כל כנויי פרק
ראשון נדרים
ה: ר"ן
עין משפט
רש"י
מסורת הש"ס
נר מצוה
לימא סבר שמואל ידים שאין מוכיחות כו'. (א) דהכא הואיל ולא אמר
ידים שאין מוכיחות ולא הויין ידים דדילמא מודרני הימך דלא משתעינא
יט א
א)
ב) ג)
בהדך משמע וכו' ואפילו בדבורא נמי לא מתסר דלא ידעינן אי
ממש שאני אוכל לך אמרינן לא מוכחא מילתא דבאכילה קאמר ולא
ד)
מיתסר באכילה: רבי יהודה אומר ודין די יהוי ליכי וכו'. דקסבר
להנאה איכוין אי לדבורא איכוין ולכל חד וחד הוו להו ידים שאין
❖
מוכיחות וכיון דטעמיה דשמואל משום דקסבר ידים שאין מוכיחות
אי לא כתב ביה ממש ודין לאו מוכחא מילתא דבהאי גיטא מגרש לה
כ ב
לא הויין ידים ליכא למפרך עלה
דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים:
תורה אור השלם
לוקמה למתני' כרבנן. לימא אע"ג
מברייתא דכיון דפלוגתא דתנאי הוא
לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא
אי הויין ידים אי לא איכא למימר
דקאמר מודר אני ממך או מרוחק
1. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
הוויין ידים אין שמואל מוקים לה למתני' כר'
ג
וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ
דתנא דברייתא סבירא ליה דהויין
אני ממך לחודיה אסור באכילה ואע"ג
יהודה דאמר ידים שאין מוכיחות לא הוויין
אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר
ידים ושמואל דייק ממתני' דלא הויין
דלא אמר שאני אוכל לך דידים שאין
נָזִיר לְהַזִּיר לַיְיָ:
ידים דתנן א גופו של גט הרי את מותרת
❖
❖
ידים דלעיל כי פרכינן מברייתא היינו
מוכיחות הויין ידים כרבנן דאמרי לא
במדבר ו ב
לכל אדם רבי יהודה אומר ודין דיהוי ליכי
משום דהוה סבירא לן דאפילו ידים
צריך למיכתב בגט אלא הרי את
מינאי ספר תירוכין ואיגרת שבוקין $ אמאי
מותרת לכל אדם: מתני' קשיתיה.
נמי לא הוי. ואיכא מאן דאמר דבמודרני
תוספות
הגהות הב"ח
דחיק שמואל לאוקומה למתני'
כרבי
דלא מצי לאוקמה כרבנן: ליתני שאני
הימך אפילו לשמואל אסור לאשתעויי
(א) רש"י
לימא קסבר שמואל ידים
אוכל או שאני טועם. למה לי למימר
יהודה לוקמה כרבנן אע"ג דאין ידים
בהדיה ובמופרשני למעבד משא ומתן
כדהכא (ב) ד"ה
שאין מוכיחות לא הויין
בהדיה ובמרוחקני למיקם בד' אמות
לך אלא להכי קתני לך דקסבר ידים
מוכיחות אמר רבא מתני' קשיתיה
אמאי
ידים מדקאמר מודרני
ממך (ג) בר"ן
ממך שרי.
דיליה והיינו אסור דברייתא ושמואל
שאין מוכיחות לא הויין ידים ואי קתני
תאני שאני אוכל לך שאני טועם לך ליתני
אאכילה קאי לומר דלא מתסר באכילה
שאני אוכל בלבד ולא קאמר לך לא
ואין להקשות
שאני אוכל שאני טועם ש"מ ב בעינן ידים
עד שיאמר שאני אוכל לך שאני טועם
הוה משמע דמודר מחבירו דבעינן
מוכיחות איתמר ידים שאין מוכיחות אביי
די"ל
לך: לימא קסבר שמואל וכו' אין
ידים מוכיחות וכי אמר נמי מודרני (ב)
❖
אמר הוויין ידים ורבא אמר לא הוויין ידים
ולא אמר שאני אוכל לך לא משמע
שמואל מוקי לה למתני' כר' יהודה.
