחר הלכך מתרץ מתניתין שאי אוכל דכשאוכל ודאי
לאו משמע אלא אי אמר דאכילנא: מתני' זה חומר בשבועות מבנדרים. הא דאמרן שבועה שלא אוכל כו' דבשבועות אסור ובנדרים מותר:
גמ'
זה חומר בשבועות מבנדרים. שבועות
ב' שהן ד'.
היו מסרבין בו לאכול ואמר
אכילנא אכילנא כו'. אבל אמר אכילנא אכילנא.
מהו דתימא מיקם לישנא הוא.
רב אשי נדי מטעמיה דאביי.
אלא תנא פסקה.