רש"י כל כנויי פרק
ראשון נדרים
ר"ן ו.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
דאין אדם מגרש את אשת חבירו. דאי כתב הרי את מותרת לכל אדם
ומש"ה אמרי' מה נזירות בהפלאה דהיינו הך הפלאה דקאמרי' אף
כא א
א)
ב)
משמע דלאשתו קאמר דאשת איניש דעלמא אינו מגרש ומוכחא מילתא
ידות נזירות בהפלאה ולאו מהך הפלא' גופה קאמרי' דאי הכי קרא ל"ל
❖
ושפיר מגרש: אבל בעלמא. דאי אפשר למימר הכי בעינן ידים
וכי תיסק אדעתין דעדיפי ידות נזירות מנזירות גופיה אלא הפלאה
מוכיחות: אבל לא קאמר עלי לא. דהרי הוא לא משמע כלום דבעינן ידים
אחריתי קאמרי' דשייכא בידות והיינו שיהו הידות מופלאים ומפורשים.
ג)
ד)
הגהות מהר"ב
מוכיחות: אמר לך אביי. לעולם לא
ומיהו לרבנן דפליגי התם עליה דר'
טרפון ואמרי דבנזירות לא בעיא רנשבורג
בעינן ידים מוכיחות והכא היינו טעמא
דאין אדם מגרש את אשת חבירו אבל
❖
דאי לא אמר בלשון קרבן לא מיתסר
הפלאה ליכא הקישא אלא הפלאה גופא
א] רש"י
בעלמא מי שמעת להו מיתיבי הרי הוא עלי
דכתיבא בנזירות לידות בלחוד אתיא
דדלמא הרי הוא הפקר קאמר
הרי זה [עלי] אסור מפני שהוא יד לקרבן
הגהות הב"ח
דמוכיחות הוא להפקר או לצדקה: והא
דבעי הפלאה וכי מקיש משום רבי
טעמא דאמר עלי הוא דאסור אבל לא אמר
(א) רש"י
מפני שהוא יד לקרבן קאמר. דאסור
טרפון נקט ליה דאע"ג דלדידיה
עלי לא תיובתא דאביי אמר לך אביי טעמא
הוא
כקרבן ולא מצית אמרת (א) לצדקה או
הפלאה בידות לא כתיבא אתיא
משמע
דאמר עלי הוא דאסור אבל אמר הרי הוא
להפקר הוה משמע: אבל אמר הרי
מהקישא: ג)ורבא אמר לך כו' ע"כ לא
(ב) ד"ה
❖
ולא אמר עלי הרי הוא דהפקר הרי הוא
והוא (ג) ד"ה
הוא. ולא אמר עלי שניהם אסורין
קאמרי רבנן לא בעינן ידים מוכיחות
דצדקה קאמר והא מפני שהוא יד לקרבן
דכיון דלא אמר עלי אלא הוא משמע
אלא גבי גט דאין אדם מגרש אשת
❖
אלא כר' יהודה
דחבירו נמי אסור דה"ק הרי הוא
חבירו. הרשב"א ז"ל שבש לשון זה
קתני אלא אימא טעמא דאמר עלי הוא אסור
תוספות
כהקדש מה הקדש אסור אף אותו דבר
ואמר דלא דייק דרבא לא קאמר
וחבירו מותר אבל אמר הרי הוא שניהן
גליון הש"ס
נמי אסור: אע"ג דהוא מחויב חטאת
דלא ליבעו רבנן ידים מוכיחות אלא
אסורין דדלמא הרי הוא הקדש קאמר
ואשם לאו כלום הוא. דלא אמר עלי.
דקסברי דהנך ידים בגט מוכיחות
גמ' אם היה מחויב דבריו
מיתיבי הרי זו חטאת הרי זו אשם אע"פ
א
קיימין.
אלמא בעינן ידים מוכיחות: אם הוא
נינהו משום דאין אדם מגרש אשת
❖
שהוא חייב חטאת ואשם לא אמר כלום הרי
מחויב. חטאת או אשם: דבריו
חבירו. ולי אתי שפיר דודאי הידים
זו חטאתי הרי זו אשמי $ אם היה מחויב
קיימין. הוא דאמר חטאתי אבל
בעצמן אינן מוכיחות לפי שהלשון אינו
(ב)
דבריו קיימין תיובתא דאביי אמר לך אביי הא
מוכיח שיהא הוא מגרשה אלא שהענין
לא היה מחויב חטאת אינו כלום
פירוש הרא"ש
אמר
מוכיח מצד עצמו שהוא מגרשה משום
הואיל ולא אמר עלי שאם אמר הרי זו
מני ר' יהודה היא והא אביי הוא דאמר אנא
הרי הוא עלי כו'.
קרא נזיר להזיר.
דאין אדם מגרש אשת חבירו ולפיכך
עלי חטאת אע"ג דלא היה מחויב
דאמרי אפילו לרבי יהודה הדר ביה אלא
א] הואיל ואמר עלי דבריו קיימין: הא
אע"פ שהלשון אינו מוכיח מהני ואין
לימא רבא דאמר כרבי יהודה אמר לך רבא
מפני שהוא יד לקרבן.
ע"כ לא
מני. הא ברייתא דאמרה לא אמר ולא
לשבש הספרים. ומדאמרינן הכא טעמא
קאמרי רבנן דלא בעינן
אנא דאמרי אפילו לרבנן עד כאן לא
כלום: רבי יהודה היא. דאמר בעינן
דדלמא הרי הוא דהפקר
ידים מוכיחות אלא גבי
דאין אדם מגרש אשת חבירו משמע
קאמרי רבנן דלא בעינן ידים מוכיחות
קאמר.