אמר רבא רבי אידי אסברה לי אמר קרא
דבאכילה קאמר אלא דלא מישתעינא
כלומר אין ודאי הכי סבירא ליה
נזיר להזיר לי"י מקיש ידות נזירות לנזירות
בהדך: מקיש ידות נזירות. כדאמרינן
לשמואל דמוקי למתני' כר' יהודה:
גליון הש"ס
1
לעיל דמלהזיר נפקא ידות נזירות:
גופו של גט הרי את מותרת לכל
מה נזירות בהפלאה אף ידות נזירות
גמ' אמאי דחיק שמואל.
מה נזירות בהפלאה. דבעינן שיפרש
אדם. ולא צריך למכתב ודין דבלא
בהפלאה לימא בפלוגתא דר' יהודה ורבנן
בר"ן ד"ה ר' יהודה
ודין משמע דבהאי גיטא מגרש לה
לנזירות דכתיב כי יפליא
קמיפלגי דתנן גופו של גט הרי את מותרת
כו' נימא דמשום דהכי
אף ידות נמי בעינן שיפרש לדיבורו
ואיהו הוא דקמגרש לה דידים שאין
סבירא ליה.
לכל אדם ר' יהודה אומר גודין דיהוי ליכי מינאי
❖
דאי לא מפרש לא הוי כלום דידים
מוכיחות הויין ידים: רבי יהודה
ספר תירוכין וגט פטורין ואיגרת שבוקין אביי
שאין מוכיחות לא הויין ידים:
אומר ודין וכו'. דאי לא כתוב ודין
דאמר כרבנן ורבא דאמר כרבי יהודה אמר
דבעינן כריתות. שכורת בינו
הויין ידים שאין מוכיחות דדילמא
מוסף רש"י
לך אביי אנא דאמרי אפי' לר' יהודה עד כאן
לבינה דבעינן שיפסיק לדיבורו:
בדבורא מגרש לה כדלקמן. ומדאמרינן
ידים שאין מוכיחות.
לא קאמר רבי יהודה בעינן ידים מוכיחות
לימא קסבר שמואל משמע ודאי
דאין
דסבירא ליה לשמואל גופיה הכי דלאו
אלא גבי גט דבעינן כריתות וליכא אבל בעלמא מי שמעת ליה ורבא אמר אנא
(קדושין ה:
לפרושי מתני' בלחוד אתא. וכ"ת א"כ
דאמרי אפי' לרבנן ע"כ לא קאמרי רבנן דלא בעינן ידים מוכיחות אלא גבי גט
וכעי"ז גיטין פה:) אין.
ואמאי
היכי מקשינן ואמאי דחיק שמואל
דחיק שמואל לאוקמא
דאין
ומוקי לה למתני' כר' יהודה $ נימא
מתני' כרבי יהודה לוקמא
כרבנן.
(ראמ"ה בשמו)
דמשום דהכי ס"ל לאו קושיא היא דאי לאו דדייק שמואל ממתני' דאתיא כר' יהודה לא שביק רבנן ועביד כר' יהודה. וה"נ מוכח בפ"ק
גופו של גט.
דקדושין דשמואל גופיה הכי ס"ל דאמרינן התם האומר לאשה הרי את מקודשת הרי את מאורסת הרי זו מקודשת וכן בגרושין
הרי את מגורשת הרי את מותרת לכל אדם הרי זו מגורשת ומקשינן התם למימרא דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים כלומר
(גיטין פה.) ודין דיהוי
ליכי מינאי.
מדקאמר הרי זו מקודשת אע"ג דלא אמר לי והתנן האומר אהא הרי זה נזיר והוינן בה ודילמא אהא בתענית קאמר ואמר שמואל כשהיה
ספר
נזיר עובר לפניו דמשמע דהא לאו הכי הוו להו ידים שאין מוכיחות ולא הויין ידים ומשני הב"ע דאמר לה לי אלמא שמואל גופיה
תירוכין ואגרת שבוקין.
ס"ל דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים. ואיכא לאקשויי מדאמרינן בפ' כל הגט גבי מתני' דהכותב טופסי גיטין צריך
(ג)
שיניח מקום האיש וכו' אמר שמואל וצריך שיניח מקום הרי את מותרת לכל אדם ואילו ודין לא קאמר אלמא לשמואל לא צריך ודין
לוקמה כרבנן.
