רש"י ארבעה נדרים פרק שלישי נדרים ר"ן כג.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ואילו היה מתחרט על עיקר הנדר יאבד שכר תעניותיו שהתענה אם היה תוהא על הראשונות לפיכך לא היה מתחרט: ה) זיל לקילעך.
יב א
א)
לכניסת ביתך וכדאמרינן אקילעא דבי ריש גלותא: פתח פיתחא לנפשיה. לא שיתיר רב סחורה לעצמו דהא קי"ל לא יחל דברו הוא אינו
ו)
ז)
מיחל אלא שמצא פתח שהיה יכול להיות ניתר בו: כל שהיא תפארת לעושיה. שהיא מצד עצמה משובחת עד שהיא תפארת לאדם העושה
אותה ותפארת לו מן האדם שהכל מקלסין אותו בה. והא רתח רב נחמן כלומר לא נדרתי על דעת שיכעוס רב נחמן שלא תהא דרך ישרה
ב
ב)
שאכעיס אותו וכי האי גוונא לא
יג ג
ג)
והוו מצטערי רבנן. והיו נוסעים
מיקרי נולד דשכיח דלירתח גברא
והוו מצטערי רבנן משימשא לטולא ומטולא
יד ד
ד)
משמש לצל ומצל לשמש מרוב תוגה
רבה כרב נחמן על מי שנדר נדר
ה)
לשימשא (ל"א אדעתא דהכי אין כמה
ו) ז)
שלא היו יודעין לומר דבר פתח
חזק כל כך אדעתא דכל הני מילי ח):
זימנין והוו מצטערי רבנן משימשא לטולא
❖
ח)
לחרטתו: באוכלא דקצרי. כלי
על דעתא דמצטערי רבנן. והאי לאו
ט)
ומטולא לשימשא) אמר ליה בטנית בריה
❖
י) שמשימין בו הכובסין בגדיהן: אין
נולד הוא דשכיח: ומי שרי הכי.
דאבא שאול בן בטנית מי נדרת אדעתא
פותחין בנולד. שאין ראוי ליארע
כלומר מי שרי לפתוח פתח שהנדר
פירוש הרא"ש
דמצערי רבנן מטולא לשימשא ומשימשא
כזה. אבל הני דאמרן דמצטערי רבנן
מוכיח הפך מאותו פתח שהרי כל
קצרא.
הגהות הב"ח
לטולא אמר לא ושריוה ר' ישמעאל בר ר'
לאו מילתא דנולד הוא: אמר ליה
עיקר הנדר לא היה אלא שאם תעבור
(א) במשנה
האי נמי שכיחי אפיקורי דמצערי
יוסי הוה ליה נדרא למישרא אתא לקמייהו
על דעתו תאסר בהנאתו: אין
❖
רבנן. כי האי ולא דמי לנולד:
והתניא מעשה באחד. אלמא אפילו
דרבנן אמרו ליה נדרת אדעתא דהכי אמר
אין פותחין בנולד.
מתני' ר"א בן יעקב אומר אף
כי האי גוונא פתחינן. וא"ת ומאי
להו אין נדרתא אדעתא דהכי אמר להו אין
הרוצה להדיר את חבירו שיאכל.
מוסף רש"י
מתמהינן מעיקרא ומי שרי הכי ומה
כמה זימנין כיון דחזא ההוא קצרא דמצטערי
שאומר לו קונם שאין אתה נהנה לי
בין זו לנדרי זרוזין דמתני' אדרבה
שכיחי
אין פותחין לו בנולד.
רבנן מחייה באוכלא דקצרי אמר אדעתא
אפיקורי דמצערי רבנן.
אם לא תאכל עמי היינו נמי נדרי
היה לו לומר שהנדר מותר מאליו
דמחי לי קצרא לא נדרי ושריה לנפשיה
זרוזין שאינו מדירו אלא כדי לזרזו
כהנך דמתניתין י"ל דלא דמי דנדרי
ומי שרי.
א"ל רב אחא מדיפתי לרבינא האי נולד הוא
שיאכל עמו יאמר כל נדר שאני
זרוזין דמתני' אין פיו ולבו שוין של
(לקמן סד.)
