טז: ר"ן ואלו מותרין פרק
שני נדרים
עין משפט
רש"י
מסורת הש"ס
נר מצוה
גמ'
מדקאמר חומר בשבועות מבנדרים. כלומר דזה חומר טפי
ה) מכלל דשאוכל דאכילנא משמע. דהא נקט לאו והן: היו מסרבים
כז א
א) ב)
בשבועות מחומרא דנדרים מכלל דנדר מיהא הוי כי אמר קרבן
בו לאכול ואמר אכילנא אכילנא ותו אמר שבועה שאוכל
ג)
דאכילנא משמע וכו'. לפום האי לישנא משמע דכי היכי דצריך
לא אוכל לך וכו' דאיסור נדר איכא מדרבנן אלא דלא לקי מדאורייתא
❖
היכי דמחייב בשבועות: והא מותר
הוכחה לומר דשאוכל דלא אכילנא משמע ה"נ צריך הוכחה דשאוכל
ולא מיחייב קרבן שבועה כי
ד) ה)
קתני. בנדרים דאפילו שום איסור
דאכילנא משמע. ובריש פרק שבועות
ו)
גמ' חומר מכלל דנדר הוא והא מותר קתני
ליכא: אסיפא. הא דקתני חומר
שתים בתראו) באוקמתיה דאביי גופיה
ז)
תוספות
❖
לא משמע הכי אלא דסתמא בלא
בשבועות מבנדרים דמשמע דנדר חשיב ח)
אסיפא דאידך בבא קתני שבועה שאיני ישן
הא דאמר ישיבת
שום הוכחה שאוכל דאכילנא משמע
לא קאי ארישא דקתני קרבן לא אוכל לך
שאיני מדבר שאיני מהלך אסור זה חומר
סוכה עלי והא
אלא אסיפא דאידך בבא
וכבר כתבתי שם שזו מן הסוגיות
דאמר שבועה שלא
בשבועות מבנדרים: חומר בנדרים מבשבועות
תורה אור השלם
דקתני קונם שאיני ישן שאיני מדבר
המתחלפות וכתבתי שם גם כן
אשב בסוכה.
כיצד כו': רב כהנא מתני אמר רב גידל אמר
1. אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַיְיָ
הרי זה בלא יחל דברו (א) ואומר
דסוגיא דהתם עדיפא טפי: מיעקם
אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר
רב ורב טביומי מתני אמר רב גידל אמר
לישניה הוא. כלומר שהאריך באלף
רבינא עלה לעיל לעולם כדקתני
אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל
שמואל מנין שאין נשבעין לעבור על
ונראה כאומר שאי אוכל ותיסק
שאני ישן ומאי בל יחל בל יחל דרבנן
דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו
❖
במדבר ל ג
יַעֲשֶׂה:
המצות ת"ל לא יחל דברו דברו לא יחל
אדעתין הכי לפי שאין דרך בני אדם
דהיינו איסור דרבנן אבל שבועה שאיני
1
לומר שאי אוכל אלא שלא אוכל:
ישן שאיני מדבר מדאורייתא אסור
אבל מיחל הוא לחפצי שמים מאי שנא נדר
וזה חומר בשבועות מבנדרים ששבועה
ואמר שבועה שלא אוכל דאכילנא
הגהות הב"ח
דכתיב איש כי ידור נדר לה' לא יחל דברו
1
חלה על דבר שאין בו ממש וחייב
משמע. לאו למימרא שיהא מושבע
(א) רש"י
שבועה נמי הא כתיב 1 או השבע שבועה לה'
קרבן מה שאין כן בנדרים: אבל
שיאכל אלא לומר שאינו מושבע שלא
ואמר
לא יחל דברו אמר אביי הא דאמר הנאת
א
מדרבנן
מיחל הוא לחפצי שמים. שאם נדר
יאכל דהכי אמר ליה וכי נשבעתי שלא
(ב) ד"ה
סוכה עלי הא דאמר שבועה שלא אהנה מן
לעבור על אחת מן המצות אין שבועה
אוכל עמך והלא כבר אמרתי לך
דהכתיב
הסוכה אמר רבא וכי מצות ליהנות ניתנו אלא
חלה עליו ומיחל לאותה שבועה
דאכילנא: ולענין הלכה כבר כתבתי
(ג) ד"ה
אמר רבא הא דאמר ישיבת סוכה עלי והא
דמושבע ועומד הוא לקיימה ואין
בפ' שבועות שתים בתרא שהרמב"ם
הא ואפילו
שבועה חלה עליו ויכול לחלל דברו:
ז"ל פסק כאביי וכסוגיא דהתם
דאמר שבועה שלא אשב בסוכה ושאין
דקאסר
מאי שנא נדר. דאמר כי נדר על
והארכתי שם בטעמו של דבר בס"ד
והיכי
נשבעין לעבור על המצות מהכא נפקא ליה
אבל הרמב"ן ז"ל פסק כרב אשי
המצוה חל עליו הנדר וכי עבר ועשה
מהתם נפקא ליה דתניא יכול נשבע לבטל
אמר (ד) ד"ה
המצוה קם ליה בלא יחל: דכתיב כי
דלעולם שאוכל דאכילנא משמע ושלא
חשיבא
את המצוה ולא ביטל יכול יהא חייב
❖
ידור נדר לה'. דאפילו בחפצי שמים
מצוה הנאה
אוכל שלא אוכל משמעז): פיסקא זה
תלמוד
דלה' לא יחל דברו: שבועה נמי.