(שם פה:)
וי"ל דדילמא שמואל סבירא ליה דאפילו למ"ד ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים גבי גיטין לא צריך ודין דבלאו ודין הוי מוכיח משום דאין
(ראמ"ה
אדם מגרש אשת חבירו כדאמרינן לקמן בשמעתין . תדע לך דהתם בקדושין עלה דהך דקאמר שמואל האומר לאשה הרי את מקודשת
בשמו) אסברה לי.
וכו' וכן בגרושין הרי את מגורשת וכו' שני ליה הכא במאי עסקינן דאמר לה לי כלומר דאמר לה הרי את מקודשת לי ואילו גבי גרושין
(שבת
לא שני ליה מידי והוה ליה למימר בגרושין נמי דאמר לה ממני אלא ש"מ דבגרושין משום דאין אדם מגרש אשת חבירו כי לא אמר ממני
קכה. וכעי"ז סוטה לט: וב"מ
❖
עד:)
נמי הוו ידים מוכיחות וכי אמרינן התם וכן בגרושין לאו לענין לי וממני קאמר אלא למאי דאמר התם בסוף מילתיה דהיינו איני
אישך אשוינהו וכדאיתא התם. א"נ י"ל דשמואל אפילו בגרושין נמי סבירא ליה דבעי דאמר ממני וכי משני התם דאמר לה לי ה"ה
בגרושין דאמר ממני אלא דנקט חדא דהיינו רישא וה"ה לסיפא והאי דלא אמר התם בגיטין וצריך שיניח מקום ודין משום דלא בעי
פירוש הרא"ש
לעיולי נפשיה התם בפלוגתא דר' יהודה ורבנן ונקט אליבא דכ"ע דצריך שיניח מקום הרי את מותרת לכל אדם וה"ה דלר' יהודה ולשמואל
אין שמואל מוקי למתני'
גופיה דסבר לה כותיה צריך שיניח אף מקום ודין: אמר רבא מתני' קשיתיה וכו' ליתני שאני אוכל ושאני טועם. פי' ואי הוה תני
כר' יהודה.
הכי בלא לך הוה שמעי' דידים שאין מוכיחות הויין ידים דאע"ג דכבר אמר מודרני ממך דהא ס"ל לשמואל דמתני' חדא קתני אפ"ה שאני
אוכל בלא לך ידים שאינן מוכיחות נינהו דאיכא למימר ה"ק מודרני ממך דלא משתעינא בהדך אי אכילנא היום או עד יום פלוני ומש"ה
תנא במתני' לך לאשמועי' דטעמא דאמר לך הא אמר מודרני ממך שאני אוכל (לך) לא חייל נדרא כלל דהויין להו ידים שאין מוכיחות
ולא הויין ידים: וקי"ל כשמואל דמודרני ממך לחודיה לא מתסר. הלכך הא דא"ר יוסי בר' חנינא מודרני לך שניהם אסורים מודרני ממך הוא
דתנן.
אסור וחבירו מותר דקאמר מודרני לך מאכילה הא סתמא לא משמע דאמר אסור דהוו להו ידים שאין מוכיחות ולא הויין ידים דקיי"ל כרבא
דאמר הכי בסמוך וכן דעת הרמב"ן ז"ל בהלכותיו: איתמר ידים שאין מוכיחות וכו'. מקיש ידות נזירות לנזירות דידות מלהזיר מפקי להו
לעיל : מה נזירות בהפלאה וכו'. פי' דאמרינן במס' נזיר דא"ר טרפון דמי שראה חבירו ואמר הריני נזיר אם זה נזיר ולא
הכיר בו באותה שעה שהיה נזיר אע"פ שנודע לאחר מכאן שהוא נזיר אין נזירות חלה עליו משום דבעידנא דקנזר בעינן הפלאה וליכא
ר'
ומש"ה יהודה אומר עוד צריך
לכתוב ודין דיהוי ליכי מנאי.
ומאי דוחקי' דשמואל לאוקומי למתני' כרבי
יהודה. לוקמה כרבנן.
מתני' קשיתיה.
נזיר להזיר מקיש ידות נזירות לנזירות.
מתני' קשיתיה.
אלא גבי גט.
ליתני שאני אוכל (לך) שאני טועם.