15/72

בין המודר פרק רביעי

נדרים ר"ן לח.

רש"י אין

עין משפט

מסורת הש"ס

נר מצוה

זאת (ב) המצוה. כתיב בירמיה [א]: ידרוך דהדורך. כתיב (ג) וקראי לא

זאת דהמצוה. בסדר

ואתחנן כך מצאתי כתוב

ולא נמצא בספרים

לג א מיי' פ"ז מהל' יסודי

א) קידושין ל., ב) שבת צב.

[ע"ש ומצוה ליישב],

התורה הל' א:

גרס להו ידרוך דכתבן ולא קריין: דכי גואל אתה. ברות: חמש דפאת

שלנו: ידרוך דהדורך. בסוף ירמיה ידרוך הדורך את קשתו ידרוך

לד ב מיי' פ"ו מהל' נדרים

ג) [בכורות מד.], ד) [ב"ב

נגב. וטעמייהו לא מפרש ליה: ללמד אתכם. אלמא הקב"ה צוה

שני כתיב ולא קרי: חמש דפאת נגב. בסוף יחזקאל (והנה) [ואלה]

יד.], ה) ר"ה כא: ע"ש,

הל' ד סמג לאוין רמב

❖

ליתנה לישראל: כתבו לכם. אלמא

שניתנה נמי להן לישראל:

מדותיה וגו' חמש חמש מאות וארבעת אלפים חמש שני כתיב ולא קרי:

ו) ברכות י: ע"ש, ז) [צ"ל

טוש"ע י"ד סימן רכא ס"ב:

זאת], ח) [צ"ל זאת],

למען תהיה לי לעד. שילמדו כל

אם דכי גואל. ברות ועתה כי אמנם

ט) [סי' לח פסוק טז ע"ש

התורה וילמדו אותה. אלמא לישראל

כי אם גואל אנכי האי אם כתיב ולא

זאת דהמצוה ידרוך דהדורך חמש דפאת

היטב], י) [דלעיל לג: דפליגי

[א]1

הגהות הב"ח

❖

נמי ניתנה: פלפולא בעלמא. להבין

קרי. ובמסרה חשיב כל הני וטפי

על חנן], כ) נ"א שאומרים,

נגב אם 4 דכי גואל הלין כתבן ולא קריין

(א) גמ' כתבן שלך ומשה:

עלייהו אחריני מיהו לא חשיב ז)את

דבר מתוך דבר הוא דניתן למשה

אמר רב אחא בר אדא במערבא פסקין להדין

(ב) רש"י ד"ה זאת

א)

וניהג בה טובת עין ונתנה לישראל:

דהמצוה אלא ח) את דהנפש דכתיב

דהמצוה: (ג) ד"ה ידרוך

פסוקא לתלתא פסוקין ויאמר ה' אל משה

תורה אור השלם

פירסו. מכלל דגבור (ד) הוא וגוף

בירמיהו ט) גבי צדקיה חי ה' אשר

כו' כתיב תרתי קראי ולא

הנה אנכי בא אליך בעב הענן אמר רבי

1. וְזֹאת הַמִּצְוָה הַחֻקִּים

קרי' להו ידרוך שני

גדול: ואימא דאריך היה וקטין. שלא

עשה לנו את הנפש הזאת: מתיב

דכתבן: (ד) ד"ה פירסו כו'

וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ

חמא בר' חנינא לא העשיר משה אלא

היה גופני ולא היה בעל כח: ועוביין

רב חסדא ואותי צוה ה' בעת ההיא.

דגבור היה: (ה) ד"ה

אֱלֹהֵיכֶם לְלַמֵּד אֶתְכֶם

מפסולתן של לוחות שנאמר פסל לך שני

לאפוקי וכו' כ"ע נמי לאו

שלש. ואפי' הכי שיברן: ותחסרהו

אלמא דהשם צוהו ללמד את ישראל.

לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר

❖

גזלנין נינהו:

אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה

מעט. וזו היא אחת שאותה אחת היה

לוחות אבנים כראשונים פסולתן שלך יהא

ומפרקינן ואני לכם וקרא ה"ק ואותי

לְרִשְׁתָּהּ: דברים ו א

הקב"ה יתירה עליו: אי בלא אגרא.