עתיד לידור יהא בטל: גמ' לא
דלא מסיק אדעתיה דמחי ליה קצרא ותנינא
מוכר ולא של לוקח שוין שלעולם לא
ועלתה לרגל.
שמע ליה. האי מודר ולא אתי
היה דעתו של מוכר שלא יפחות מן
אאין פותחין לו בנולד א"ל ב האי לאו נולד
למיכל בהדיה הואיל והנדר בטל:
הסלע ולא דעתו של לוקח שלא יוסיף
הוא דשכיחי אפיקורי דמצערי רבנן דביתהו
אלא
על שקל ומש"ה שרו אבל זה דעתו היה
דאביי הוה לה ההיא ברתא הוא אמר
להדירה אם תעבור על תנאו ודעתו וכי
מתני' רבי אליעזר בן
לקריבאי היא אמרה לקריבה
אמר לה תיתסרא הנאתי עלך אי עברת
יעקב אומר אף
האי גוונא לאו נדרי זרוזין מיקרו אלא
אדעתאי ומינסבת לה לקריבך אזלת ועברת על דעתיה ואינסבא לקריבה
הרוצה להדיר את חבירו
דאיכא פתח שאילו היה יודע שתעבור
כו'. לא
אתא לקמיה דרב יוסף אמר ליה אילו הוה ידעת דעברת על דעתך ומנסבא
על דעתו לא היה מדירה ובמתניתין נמי
שמע ליה ולא אתא
לה לקריבה מי אדרתה אמר לא ושרייה רב יוסף ומי שרי כי האי גוונא אין
בהדיה.
הא כתיבנא לעיל
ג
והתניא מעשה באדם אחד שהדיר את אשתו מלעלות לרגל ועברה על
שאם היו מוכר ולוקח מעמידין
דבריהם חייל נדרייהו וכדמוכח בירושל'
דעתו ועלתה לרגל ובא לפני רבי יוסי אמר לו ואילו היית יודע שעוברת
על דעתך ועולה לרגל כלום הדרתה אמר לו לא והתירו רבי יוסי: מתני' ר"א
אלא דאפשר שאף במעמידין פותחין
ד
פתח לומר אילו היית יודע שהלוקח
בן יעקב אומר אף הרוצה להדיר את חבירו שיאכל אצלו יאמר (א) לו כל
לא יתן בו סלע כלום היית נודר אם
נדר שאני עתיד לידור הוא בטל ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר: גמ' וכיון
אמר לאו מתירין אותו וכדפתחינן
דאמר כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל לא שמע ליה ולא אתי בהדיה
הכא. וא"ת ומאי שנא מהרוצה שיאכל
חסורי
חבירו אצלו ומדירו דא"ר אליעזר בן
יעקב ט) דנדרי זרוזין הוו והא התם פיו ולבו שוין שרוצה שיאכל עמו חברו ואפי' הכי אמרינן
דנדרי זרוזין הוו ושרו ממילא י"ל דלא
דמי דאילו התם הענין מוכיח מתוכו שאינו אלא זרוז שאין באכילת חברו אצלו קפידא כל כך שבשביל זה ידירנו מנכסיו בדוקא אבל
בהאי עובדא דדביתהו דאביי דאיכא קפידא טפי לאביי כי מנסבא לה דביתהו לקריבה ודאי איכא למימר דבדוקא הדירה ולאו
לזרוז בעלמא ומש"ה פשיטא לן דצריך פתח ואין הנדר בטל מאליו אדרבה מתמהינן היכי שרינן ליה בהאי פתחא: והיתר נדרים
ביחיד מומחה או בשלשה הדיוטות במקום שאין מומחה וכדאמרינן בהדיא בבכורות בפרק כל פסולי המוקדשין אמר רבי
חייא בר אבין אמר רב עמרם שלשה מתירין את הבכור במקום שאין מומחה שלשה מתירין את הנדר במקום שאין חכם ואמרינן התם
שלשה מתירין את הנדר במקום שאין חכם לאפוקי מדרבי יהודה דאמר היתר נדרים בשלשה והוא שיהא אחד מהם חכם במקום שאין
חכם חכם כגון מאן אמר רב נחמן כגון אנא פירוש האי אחד מהן חכם דבעי ר' יהודה כלומר שיהא אחד משלשתן חכם כגון מאן
