רש"י אין בין המודר פרק
רביעי נדרים ר"ן לו.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אם היה כהן. המדיר: יזרוק עליו דם חטאתו ודם אשמו. קתני סתם
מתיב
רב שימי בר אבא אם היה כהן זורק עליו דם חטאתו ואשמו.
כ א
א)
ב)
איכא
מאן דאמר דמדאותיב רב שימי בר אבא מברייתא ולא
דמשמע כל חטאות ואשמות ואע"ג דלא מחוסרי כפרה נינהו: לא
כא ב ג
אותיב ממתני' ש"מ דלא גרס במתניתין חטאות ואשמות. ואי מהא לא
לעולם שלוחי דידן נינהו ומאי דם חטאתו ודם אשמו דקתני חטאתו
ג)
כב ד
של מצורע כו' דהיינו מחוסרי כפרה וכו' וה"ה לגדול: מזידין חייבין.
איריא דהאי דלא אותיב ליה ממתני' משום דכיון דתנא להו בהדי קיני
ד)
לשלם קרבן לבעלים: לתקוני שויתיך.
זבין ממילא מוכח דחטאות ואשמות
ה)
שליח ולא לעוותי: אמרי. לעולם
דמצורע קאמר אבל מתניתא דתני
מתיב רב שימי בר אבא אם היה כהן יזרוק
ו)
❖
כג ה
ז) שלוחי דידן נינהו ולהכי פיגולו פיגול:
סתמא זורק דם חטאתו ואשמו משמע
עליו דם חטאתו ודם אשמו דם חטאתו של
לא יחשב לו. פיגול יהיה מכל מקום:
ליה דבכל חטאות קאמר ואפי' הכי
מצורע ודם אשמו של מצורע דכתיב זאת
1
אלא מעתה. יביא אדם אפי' חטאת
שני ליה דדם חטאתו ואשמו של מצורע
תהיה תורת המצורע בין גדול ובין קטן
תורה אור השלם
א
כד ו
קאמר: תנן הכהנים שפגלו במקדש
חלב על חבירו שכן מביא קרבן על
תנן הכהנים שפיגלו במקדש מזידין חייבין
1. זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת
ב
אשתו שוטה דמשמע כל קרבנות
וכו' אא"ב שלוחי דשמיא נינהו היינו
❖
הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָה¢ רָתוֹ
ג הא שוגגין פטורין אלא שפיגולן פיגול אי
שפגולן פגול. דרחמנא שוינהו שלוחי
שהיא חייבת אפי' אם אכלה חלב:
וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן:
אמרת בשלמא שלוחי דשמיא הוו היינו
ומתרץ רבי יוחנן אשתו שוטה
לכל מילי: אלא א"א שלוחי דידן נינהו
ויקרא יד ב
(ב)
2. וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל
היכי דמי. שתהא מחויבת קרבן אי
הגהות הב"ח
שפיגולן פיגול אלא אי אמרת שלוחי דידן
אמאי פגולן פגול. שוגג הוא [דקשה]
מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם
דאכלה כו': פסול. הקרבן דהואיל
ליה בשלמא במזיד נהי דשלוחי דידן
(א) גמ' אבות
הוו אמאי פיגולן פיגול לימא ליה שליחא
הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה
נינהו פיגולן פיגול דכיון שמפגל במזיד
ונדחה כשנשתטית דלאו בת קרבן היא
הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב
שויתיך לתקוני ולא לעוותי אמרי שאני גבי
לוֹ פִּגּוּל יִהְיֶה וְהַנֶּפֶשׁ
אינו עושה שליחותו אלא אדעתא
ידחה התם נמי גבי אשה הואיל ונדחית
פיגול דאמר קרא 2 לא יחשב לו מכל מקום:
הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֹנָהּ
דנפשיה קעביד וקי"ל בפ"ב דחולין
בשעת אכילה נדחית מהכל ואין אדם
ויקרא ז יח
תִּשָּׂא:
גופא א"ר יוחנן הכל צריכין דעת חוץ ממחוסר
3. דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת
דאדם אוסר דבר שאינו שלו
מביא קרבן חלב על אשתו שוטה.