צוה ה' בעת ההיא ואני נתתי את לבי

אמר רבי יוסי בר' חנינא לא ניתנה תורה אלא

2. אֶל יִדְרֹךְ הַדֹּרֵךְ קַשְׁתּוֹ

מאי רבותיה: לאפוקי ממאן דשקל

ללמד חוקים ומשפטים: למען תהיה

וְאֶל יִתְעַל בְּסִרְיֹנוֹ וְאַל

הגהות הגר"א

למשה ולזרעו שנאמר כתב לך פסל לך מה

תַּחְמְלוּ אֶל בַּחֻרֶיהָ

בלא אגרא. כל מי שהוא רוצה חמורו

לי השירה הזאת לעד. ואי שירה

[א] גמ' זאת דהמצוה.

פסולתן שלך אף כתבן שלך (א) משה נהג בה

הַחֲרִימוּ כָּל צְבָאָהּ:

של חבירו בלא שכר ומאי מעליותא

לבדה קאמר מאי סהדותא איכא:

נמחק ונ"ב את דהנפש

ירמיהו נא ג

טובת עין ונתנה לישראל ועליו הכתוב אומר

3. וְאֵלֶּה מִדּוֹתֶיהָ פְּאַת

ובספרינו עוד ג' אם

היא דלא הוה גזלן כ"ע נמי (ה) לא

פילפולא בעלמא. נתן לו למשה

דאמנון (ש"ב י"ג). אם

8 טוב עין הוא יבורך וגו' מתיב רב חסדא

צָפוֹן חֲמֵשׁ מֵאוֹת

גוזלין נינהו: דלמא. האי דלא שקיל

והוא נהג בו טובת עין לישראל:

דבמקום (שם ט"ו). אם

וְאַרְבַּעַת אֲלָפִים וּפְאַת

ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם ואותי

אפי' באגרא לאו משום עושר דלמא

וכתיב עשר אמות ארך הקרש.

דכאשר (ירמיה ל"ט. וכ"ה

נֶגֶב

חֲמֵשׁ

מֵאוֹת

❖

במ"ס פ"ו ה"ט):

צוה ואני לכם ראה למדתי אתכם חוקים

וְאַרְבַּעַת אֲלָפִים וּמִפְּאַת

משום דעני הוה ולא הוו ליה משואות

אלמא משה גבוה עשר אמות היה

קָדִים חֲמֵשׁ מֵאוֹת

ולהכי לא הוה צריך: אלא מהכא.

וכיון שהיה גדול כל כך מסתמא גבור

ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי אותי צוה ואני

וְאַרְבַּעַת אֲלָפִים וּפְאַת

שמעינן דעשיר היה מפסל לך: ביתו

היה: אריך וקטין. ארוך בקומה

יָמָּה חֲמֵשׁ מֵאוֹת

לכם ועתה כתבו לכם את השירה הזאת

הגהות מהר"י

וְאַרְבַּעַת אֲלָפִים:

עמו. כלי תשמישו. וזה היה מרוב

וקטין בכח: חוץ מאחת. ידיעת הש"י

לנדא

השירה לחודה למען תהיה לי השירה הזאת

יחזקאל מח טז

עושר: לא חמור אחד מהם נשאתי.

על אמיתתו כדכתיב ותחסרהו מעט

[א] רש"י ד"ה זאת

4. וְעַתָּה כִּי אָמְנָם כִּי

לעד בבני ישראל אלא פילפולא בעלמא

בעל כרחו אפי' בשכר הא ברצון

מאלהים: לאפוקי מאן דשקל בלא

המצוה. כתיב בירמיה. צ"ל

גֹאֵל אָנֹכִי וְגַם יֵשׁ גֹּאֵל

אמר ר' יוחנן אין הקב"ה משרה שכינתו

את דהנפש כתיב בירמיה

קָרוֹב מִמֶּנִּי: רות ג יב

ב)

אגרא. וכי משתבח היה שלא נטל

בעלים היה שוכר. ואילו גבי שמואל וכו'

5. וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה

(ל"ח ט"ז) ועי' בפי' הר"נ

אלא על גבור ועשיר וחכם ועניו וכולן ממשה

לא עשקתנו ולא רצותנו שלא היה

בלא שכר: אלא אפילו באגרא.

❖

ד"ה אם דכי גואל:

הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב

גבור דכתיב ויפרוש את האהל על המשכן

שלא היה נהנה משל אחרים:

שוכר לא באונס ולא ברצון:

הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם

מתני'

בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ

וזן את אשתו ואת בניו.