חומר בנדרים מבשבועות וכו':
גמ' מכלל דנדר הוא. דמדקתני דשבועה חמורה מנדר משמע דבנדר
תחול עליה אם נשבע לעבור על המצוה (ב): והכתיב נמי או
מוסף רש"י
השבע שבועה לה' לא יחל דברו. דלה' סמוך אאו השבע דמשמע
נמי איכא איסורא אלא דלא חמיר כשבועה: והא מותר קתני. דתנןח)
שבועה שאיני ישן.
נמי לה' השבע שבועה לא יחל דברו: אמר אביי הא דאמר הנאת
לא אוכל לך מותר: על סיפא דאידך קתני לה שבועה שאיני ישן
סוכה עלי הא דאמר שבועה שלא אהנה מן הסוכה. כלומר הא
שאיני מדבר שאיני מהלך אסור. ובהא שייך למימר חומר בשבועות
(לעיל טו:) וכי
מצות ליהנות ניתנו.
מבנדרים דנדרא מיהא הוי מדרבנן וכרבינא דאוקמא לעיל בבל
דקתני מתניתין שנודרין על המצוה כגון דאמר הנאת סוכה עלי
דהשתא קאסר חפצא עליה דהכי מצי למידר אפי' לכתחילה כדאמרינן
יחל מדרבנן אלא דשבועה חמורה מנדר דאסור מדאורייתא. ונקיט
לה הש"ס להאי פרוקא אליבא דרבינא משום דקושטא דמילתא כוותיה
לעיל אע"ג דמשועבד לאשתו בתשמיש חל עליו הנדר כי אמר הנאת
תשמישך עלי שאינו אוסר עצמו עליה אלא לדידה אוסר עליו.
היא דבל יחל דמתני' דרבנן קאמר. והאי דלא דייקינן נמי גבי חומר
(חולין פט.)
וקסבר אביי דבכל לשון שבועה לא מצינו דתיחול עליה דאי אמר
בנדרים מבשבועות מכלל דשבועה מיהא איתא משום דאין הכי נמי
(ר"ה כח.)
שבועה הנאת סוכה עלי דהנאתה אוסר עליו (ג) דהא ודאי לא הויא
דאיתא ולקי בה משום שבועת שוא אלא שאינה חלה לבטל את המצוה:
ולא ביטל יכול יהא
חייב.
אבל מיחל הוא לחפצי שמים. אם יש בשבועתו בטול חפצי שמים
שבועה אלא נדר דכיון דקאמר עלי היינו נדר דכל היכא דקאמר
מיחל שבועתו: לה' לא יחל דברו. אפילו יש בנדרו בטול מצות
עלי אמרינן היינו נדר וחייב באחריותו ונדר הוא כי אמר הכי אפילו
❖
לכתחלה מצי נדר וקאסר חפצא עליה אבל שבועה לא מצי לאוקמי
השם לא יחל: שבועה נמי הא כתיב או השבע וכו'. דלה' קאי
(שבועות כז.)
