רש"י כל כנויי פרק
ראשון נדרים
ר"ן ו.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
דאין אדם מגרש את אשת חבירו. דאי כתב הרי את מותרת לכל אדם
ומש"ה אמרי' מה נזירות בהפלאה דהיינו הך הפלאה דקאמרי' אף
כא א מיי' פי"ד מהל'
א) תוספתא דתמורה פ"ג,
ב) [בתוספתא איתא
מעשה הקרבנות הל'
משמע דלאשתו קאמר דאשת איניש דעלמא אינו מגרש ומוכחא מילתא
ידות נזירות בהפלאה ולאו מהך הפלא' גופה קאמרי' דאי הכי קרא ל"ל
❖
ח סמג עשין קפו:
לחטאתי הרי זו לאשמי ועי'
ושפיר מגרש: אבל בעלמא. דאי אפשר למימר הכי בעינן ידים
וכי תיסק אדעתין דעדיפי ידות נזירות מנזירות גופיה אלא הפלאה
בתוספות דחולין מא: ד"ה
מוכיחות: אבל לא קאמר עלי לא. דהרי הוא לא משמע כלום דבעינן ידים
אחריתי קאמרי' דשייכא בידות והיינו שיהו הידות מופלאים ומפורשים.
והא], ג) [שייך עוד לדף
ה:], ד) בס"י איתא ודלא
הגהות מהר"ב
מוכיחות: אמר לך אביי. לעולם לא
ומיהו לרבנן דפליגי התם עליה דר'
כרבא והיינו דלא כשנויא
טרפון ואמרי דבנזירות לא בעיא רנשבורג
דרבא דלעיל, בעינן ידים מוכיחות והכא היינו טעמא
דאין אדם מגרש את אשת חבירו אבל
❖
דאי לא אמר בלשון קרבן לא מיתסר
הפלאה ליכא הקישא אלא הפלאה גופא
א] רש"י ד"ה דבריו
בעלמא מי שמעת להו מיתיבי הרי הוא עלי
קיימין הוא דאמר חטאתי
דכתיבא בנזירות לידות בלחוד אתיא
דדלמא הרי הוא הפקר קאמר
הרי זה [עלי] אסור מפני שהוא יד לקרבן
וכו' הואיל ואמר עלי דבריו
הגהות הב"ח
דמוכיחות הוא להפקר או לצדקה: והא
דבעי הפלאה וכי מקיש משום רבי
קיימין. נ"ב עי' שו"ת
טעמא דאמר עלי הוא דאסור אבל לא אמר
(א) רש"י ד"ה והא מפני
מפני שהוא יד לקרבן קאמר. דאסור
טרפון נקט ליה דאע"ג דלדידיה
הרמ"ע מפאנו סי' כ"ו
עלי לא תיובתא דאביי אמר לך אביי טעמא
וכו' ולא מצית אמרת הוא
נשאל על זה שהוא נגד
כקרבן ולא מצית אמרת (א) לצדקה או
הפלאה בידות לא כתיבא אתיא
משמע לצדקה או להפקר
המשנה דמגלה פ"א
דאמר עלי הוא דאסור אבל אמר הרי הוא
להפקר הוה משמע: אבל אמר הרי
מהקישא: ג)ורבא אמר לך כו' ע"כ לא
הס"ד: (ב) ד"ה דבריו
ובשקלים וחולין ה ע"ב
❖
ולא אמר עלי הרי הוא דהפקר הרי הוא
קיימין והוא: (ג) ד"ה אלא
דאין חטאת נידר ונידב:
הוא. ולא אמר עלי שניהם אסורין
קאמרי רבנן לא בעינן ידים מוכיחות
[לימא] רבא וכו' כדמתרץ
דצדקה קאמר והא מפני שהוא יד לקרבן
דכיון דלא אמר עלי אלא הוא משמע
אלא גבי גט דאין אדם מגרש אשת
❖
לעיל אלא כר' יהודה:
דחבירו נמי אסור דה"ק הרי הוא
חבירו. הרשב"א ז"ל שבש לשון זה
קתני אלא אימא טעמא דאמר עלי הוא אסור
תוספות
כהקדש מה הקדש אסור אף אותו דבר
ואמר דלא דייק דרבא לא קאמר
וחבירו מותר אבל אמר הרי הוא שניהן
דטעמא דשמואל משום יד
גליון הש"ס
נמי אסור: אע"ג דהוא מחויב חטאת
דלא ליבעו רבנן ידים מוכיחות אלא
נאמר ודאי דשאני אוכל
אסורין דדלמא הרי הוא הקדש קאמר
ואשם לאו כלום הוא. דלא אמר עלי.