ואמר מר משה רבינו פרסו וכתיב עשר

אפילו ברצון. דזימנין מתרצו משום

ג)

יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה

פירוש הרא"ש

כסופא ולא ניחא להו: מתני' וזן

של מודר: אע"פ. שהמודר חייב

אמות ארך הקרש וגו' אימא דאריך וקטין אלא

אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְיָ:

ידרוך דהדורך. שתי

שמות יט ט

במזונותן כיון דלאו לפטומי

את אשתו ואת בניו. אפי' כרבנן אתיא

י)

מן הדין קרא דכתיב ואתפוש בשני הלוחות

6. וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה

פעמים וחד לא קרי: חמש

עבידן ודי להן במאי שהוא מפרנסן

דבתורת מצוה עסקינן ולא בתורת

דפאת נגב. ביחזקאל: אם

ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם ותניא

פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים

לאו הנאה מרובה עביד ליה: ולא

פרעון של בעל שחייב במזונותיהם

דיגאל. ברות: לתלתא

כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל

הלוחות ארכן ששה ורחבן ששה ועביין

ד)

פסוקי. ויאמר ה' אל משה

יזון את בהמתו כו'. הואיל

ואע"ג דהמודר מתהני שאינו צריך

הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים

הנה אנכי בא אליך בעב

שלשה עשיר פסל לך פסולתן שלך יהא חכם

אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת

ולפטומי עבידן עביד ליה הנאה

לתת להם מזונות ההיא הנאה דממילא

הענן בעבור ישמע העם

הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ:

רב ושמואל דאמרי תרוייהו חמשים שערי

מרובה: נפשה לשמים וגופה שלו.

היא: ולא יזון את בהמתו בין

ה)

בדברי עמך וגו': פסל לך

שמות לד א

שלך יהא. ושל סנפרינון

7. וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה

בינה נבראו בעולם וכולם נתנו למשה חסר

לאכילה משום הכי לא יזון אותה

טמאה בין טהורה. דמהנהו הוא

היו: טוב עין הוא יבורך.

כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים

לפטומי שמהנהו הנאה מרובה:

ממש מפני שמעלה בדמים: ר'

אחת שנאמר ותחסרהו מעט מאלהים עניו

זה משה דכתיב ביה כי טוב

הָאֵלֶּה כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים

אליעזר אומר זן את הטמאה. כדמפרש

הוא כי נתן מלחמו לדל

נפשה

הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית

דכתיב והאיש משה עניו מאד אמר ר' יוחנן

אין לחם אלא תורה דכתיב

וְאֶת יִשְׂרָאֵל:

ואזיל שכיון שאין בה למודר

כל הנביאים עשירים היו מנלן ממשה ומשמואל מעמוס ומיונה משה דכתיב

לכו לחמו בלחמי ואין דל

שמות לד כז

הנאת אכילה אינו נהנה במזונותיו של

אלא ישראל שנאמר וידל

8. טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ כִּי

71לא חמור אחד מהם נשאתי אי בלא אגרא לאפוקי מאן דשקל בלא אגרא אלא

ישראל עד מאד: למען

מדיר: וגופה שלו. לאכילה. הלכך

נָתַן מִלַּחְמוֹ לַדָּל:

דאפי' באגרא דילמא משום דעני הוה אלא מן פסל לך פסולתן יהא שלך שמואל

תהיה לי השירה הזאת

משלי כב ט

אי

לעד. ואם לא ניתן להם

9. וְאֹתִי צִוָּה יְיָ בָּעֵת

דכתיב 81 הנני ענו בי נגד ה' ונגד משיחו את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי אי בחנם לאפוקי מאן דשקל

תורה אלא זו השירה על

הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם

בחנם אלא דאפילו בשכר דלמא דעני הוה אלא מהכא ותשובתו הרמתה כי שם ביתו ואמר רבא כל

מה תעיד: פלפולא

חֻקִּים

וּמִשְׁפָּטִים

ו)

בעלמא. הבנה וחריפות

לַעֲשֹׂתְכֶם אֹתָם בָּאָרֶץ

מקום שהלך ביתו עמו אמר רבא גדול מה שנאמר בשמואל יותר משנאמר במשה דאילו במשה רבינו כתיב

והיינו כתבן שלך כי כל

אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה

החכמה והשכל רמוזים

לא חמור אחד מהם נשאתי דאפי' בשכר ואילו גבי שמואל אפי' ברצון לא שכרו דכתיב ויאמרו לא עשקתנו ולא

לְרִשְׁתָּהּ: דברים ד יד

בכתב התורה בצורות

01. רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם

רצותנו וגו' עמוס דכתיב ויען עמוס ויאמר אל אמציה לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי כי בוקר אנכי ובולס

האותיות: אין הקב"ה

חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר

משרה

שכינתו.