ליהוי אמר רב נחמן כגון אנא כלומר דבעי רבי יהודה שיהא אחד מהם גמיר וסביר כגון אנא דגמירנא וסבירנא ואמרינן תו התם
ר' יהודה אומר אחד מהן חכם מכלל דהנך כל דהו אמר רבינא דמסברי להו וסברי כלומר חד מינייהו בעינן שיהא גמיר וסביר אבל
תרי אע"ג דלא גמירי כיון דכי מסברי להו סברי ומשמע ודאי דחכם דשרי יחידי לר' יהודה דוקא בסמוך דאי בגמיר וסביר בלחוד
כרב נחמן סגי א"כ היכי בעי בתלתא שיהא חד מינייהו גמיר וסביר והא מאן דגמיר וסביר בלחודיה שרי נדרא ומה לו להצטרף עם
השנים ומאי קאמר אחד מהן חכם במקום שאין חכם דאי בגמיר וסביר סגי בכל מקום שהוא הרי יש בו חכם אלא ודאי ה"ק אחד
מהן חכם דהיינו גמיר וסביר במקום שאין חכם דהיינו סמוך דכי איתיה לסמוך לחודיה שרי נדרא. וכיון דלר' יהודה בעי' סמוך ביחידי
לרבנן נמי דמדרבי יהודה נשמע לרבנן דבהאי לא פליגי והכי נמי משמע לן בסוף פ' נערה המאורסה דאמרינן מועדי ה' צריכין
מומחה פרשת נדרים אין צריך מומחה אלא אפי' ב"ד הדיוטות והא פרשת נדרים ראשי המטות כתיבי) אמר רב חסדא ואיתימא ר' יוחנן ביחיד
מומחה ומשמע דיחיד מומחה דהפרת נדרים דומיא דמומחין דמועדי ה' מה התם בעיא סמוך ה"נ בעיא סמוך זהו דעת הרמב"ן ז"ל. אבל הרמב"ם
ז"ל כתב בפ' ו' מהל' שבועות דחכם מובהק מתיר את הנדרים דלא בעיא סמוך משמע דמפרש הרב ז"ל דהא דאמרי' התם במקום שאין
חכם לאו סיומא דמלתא דר' יהודה היא אלא אדרבנן קאי דאמרי שלשה מתירין את הנדר במקום שאין חכם דאלמא חכם לחודיה מתיר ומהדרינן
כעין אמר מר במקום שאין חכם חכם כגון מאן כלומר כגון מאן מתיר ביחידי ואמר רב נחמן כגון אנא כלומר דגמיר וסביר אלמא כל היכא דגמיר
וסביר איהו לחודיה שרי נדרא ואע"פ שאינו סמוך וכבר כתבתי זה בפ"ק ועוד אכתוב בזה בפרק נערה בס"ד. ושלשה
הדיוטות דשרו נדרא כד מסברי להו וסברי סגי דקיי"ל כרבנן דלא בעו שיהא אחד מהן חכם ומיהו בעינן דכי מסברי להו לסברו דג'
לרבנן כשנים לרבי יהודה. ומסתברא דהא דאמרינן שלשה מתירין את הנדר במקום שאין חכם דמשמע הא במקום שיש חכם אין מתירין
משום כבודו של חכם הוא דאיתמר ולכתחלה הוא דלא אבל בדיעבד אשתרי ליה נדרא: פסקא אף הרוצה להדיר את חבירו. שאוסר
כל נכסיו על חבירו אם אינו אוכל עמו יאמר כל נדר שאני עתיד לידור. מפרש בגמרא: גמ' כיון דאמר כל נדר וכו' לא שמע ליה
ולא אתי לגביה למיכל בהדיה. לפי שכבר יודע המזומן שאין נדר חל עליו שכבר בטלו המזמן. ובדין הוא דהוה מצי לשנויי דאמר מדיר בחשאי
כדי שלא ישמע המודר אלא דאכתי לא אתיא ליה מתניתין שפיר דכיון דקתני אף הרוצה משמע דהא נמי משום נדרי זרוזין מותר ולאו משום תנאי
שהתנה וא"כ מאי אף ועוד דאי בכי האי גוונא עסקינן היכי תני ובלבד שיהא זכור [בשעת נדרו] פשיטא שהוא זכור שהרי בשעת הנדר הוא מתנה:
הכי