דקסברי דהנך ידים בגט מוכיחות
גמ' אם היה מחויב דבריו
הוי מוכיח שפיר בלא
מיתיבי הרי זו חטאת הרי זו אשם אע"פ
א) א
מודרני כדפרישית א"כ
קיימין. עי' חולין מא ע"ב
אלמא בעינן ידים מוכיחות: אם הוא
נינהו משום דאין אדם מגרש אשת
❖
גם לשמואל מועיל שאני
תד"ה והא לא:
שהוא חייב חטאת ואשם לא אמר כלום הרי
מחויב. חטאת או אשם: דבריו
חבירו. ולי אתי שפיר דודאי הידים
אוכל בלא מודרני כ"נ
זו חטאתי הרי זו אשמי $ אם היה מחויב
קיימין. הוא דאמר חטאתי אבל
בעצמן אינן מוכיחות לפי שהלשון אינו
ב)
למהר"ף נ"ע מיהו ר"י
(ב)
פירש דשאני אוכל אינו
דבריו קיימין תיובתא דאביי אמר לך אביי הא
מוכיח שיהא הוא מגרשה אלא שהענין
לא היה מחויב חטאת אינו כלום
פירוש הרא"ש
מוכיח בלא מודרני: אמר
מוכיח מצד עצמו שהוא מגרשה משום
הואיל ולא אמר עלי שאם אמר הרי זו
מני ר' יהודה היא והא אביי הוא דאמר אנא
הרי הוא עלי כו'. כגון
קרא נזיר להזיר. לרבות
דאין אדם מגרש אשת חבירו ולפיכך
עלי חטאת אע"ג דלא היה מחויב
שהיה ככר מונח לפניו
ידות נזירות כנזירות מה
דאמרי אפילו לרבי יהודה הדר ביה אלא
ואמר באחד מן הלשונות:
נזירות בהפלאה אף ידות
א] הואיל ואמר עלי דבריו קיימין: הא
אע"פ שהלשון אינו מוכיח מהני ואין
לימא רבא דאמר כרבי יהודה אמר לך רבא
מפני שהוא יד לקרבן.
נזירות בהפלאה: ע"כ לא
מני. הא ברייתא דאמרה לא אמר ולא
לשבש הספרים. ומדאמרינן הכא טעמא
פי' למתפיס בקרבן:
קאמרי רבנן דלא בעינן
אנא דאמרי אפילו לרבנן עד כאן לא
כלום: רבי יהודה היא. דאמר בעינן
דדלמא הרי הוא דהפקר
ידים מוכיחות אלא גבי
דאין אדם מגרש אשת חבירו משמע
קאמרי רבנן דלא בעינן ידים מוכיחות
קאמר. ואפי' יד גרידא
גט משום דמוכח דמיניה
ידים מוכיחות. ואנא דאמרי כרבנן
דפלוגתא דר"י ורבנן במינאי הוא
לא הוי: והא מפני שהוא
הוא דאין אדם מגרש
אלא גבי גט דאין אדם מגרש את אשת
דאמרי לא בעינן ידים מוכיחות: והא
דר' יהודה בעי מינאי ורבנן לא
יד לקרבן קתני. ועל
אשת חבירו אבל בעלמא
חבירו אבל בעלמא
בעינן ידים מוכיחות
כרחיך אהרי הוא ואהרי
מי שמעת להו. תימה לר"י
אמר אביי אנא דאמרי אפי' לר' יהודה.