נמי אהשבע שבועה: הא דאמר הנאת סוכה עלי הא דאמר
אלא כגון דאמר שבועה שלא אהנה וכהאי גוונא לא חייל עליה דלא
שבועה שלא אהנה מסוכה. כלומר סברא הוא דלה' לא קאי אשבועה
מצי למיסר נפשיה עליה דמצוה כי קאמר שלא אהנה דאוסר
פירוש הרא"ש
אלא אכי ידור נדר משום דנדר בדין הוא שיחול על דבר מצוה לפי
עצמו במצוה שהוא משועבד לו וכה"ג מיירי חומר בנדרים מבשבועות
הא מותר קתני.
דבנדרים אומר קונם הנאת סוכה עלי ובשבועה שלא אהנה: וכי
שהוא אוסר על עצמו הנאת סוכה שלשון נדר כך הוא ואין מאכילין
מצות ליהנות ניתנו. דקאמר הנאת סוכה עלי הא לא ליהנות ניתנו
את האדם דבר האסור לו אבל לשון שבועה היינו שלא אשב בסוכה
ולא כל הימנו להפקיע עצמו ממצות סוכה שהוא מצווה בה: אמר רבא
ולא מצי למיסר נפשיה בהנאתה דהא לא חשיבה הנאה מצוה דלא
(ד)
ניתנו בשביל הנאה: אלא אמר רבא וכו' ישיבת סוכה עלי. כדאמרן
וכי מצות ליהנות ניתנו. רבא לאו אטעמיה דאביי מקשה דודאי שפיר
דבישיבת סוכה עלי קאסר חפצא עליה: ובשבועה שלא אשב.
קאמר אלא אלישניה דאי אמר הנאת סוכה עלי יושב בה ישיבה
על
סיפא דאידך שאני ישן
של מצוה דמצות לאו ליהנות ניתנו: אלא אמר רבא הא דאמר ישיבת
קאסר נפשיה מן חפצא והא לא מצי למיעבד דמשועבד הוא למצוה
כו'.
ולהכי לא חיילא עליה שבועה: יכול יהא חייב. קרבן שבועה:
סוכה עלי הא דאמר שלא אשב בסוכה. וא"ת וכי אמר ישיבת סוכה
מנין
תלמוד שאין נשבעין לעבור על
עלי מאי הוי הא דבר שאין בו ממש הוא י"ל דהכא במאי עסקינן
המצות.
כגון דאמר קונם סוכה לישיבתה עלי ורבא לא חש לתרוצי אלא לשון הנאה דאמר אביי אבל אין ה"נ דבאומר סוכה לישיבתה עסקינן.
אבל בתוספות אמרו שאפילו אמר קונם ישיבת סוכה עלי מהני דלא מקרי דבר שאין בו ממש אלא בשאינו מזכיר שם החפץ שאוסר עליו
מ"ש נדר דכתיב
כגון שאני ישן שאני מדבר אבל כשמזכיר החפץ הנאסר דבר שיש בו ממש הוא ולפי זה מאי דאמרינן בפרק אע"פ ובפרק
איש כי ידור נדר לה'.
בתרא דמכילתין גבי מקדיש מעשה ידי אשתו דמוקמינן באומר יקדשו ידים לעושיהן לאו דוקא באומר אלא נעשה כאומר קאמר
שבועה נמי
כיון שהזכיר את הידים. וא"ת ואפילו כי אמר ישיבת סוכה עלי למה אסור בישיבה של מצוה והא כיון דמצות לאו ליהנות ניתנו הרי אינו נהנה מן
כתיב או השבע שבועה
לה'.
הסוכה כלל תירצו בתוספות דמ"מ כיון שאסר ישיבתה עליו אע"פ שאין לו בו הנאה חל ולפי זה אמר קונם זריקת צרור לים עליו אסור אע"פ
אמר אביי
שאין לו בזריקתו הנאה אסור לזורקו. מיהו דוקא במפרש ישיבת סוכה או זריקת צרור אבל באומר קונם סוכה עלי קונם צרור זה עלי יושב
הא דאמר [הנאת] סוכה
ישיבה של מצוה וזורק אותו צרור שנאסר בו לים אם רצה דמסתמא לא אסר על עצמו אלא הנאה בלבד דהא מקדיש בהמתו אסרה עליו ועל
עלי.
כל העולם ואפ"ה אינה אסורה בנגיעה הכא נמי איסור סתם אכילה והנאה משמע אבל כל שפירש לאסור על עצמו אפילו נגיעה חייל:
חד
אמר רבא וכי מצות ליהנות נתנו.