גט משום דמוכח דמיניה
ידים מוכיחות. ואנא דאמרי כרבנן
דפלוגתא דר"י ורבנן במינאי הוא
והא מפני שהוא
הוא דאין אדם מגרש
אלא גבי גט דאין אדם מגרש את אשת
דאמרי לא בעינן ידים מוכיחות: והא
דר' יהודה בעי מינאי ורבנן לא
יד לקרבן קתני.
אשת חבירו אבל בעלמא
חבירו אבל בעלמא
בעינן ידים מוכיחות
מי שמעת להו.
אמר אביי אנא דאמרי אפי' לר' יהודה.
בעו וקשיא דבפ' המגרש
בעי
דלא בעי ידים מוכיחות אלא גבי גט
משמע דפלוגתייהו אי בעי ודין או לא
אבל בעלמא לא והיכי קאמר הכא ר'
דרבי יהודה בעי ודין דאי לא אמרינן
יהודה היא: אלא [לימא] רבא דאמר כר' יהודה. דכיון דאביי לא
דבדבורא מגרש לה ורבנן לא חיישי להכי ולאו קשיא היא ששתי סוגיות
הללו כל אחת מגלה על חברתה דבתרתי פליגי והכא מפרשינן טעמא
מתרץ טעמא אליבא דר' יהודה לימא נמי דרבא לא מתרץ טעמא
אליבא דרבנן כדמתרץ לעיל (ג) וכר"י קאמר דיחידאה היא: לא לעולם
דפלוגתייהו במינאי והתם מפרשינן טעמא דפלוגתייהו בודין. ואיכא
רבא אפילו לרבנן. כדקאמרינן ע"כ לא קאמרי רבנן כו' דודאי רבנן
מ"ד דכיון דפליגי רבנן עליה דר' יהודה במינאי קי"ל כרבנן דלא
סבירא להו בעלמא דידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים כרבא:
בעיא מינאי דיחיד ורבים הלכה כרבים ואע"ג דקי"ל כרבא ידים
שאין מוכיחות לא הוויין ידים הא אמרינן בסוגיין דאפילו לרבא בגט
יש
לא בעיא ידים מוכיחות ואיהו הוא דאמר אפילו לרבנן הלכך מינאי לא בעיא ודין בעיא דהא בפרק המגרש איבעי לן אי בעי' ודין או לא
ולא איפשיטא וכיון דלרבנן דגמ' מספקא להו אית לן למנקט לחומרא דאפשר דמסתבר טעמיה דר"י בודין ממאי דמסתבר במינאי. ואיכא
מ"ד דכיון דבודין חיישי לדר"י אלמא מספקא לן דלמא מאי דלא בעו רבנן ודין משום דסבירא להו ידים שאין מוכיחות הויין ידים ואנן
ד)
קי"ל כרבא וכיון שכן במינאי נמי איכא למימר דלטעמייהו אזלי ולאו משום דאין אדם מגרש אשת חבירו אלא משום דידים שאין מוכיחות
אלא אימא טעמא דאמר
הויין ידים ואנן קי"ל כרבא דאמר לא הויין ידים הלכך בעי ודין ובעי מינאי: מיתיבי הרי הוא עלי וכו' טעמא דאמר עלי הוא דאסור
הרי הוא עלי
עלי.
הרי זה עלי אסור.
אבל לא אמר לא. ואע"ג דבלא עלי ודאי יד מיהא הוי. ומשנינן ודלמא הרי הוא הפקר קאמר כלומר דבלא עלי אפילו יד שאינו מוכיח
לא הוי לאיסור משום דיד אינו אלא בעלי דאמר ה"ז עלי ואי מסיק דבוריה ואמר הרי עלי אסור. ומקשינן והא מפני שהוא יד לקרבן
קתני כלומר מי קתני שהוא יד לנדר יד לקרבן קתני דלקרבן הרי הוא בלא עלי הוי יד שכן דרך המתנדבים לומר הרי הוא קרבן ואפ"ה דוקא
בעלי ש"מ דס"ל דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים: אלא אימא טעמא דאמר עלי וכו' אבל אמר הרי הוא שניהם אסורין. משום דכיון שאין מוכיחות
הרי
הויין ידים אית לן למינקט לחומרא ודלמא הרי הוא הקדש קאמר: מיתיבי הרי זו חטאת וכו' אע"פ שהוא מחויב חטאת ואשם לא אמר
זו אשם לא אמר כלום.
כלום וכו'. שאין חטאת באה נדבה: תיובתא דאביי. דהא ודאי יד שאינו מוכיח מיהא הוי דכיון דמחויב חטאת הרי זו חטאתי קאמר: ואלא לימא
אמר לך.
רבא דאמר כרבי יהודה. וכי היכי דהדרינן ממאי דאמרינן לעיל דאביי דאמר אפי' כר' יהודה נהדר נמי ממאי דאמרי' דרבא אפי' לרבנן:
בעי
והא מפני שהוא יד לקרבן קתני.
אלא אימא טעמא דאמר עלי הוא דאסור וחבירו מותר.
והא מפני שהוא יד לקרבן.
אע"פ שהוא מחוייב חטאת
הרי זו חטאת הרי זו אשם.
לא אמר כלום. אלא לימא רבא
דאמר כרבי יהודה.
הרי זו חטאתי.
הא מני ר' יהודה היא. לימא רבא דאמר כרבי יהודה. אמר לך רבא ה"נ אנא דאמרי אפי' לרבנן.
עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא משום דאין אדם מגרש אשת חבירו.
לימא רבא דאמר כר' יהודה.