בעו וקשיא דבפ' המגרש (גיטין פה:)
זה קאי דעלי לא הוי יד
תיקשי ליה ברייתא דלעיל
בעי
דלא בעי ידים מוכיחות אלא גבי גט
משמע דפלוגתייהו אי בעי ודין או לא
אלא גורם להרי הוא שיכול
מודרני ממך אסור אלמא
אבל בעלמא לא והיכי קאמר הכא ר'
דרבי יהודה בעי ודין דאי לא אמרינן
להיות יד וכיון דקאי אהרי
דהויין ידים וקשה לאביי
הוא ואהרי זה משמע
מתני' דאמר שאני אוכל
יהודה היא: אלא [לימא] רבא דאמר כר' יהודה. דכיון דאביי לא
דבדבורא מגרש לה ורבנן לא חיישי להכי ולאו קשיא היא ששתי סוגיות
דפשיטא ליה דיד לקרבן
לך אבל בלא לך מותר וי"ל
הללו כל אחת מגלה על חברתה דבתרתי פליגי והכא מפרשינן טעמא
מתרץ טעמא אליבא דר' יהודה לימא נמי דרבא לא מתרץ טעמא
הוי וליכא לספוקי במידי
דלא ס"ל לאביי כשמואל
אליבא דרבנן כדמתרץ לעיל (ג) וכר"י קאמר דיחידאה היא: לא לעולם
דפלוגתייהו במינאי והתם מפרשינן טעמא דפלוגתייהו בודין. ואיכא
אחרינא דהמקדיש קרבן
אבל י"ל דלך לאו דוקא או
(או) [אומר] הרי זה
שמא למסקנא ניחא דאביי
רבא אפילו לרבנן. כדקאמרינן ע"כ לא קאמרי רבנן כו' דודאי רבנן
מ"ד דכיון דפליגי רבנן עליה דר' יהודה במינאי קי"ל כרבנן דלא
לקרבן או הרי הוא הלכך
כרבנן ורבא כרבי יהודה
סבירא להו בעלמא דידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים כרבא:
בעיא מינאי דיחיד ורבים הלכה כרבים ואע"ג דקי"ל כרבא ידים
המתפיס בלשון זה דעתו
אבל קשה דבפ"ב דנזיר
שאין מוכיחות לא הוויין ידים הא אמרינן בסוגיין דאפילו לרבא בגט
יש
(דף סב.) קאמר איפכא
נמי אקרבן ואפ"ה קתני
דאביי אית ליה הויין ידים
עלי אלמא טעמא דקאמר
לא בעיא ידים מוכיחות ואיהו הוא דאמר אפילו לרבנן הלכך מינאי לא בעיא ודין בעיא דהא בפרק המגרש איבעי לן אי בעי' ודין או לא
וי"ל דהני שיטות הפוכות
עלי דאיכא הוכחה אבל בלא
ולא איפשיטא וכיון דלרבנן דגמ' מספקא להו אית לן למנקט לחומרא דאפשר דמסתבר טעמיה דר"י בודין ממאי דמסתבר במינאי. ואיכא
שבתלמוד וההיא דהתם
הוכחה לא הוי יד אע"ג
מ"ד דכיון דבודין חיישי לדר"י אלמא מספקא לן דלמא מאי דלא בעו רבנן ודין משום דסבירא להו ידים שאין מוכיחות הויין ידים ואנן
כאיכא דאמרי אבל גירסא
דדעתיה אקרבן וליכא
ד)
דהכא כר' יהודה כדמוכח
לספוקי במידי אחריני:
קי"ל כרבא וכיון שכן במינאי נמי איכא למימר דלטעמייהו אזלי ולאו משום דאין אדם מגרש אשת חבירו אלא משום דידים שאין מוכיחות
התם [עיין תוס' נזיר שם
אלא אימא טעמא דאמר
הויין ידים ואנן קי"ל כרבא דאמר לא הויין ידים הלכך בעי ודין ובעי מינאי: מיתיבי הרי הוא עלי וכו' טעמא דאמר עלי הוא דאסור
ד"ה איש]: הרי הוא עלי
עלי. דבלא עלי נמי הוי יד
הרי זה עלי אסור. פי'
אלא עלי הוא דמוכח
אבל לא אמר לא. ואע"ג דבלא עלי ודאי יד מיהא הוי. ומשנינן ודלמא הרי הוא הפקר קאמר כלומר דבלא עלי אפילו יד שאינו מוכיח
ככר מונח לפניו אמר הרי
דלחברו מותר אבל אמר
לא הוי לאיסור משום דיד אינו אלא בעלי דאמר ה"ז עלי ואי מסיק דבוריה ואמר הרי עלי אסור. ומקשינן והא מפני שהוא יד לקרבן
עלי אסור מפני שהוא יד
הרי הוא דלמא הרי הוא
קתני כלומר מי קתני שהוא יד לנדר יד לקרבן קתני דלקרבן הרי הוא בלא עלי הוי יד שכן דרך המתנדבים לומר הרי הוא קרבן ואפ"ה דוקא
לקרבן ואסר עליו הככר
הקדש קאמר ולא קאמר
כקרבן שכך מתנדב אדם
הרי הוא קרבן דמיירי
בעלי ש"מ דס"ל דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים: אלא אימא טעמא דאמר עלי וכו' אבל אמר הרי הוא שניהם אסורין. משום דכיון שאין מוכיחות
ואומר הרי עלי טעמא
בככר דלא חזי לקרבן: הרי
הויין ידים אית לן למינקט לחומרא ודלמא הרי הוא הקדש קאמר: מיתיבי הרי זו חטאת וכו' אע"פ שהוא מחויב חטאת ואשם לא אמר
דאמר הרי עלי אסור אבל
זו אשם לא אמר כלום.