שקמים כדמתרגם רב יוסף ארי מרי גיתי אנא ושקמין לי בשפלתא וגו' יונה דכתיב 22 ויתן שכרה וירד בה וא"ר

צִוַּנִי יְיָ אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן

בקביעות: דאריך וקטין.

בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם

יוחנן שנתן שכרה של ספינה כולה אמר ר' רומנוס שכרה של ספינה הויא ד' אלפים דינרי דהבא וא"ר יוחנן

אריך בקומה וקטין בכח

בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:

בתחלה היה משה למד תורה ומשכחה עד שניתנה לו במתנה שנאמ' 32ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו: מתני'

תימה אמאי לא יליף

דברים ד ה

מקרשים דכתיב וישם את

11. וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם

וזן את אשתו ואת בניו אע"פ שהוא חייב במזונותן ולא יזון את בהמתו בין טמאה בין טהור' ר' אליעזר אומר זן את

המשכן [צ"ל קרשיו שמות

אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת

מ]: חמשים שערי בינה

הטמאה ואינו זן את הטהור' אמרו לו מה בין טמאה לטהורה אמר להו שהטהור' נפשה לשמי' וגופה שלו וטמאה

וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

ונתנן לו למשה חוץ

שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן

נפשה מאחד. דכתיב מזוקק

תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת

שבעתים: משום דעניו

לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל:

הוה. ומנהג חסידות היה שלא להטריח עליהם: ולא רצותנו. משמע אפילו מרצונו: ויתן שכרה. משמע של כל הספינה:

דברים לא יט 21. וַיִּפְרֹשׂ אֶת הָאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן וַיָּשֶׂם אֶת מִכְסֵה הָאֹהֶל עָלָיו מִלְמָעְלָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֶת

מתני' וזן את אשתו ואת בניו אע"פ שחייב במזונותיהן. חייב אאשתו קאי אבל בניו מצוה הוא דאיכא ולא חיובא

מֹשֶׁה: שמות מ יט 31. עֶשֶׂר אַמּוֹת אֹרֶךְ הַקָּרֶשׁ וְאַמָּה וַחֲצִי הָאַמָּה רֹחַב הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד: שמות כו טז 41. וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי

כדתניא בכתובות בפ' נערה (דף מט.) מצוה לזון את הבנות קל וחומר לבנים דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר מצוה לזון

הַלֻּחֹת וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם: דברים ט יז 51. וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים וְכָבוֹד וְהָדָר

את הבנים וכל שכן לבנות ובקטנים ליכא לאוקמי דתקנת אושא היא (שם מט:) שיהא אדם זן את בניו קטנים ולאו מתניתין

תְּעַטְּרֵהוּ: תהלים ח ו 61. וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: במדבר יב ג 71. וַיִּחַר לְמֹשֶׁה

היא ורבינו תם מוקי לה בגירש את אשתו ואהדרה ופסקה עמו לזון: את בהמתו בין טמאה כו'. דניחא ליה בפטומן

מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל יְיָ אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם: במדבר טז טו 81. הִנְנִי

וקא מהני ליה:

עֲנוּ בִי נֶגֶד יְיָ וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי אֶת מִי רַצּוֹתִי וּמִיַּד מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר

וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ וְאָשִׁיב לָכֶם: שמואל א יב ג 91. וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה כִּי שָׁם בֵּיתוֹ וְשָׁם שָׁפָט אֶת יִשְׂרָאֵל וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ

לַיְיָ: שמואל א ז יז 02. וַיֹּאמְרוּ לֹא עֲשַׁקְתָּנוּ וְלֹא רַצּוֹתָנוּ וְלֹא לָקַחְתָּ מִיַּד אִישׁ מְאוּמָה: שמואל א יב ד 12. וַיַּעַן עָמוֹס וַיֹּאמֶר אֶל אֲמַצְיָה לֹא נָבִיא אָנֹכִי וְלֹא בֶן נָבִיא אָנֹכִי כִּי בוֹקֵר אָנֹכִי וּבוֹלֵס שִׁקְמִים: עמוס ז יד 22. וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ

תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי יְיָ וַיֵּרֶד יָפוֹ וַיִּמְצָא אֲנִיָּה בָּאָה תַרְשִׁישׁ וַיִּתֵּן שְׂכָרָהּ וַיֵּרֶד בָּהּ לָבוֹא עִמָּהֶם תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי יְיָ: יונה א ג 32. וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַøתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים: שמות לא יח

מוסף רש"י

פסולתן שלך. הראהו מחצב סנפרינון מתוך אהלו ואמר לו הפסולת. יהיה שלך, משם נתעשר משה הרבה (שמות לד א). וקטין. דק (שבת קלד. ועוד). חמשים שערי בינה. סיפיה דהאי קרא (אמרות ה' אמרות טהורות וגו') מזוקק שבעתים, שבע שביעיות,

והם חמשים חסר אחת שנחסרו למשה, למדנו שחמשים נבראו, שהרי מעט נחסר מאלהים (ר"ה כא:). שנאמר ותחסרהו וגו'. במזמור מה אנוש כי תזכרנו (שם). כי שם ביתו. לעיל מניה כתיב והיה מדי שנה בשנה וסבב בית אל והמצפה ושפט את ישראל,

וסמיך ליה ותשובתו הרמתה כי שם ביתו, וכי איני יודע ששם ביתו, אלא אכולהו מקומות דקרא דלעיל מיניה קאי, שכל מקום שהיה הולך שם היה נושא כלי תשמישי בית עמו ואהל חנייתו, שלא להנות מן אחרים (ברכות י:).

תוספות

בקשתי לשכור ממנו ואפילו בריצוי: וזן את אשתו ובניו. אי אתיא כחנן ניחא דמבריח ארי בעלמא הוא וכי אתיא נמי

זאת דהמצוה. פרשה ואתחנן ואינו כך בשום חומש: ידרוך הדורך. בירמיה: צדקתך כהררי אל. ולא קרי כהררי

כרבנן ניחא שפיר דמיירי הכא ממזונות יתירות ואין נפרע [מבעלה] דכי פליגי רבנן היינו במפרנס סתם אע"פ שלא

אל צדקתך וי"א הוי"ו מוצדקתך כ) שאמר אנחנו וצדקתך: [אותי צוה]. הכי אמר משה לישראל אותי צוה ואני

פי' לשם הלואה מ"מ לשם מתנה לא יהיב והוי לרבנן כמו יורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות דנוטל מה שהשביח

לכם: למען תהיה השירה הזאת לעד בבני ישראל. ואי בשירה לחוד מאי עדות איכא: אלא פלפולא בעלמא.

וחנן מחלק בין השביח להיכא דלא הוה אלא מבריח ארי מנכסי חבירו א"כ אם נותן מתנה לאשה דין הוא שאין

שיטת חריפות והבינה נמסר למשה רבינו ונהג טובת עין ואמר משה כו': [וכתיב עשר אמות אורך הקרש]. אלמא

יכול לתבוע לבעל כלום והכא מיירי שנותן מתנה לאשה ממכירי הבעל: לא יזון את בהמתו בין טמאה בין טהורה.

ארוך היה וכיון דהיה ארוך גבור היה: עביין ג'. והוצרך לחבטן בקרקע בכח גדול: אי בלא אגרא. מי הוא דשקיל

משום דלפטומא עבידא והוי הנאה גמורה שנהנה זו מגופה וזו מפירה: אמר להם כו'. שהטמאה נפשה וגופה לשמים

בלא אגרא ומאי רבותא אלא אפילו באגרא לא שקיל דעשיר היה: דלמא משום דעני היה. ולא היה רוצה לשכור

שאינה יכולה ליהנות אלא בעוד נפשה בה הלכך לאו הנאה היא אבל טהורה נפשה לשמים כלומר אע"פ שנפשה לשמים

מהם: ביתו עמו. כלי תשמישו עמו ואינו נהנה

משל אחרים: דאילו במשה כתיב לא חמור אחד מהם נשאתי.

גופה שלו לשחיטה:

בעל כרחייהו מכלל דברצון

שכרה ושמא לא היו

רוצים

ובושים לסרב מלהשכיר

ואילו בשמואל כתיב

רצותי משמע לא