כפרה שהרי אדם מביא קרבן על בניו ועל
יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר
על ידי מעשה אבל בשוגג אי שלוחי
וליכא למירמא מהכא וכי קאמינא
לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם
בנותיו הקטנים אלא מעתה יביא אדם חטאת
דידן נינהו אמאי פיגולן פיגול דהא
דלר' יהודה הא דמביא קרבן על אשתו
אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה
❖
שמות יב ג
חלב על חבירו $ שכן אדם מביא על אשתו
לַבָּיִת:
כיון דשוגג הוא לאו אדעתא דנפשיה
שוטה כגון זבה או יולדת או מצורעת:
(ב) רש"י
וקפריך תו יביא אדם כו'. אלמה אמר
קעביד שמתכוין הוא לעשות שליחותו
שוטה כר' יהודה אלמה א"ר אלעזר הפריש
אשתו שוטה לר' יוחנן
ד
(ג) ד"ה
ר' אלעזר הפריש פסח על חבירו שלא
ולימא שליח שויתיך לתקוני ולא לעוותי.
חטאת חלב על חבירו לא עשה כלום אשתו
פירוש הרא"ש
❖
ולהכי
מדעתו כו': אמר רבי זירא שה לבית
ודחי' שאני גבי פגול דאמר קרא וכו'
שוטה היכי דמי אי דאכלה כשהיא שוטה
לזרוק עליו מדם חטאתו
אבות. דמשמע אדם מביא פסח
הלכך בעיין הכא לא איפשיטא ומיהו
ודם אשמו.
לאו בת קרבן היא ואי דאכלה כשהיא פקחת
נהי דהכא לא איפשיטא לה מההיא
ושוחט על בניו ועל בנותיו הקטנים:
גליון הש"ס
ונשתטית הא א"ר ירמיה אמר ר' אבהו אמר
לאו דאורייתא הוא. (ג) להכי הפריש
דפ"ק דקידושין מוכח דשלוחי שמיא
גמ' שכן אדם מביא על
רבי יוחנן ה אכל חלב והפריש קרבן ונשתטה
נינהו וכמו שכתבתי למעלה: גופא א"ר
פסח על חבירו לא עשה ולא כלום:
אשתו שוטה כר"י.
וחזר ונשתפה פסול הואיל ונדחה ידחה אלא
וממאי. דלאו דאורייתא הוא מדתנן
יוחנן הכל צריכין דעת וכו'. הקשו
וכו': ואי אמרת שה לבית אבות. דאדם
מעתה יביא אדם פסח על חבירו שכן אדם
בתוס' התנן ומייתי לה בפרק האיש
שוחט על בניו הקטנים דאורייתא: על
מקדש בהמה שנמצאת
מביא על בניו ועל בנותיו הקטנים אלמה אמר
הכהנים שפגלו.
בישרא קאי ומזכי להו. כלומר היאך
מירושלים למגדל עדר זכרים לעולות
ר' אלעזר הפריש פסח על חבירו לא עשה
ו
כלומר ויקרבו אלמא אין צריכין דעת
יכול זה לזכות את אחיו מאחר שנשחט
כלום אמר רבי זירא 3 שה לבית אבות לאו
והא תנן נמנין ומושכין
ותירצו דהתם שאני דכיון שנאבד דעת
דאורייתא וממאי מדתנן האומר לבניו הריני
ידיהן עד שישחט אלא אזמוני להו
בעלים הוא שכל כהן שירצה להקריב
שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון
יקריב: אלא מעתה יביא אדם חטאת
לאחר שחיטה לאו דאורייתא והך
❖
לירושלים כיון שהכניס ראשון ראשו ורובו
משנה משמע דבבניו קטנים מיירי:
חלב על חבירו אלמה אמר רבי אלעזר
אי אמרת בשלמא
שלוחי דשמיא נינהו היינו
זכה בחלקו ומזכה את אחיו עמו ואי
וכו' לא עשה ולא כלום. משום דאין
אלא. הואיל ולאו דאורייתא הוא למה ליה
דקתני שפגולן פגול.
תוספות
לאבוהון למימר הריני שוחט את הפסח
דנין אפשר משאי אפשר: אשתו שוטה
אמרת שה לבית דאורייתא על בישרא
(א)
על מי שיעלה מכם לירושלים כדי לזרזן
היכי דמי. כלומר לעולם בכי הא דנין
אם היה כהן.
קאי ומזכי להו אלא למה להו דאמר להון
במצות: תניא נמי הכי. כדי לזרזן
אלא למאי דאמר לר' יהודה דאדם
אבוהון כדי לזרזן במצות תניא נמי הכי מעשה
אמאי פגולן פגול.
מביא על אשתו שוטה לא חטאת חלב
קאמר מדקאמר בנים שפלים ולא קאמר
היה וקדמו בנות לבנים ונמצאו בנות זריזות
קאמר אלא קרבן יולדת דחטאת חלב
ובנים לא יצאו ידי חובתן מכלל דלא
מחייבי מדאורייתא אלא לזרזן קאמר: ובנים שפלים: ותורם את תרומותיו כו': אי אפשר דהיכי דמי וכו' וכיון שהיא
המקריב ז) לו לא יחשב
איבעיא
פטורה אי אפשר שיביא בעלה עליה:
כיון
אמאי
לו מ"מ.
אלא מעתה יביא אדם פסח על חבירו. לדידך דדנית אפשר משאי אפשר: לא עשה כלום. שצריך שימנה עמהם מדעתו:
אלמה אמר ר'
א"ר זירא שה לבית אבות לאו דאורייתא. לעולם בכי האי דנין ומיהו מפסח לא מצי למידק דשה לבית אבות לאו דאורייתא דמן
אלעזר הפריש חטאת
התורה אין הקטנים צריכין להמנות בשה עם בני חבורה אלא אוכלין ממנו אף על פי שלא נמנו עליו דאף על גב דאין פסח נאכל
חלב וכו'.
אלא מעתה
יביא אדם חטאת חלב
אלא למנוייו ה"מ בראויין להמנות אבל קטנים דלאו בני הכי לית לן בה: הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון
על חבירו.
לירושלים. אמר לבניו הריני עולה לירושלים ולאחר שאהיה שם אשחוט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון: על בשרא קאי.
כשעלה זה כבר נשחט ואם כן היאך נמנה עליו והכתיב מהיות משה ודרשינן מחיותא דשה : ומזכי להון. בתמיה.
שוטה לאו
היאך האב מזכה לאחד מבניו אחר שחיטה. א"נ האי ומזכה להם אההוא בן שעולה ראשון קאי היאך מזכה לאחיו דבשלמא איהו זכי
בת קרבן היא.
דאיכא למימר כיון שעלה ראשון הוברר שכשנשחט הפסח עליו נשחט אבל היאך מזכה לאחיו והכי מוכח סוגיין דפרק כל הגט
: כדי לזרזן. שיהיו רגילין להזדרז במצות: ונמצאו בנות זריזות. ולא קתני בנות זכו אלמא לא נתכוין אלא לזרז בלבד:
יביא
איבעיא אדם פסח על חבירו שכן
שכן אדם מביא על בניו
אדם מביא קרבן על בניו כשהן קטנים וכו' אמר רבי זירא שה לבית לאו דאורייתא הוא.
ובנותיו הקטנים.
שה לבית לאו דאורייתא.
על בשרא קאי ומזכה להו.
על בישרא קאי ומזכה להון.
בקטנים למה
לי למימר להו.
בנות זריזות ובנים שפלים.
מוסף רש"י
הכהנים שפיגלו במקדש. מזידין.
ראשון ראשו ורובו לאחר שחיטה, זכה בחלקו.
חייבין.
ומזכה את אחיו עמו. (גיטין כה.) כדי לזרזן במצות.
(גיטין נג.) (מנחות מט.) שפיגולן פיגול.
(שם)
(שם) ונשתטה. (זבחים יב:) וחזר ונשתפה.
(פסחים פט.) תניא נמי הכי.
(זבחים שם) על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים.
(גיטין כה.) ובנים שפלים.
(שם)
(גיטין כה.) (פסחים פט.) כיון שהכניס
(שם)