כלום וכו'. שאין חטאת באה נדבה: תיובתא דאביי. דהא ודאי יד שאינו מוכיח מיהא הוי דכיון דמחויב חטאת הרי זו חטאתי קאמר: ואלא לימא
לא אמר עלי לא וקשה
שאין אדם מתנדב אשם
לאביי: אמר לך. כלומר
ומיירי בשפירש אשם ודאי
רבא דאמר כרבי יהודה. וכי היכי דהדרינן ממאי דאמרינן לעיל דאביי דאמר אפי' כר' יהודה נהדר נמי ממאי דאמרי' דרבא אפי' לרבנן:
לכך אי לא אמר עלי לא
דאילו אשם סתם בנידר
בעי הוי בכלל דהרי הוא הפקר
ונידב הוא דתנן בשלהי
קאמר: והא מפני שהוא יד לקרבן קתני. דמשמע דעלי הוי יד מעליא אסור אבל אי לא אמר עלי יד מיהא הוי וקשה
כריתות פרק המביא ר"א אומר מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום והוא נקרא אשם חסידים ותנן בפ"ב דחולין (דף מא:)
לאביי דאמר כו': אלא אימא טעמא דאמר עלי הוא דאסור וחבירו מותר. דאי אמר הרי הוא אסור לכ"ע ולאו
השוחט לשם אשם ודאי שחיטתו כשר' דלאו נידר ונידב הוא לשם אשם תלוי שחיטתו פסולה ופירושו לשם אשם סתם דהיינו
דווקא שניהם אסורין כל אחד לדידיה לחודיה דהרי הוא עיקר הקדש קאמר: והא מפני שהוא יד לקרבן. כלומר אינו
אשם תלוי ורישא דהתם דוקא וסיפא לאו דוקא דאי לאו הכי קשיא דיוקא דרישא אדסיפא: אע"פ שהוא מחוייב חטאת
אלא יד בעלמא ואינו עיקר הקדש ואינו אסור אלא לזה ולא לכ"ע: הרי זו חטאת הרי זו אשם. בהמת חולין עוברת
לא אמר כלום. ולא תלינן דלשם חטאתו קאמר כיון דלא אמר לשם חטאתי אלמא בעיא ידים מוכיחות: אלא לימא רבא
לפניו אמר הרי זו חטאת לא אמר כלום משום דאין חטאת באה נדבה ולכך כי אמר חטאת ולא אמר חטאתי לא אמר
דאמר כרבי יהודה. דכיון דהעמדנו אביי דלא כתנאי וחזר בו נימא נמי דרבא כתנאי דמדרבי יהודה לא אמר גבי גט
ולא כלום דמשמע שמתנדב חטאת הלכך חולין הוי ואף על גב דאמרינן לקמן ככר לפניו ואמר הרי זה קרבן אסור יש
דוקא רבנן נמי לאו דוקא: ומשני אע"ג דלרבי יהודה לאו דוקא גבי גט לרבנן דוקא ולא חזר בו רבא:
לומר דהתם משום דיודע דאי אפשר לככר היותו קרבן ונתכוין לומר כקרבן אבל הכא הוא סבור שיכול להתפיס חטאת
בנדבה ולא נתכוין לאסור בהמה כחטאת אלא נדבה הלכך לא אמר כלום: הרי זו חטאתי. אם מחויב חטאת דבריו קיימין ופריך מרישא דקאמר לא אמר כלום דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים דאי הויין ידים כי אמר ה"ז לחטאת היה
לנו לאסור כאילו אמר חטאתי: הא מני ר' יהודה היא. דאמר לא הויין ידים: לימא רבא דאמר כרבי יהודה. כי היכי דאביי כרבנן ה"נ רבא כרבי יהודה ולא כרבנן: אמר לך רבא ה"נ אנא דאמרי אפי' לרבנן. כדאמר לעיל ופליגי רבא
ואביי אליבא דרבנן: עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא משום דאין אדם מגרש אשת חבירו. כאן משמע דמוכיחות הוי ממינאי ובגיטין משמע דהוה להוכיח שמגרשה בלא גט ותרוייהו תננהי וצ"ע בתוס' ממילתיה דידים שאין מוכיחות:
לימא רבא דאמר כר' יהודה. דס"ד דכי היכי דהדר ביה אביי ה"נ הדר ביה רבא: