בין המודר פרק רביעי
נדרים ר"ן מג.
רש"י אין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
גמ'
גמ'
בשלמא לא ילונו. מדיר למודר דודאי קמהני ליה הנאה
ממנו ולא יקח ממנו ולא ישאל ממנו. כלומר
בשלמא לא ילוה
נה א
א) ב)
ג)
מפורסמת: אבל לא ילוה ממנו. המדיר מן המודר: מאי הנאה.
מודר ממדיר דקא
מתהני מיניה ומשום הכי אסור אלא לא
נו ב
ד)
קא מטי ליה למודר ממאי דאוזיף למדיר: ובשלמא לא ילוה ממנו.
ישאילנו ולא ילונו ולא ימכור לו מאי קא מיתהני מיניה. נ"ל דמשמע
ה)
❖
מצי נמי למימר דקא מיתהני בכה"ג
כגון דאוזפיה מעות הרעות
ליה דמתני' בזבינא חריפא
ומש"ה משמע ליה הכי ולא מוקי ליה
ו)
וקא משלם ליה היאך יפות. ולא יקח
בזבינא דרמי על אפיה וליפרוך איפכא
נז ג
גמ' בשלמא לא ילונו
ממנו משכחת לה דקא מתהני בזבינא
א"נ בזבינא מציעתא ולא תקשי ליה
דקא מהני ליה אלא
הגהות הב"ח
דרמי על אפיה: אלא לא ישאל ממנו.
מידי במכר משום דסבירא דכי היכי
לא ילוה הימנו מאי קא מהני ליה ובשלמא
(א) במשנה
מאי הנאה מטי למודר כי משאיל לו
דבהני דקתני מקמי הא דהיינו לא
לא ילוה הימנו ולא יקח הימנו דקמיתהני
נח ד
מודר
כליו הא קא מפחית ודאי לההיא כלי
ישאילנו ולא ילונו לא מהני מידי הכי
❖
(ב) רש"י
מיניה אלא לא ישאל הימנו מאי קא מיתהני
ולא מעלי ליה דסתם שאלה הכי הוא:
נמי בלא ימכור לו לא מתהני מידי
בה
מיניה א"ר יוסי בר' חנינא כגון שנדרו הנאה
(ג) ד"ה
כגון שנדרו זה מזה. דשניהם אסורים
והיינו בזבינא חריפא ומש"ה פריך הכי:
בהא דמניחו (ד) ד"ה
זה מזה אביי אמר גזירה לשאול משום
מוסף רש"י
א
זה בזה: גזירה לשאול כו'. דאי שרית
א"ר יוסי בר' חנינא כגון שנדרו הנאה
להשאיל וכן בכולהו גזירה: מתני' אמר לו
לידי מקבל
קונם שדי שאני חורש
זה מזה. וכי תימא אם כן מאי קמ"ל
ליה לשאול אתי נמי להשאיל:
ב
(ה) ד"ה
בה.
מתני' אמר לו השאילני פרתך.
השאילני פרתך אמר לו אינה פנויה אמר
נראה דסתם לן כר"א דאמר ויתור
לאו במודר ומדיר עסקינן: אינה
אסור במודר הנאה ואע"ג דכבר סתם
❖
קונם שדי שאני חורש בה לעולם אם היה
הוא אסור.
פנויה. דמלאכתו היה עושה. ונתעצב
לן כוותיה בריש פירקין קמ"ל
דרכו לחרוש הוא אסור וכל אדם מותרים
השואל כנגד המשאיל ואומר הואיל
דכל הני נמי לא גריעי מויתור ואסירי
❖
ואם אין דרכו לחרוש הוא וכל אדם אסורין
(ראמ"ה בשמו)
תוספות
וסרבת להשאילה לי: קונם שדה שאני
לר"א: אביי אמר גזירה לשאול משום
המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל
ג
בשלמא לא ילונו חבירו
חורש (ב). שלא אחרוש שדי בפרתך
להשאיל וכן כולהון גזירה. דמש"ה
דמהני ליה
הולך אצל החנוני ואומר איש פלוני (א) נודר
פירוש הרא"ש
עולמית. ואח"כ השאילה לו רואין אם
אסרינן נמי למכור לו אטו ליקח
למודר אלא לא ילוה
ממני הנאה ואיני יודע מה אעשה והוא נותן
הוא פרזי ודרכו לחרוש שדהו הוא
ממנו. ואע"ג דתנן לעיל בפרק ד'
הימנו מאי קמתהני מיניה
קונם שאני חורש בה
המודר.
לעולם.
לו ובא ונוטל מזה היה ביתו לבנות גדרו
אסור לחרוש שדהו באותה פרה: וכל
נדרים שאיני נהנה לישראל
אדם מותר. דודאי כי נדר אדעתיה
לוקח ביתר ומוכר בפחות שישראל
לגדור שדהו לקצור הולך אצל הפועלים
אם היה דרכו לחרוש
נהנין לי לוקח בפחות ומוכר ביתר
דנפשיה נדר ולא אדעתא דעלמא וכל
הוא אסור וכל אדם
ואומר איש פלוני מודר ממני הנאה ואיני
מותרים.
ואמרינן עלה בסוגיין דלעיל דכל
אדם מותרים לחרוש לו שדהו באותה
יודע מה אעשה והן עושין עמו ובאין ונוטלין
פרה: ואם אין דרכו לחרוש. שיש לו
היכא דהוי זבינא חריפא שרי מודר
שכר מזה ד היו מהלכין בדרך ואין לו מה
אריסין החורשין בשבילו: הוא וכל
למכור למדיר ולא גזרינן כבר כתב
יאכל נותן לאחד לשום מתנה והלה מותר
אדם אסורים. דודאי כי נדר אדעתא
ד) הרמב"ם ז"לה) דהתם כיון דמכלהו
בה אם אין עמהם אחר מניח על הסלע או על
דכולי עלמא נדר: המודר הנאה
ישראל נדר לא גזרינן עלה דאי
הגדר ואומר הרי הן מופקרים לכל מי שיחפוץ
מחבירו ואין לו מה יאכל הולך.
גזרינן עלה ומצריכינא ליה ליהנות
והלה נוטל ואוכל ור' יוסי אוסר: גמ' אמר
אלא לא ילוה
לעובדי כוכבים טריחא ליה מילתא
המדיר אצל חנוני וכו' ובא חנוני
ממנו מאי קמהני ליה.
אבל כאן שאינו אסור אלא להנאת
ונוטל מעותיו מן המדיר. אבל בפירוש
ר' יוחנן מ"ט דר' יוסי קסבר הפקר כמתנה
חבירו בלבד מצי למיקם עלה דמילתא
אסור לומר לו דאם כן הוה ליה החנוני
מה מתנה עד דאתיא מרשות נותן לרשות
שליח ושלוחו של אדם כמותו: ור' יוסי
וגזרינן. וא"ת והא אפי' במודר הנאה
מקבל אף הפקר עד דאתי לרשות זוכה מתיב
אוסר. (ג) בה במניחו על הסלע או על
מחבירו בלבד תנן לקמן בפרק
ר' אבא והלה נוטל ואוכל ורבי יוסי אוסר א"ר
הגדר: גמ' א"ר יוחנן מאי טעמא
השותפין הריני עליך חרם
יוסי אימתי בזמן שנדרו קודם להפקירו
דר' יוסי. דלא חשיב ליה הפקר דקא
המודר אסור ומשמע אבל מדיר לא
אבל
ואמאי הוה ליה למיתני שניהם אסורין
אסר ליה ליטלו דכי מתהני מיניה
ממש דמי ואסור: מה מתנה. לא זכי בה מקבל עד דאתיא
ומשום גזירה י"ל דלאו קושיא היא דכי גזרי' הכא ה"מ בהני בלחוד
(ד) לידיה: אף הפקר. נמי לא נפיק מרשות מפקיר עד דאתי לידי
דתנינן במתני' דלא משמע להו לאינשי דליתסרו במודר הנאה ואי עביד
להו מודר למדיר אתי נמי למישקל להו ממדיר אבל בהנאה גמורה
זוכה. הילכך בהדי דשקיל ליה היאך מעל הסלע כמאן דשקיל ליה
מידו ממש דמי ואסור: מתיב ר' אבא. ברייתא היא דקתני נמי
כאכילת פירות וכיוצא בה ליכא למיגזר הלכך לא מצי תני שניהם אסורין:
מתני' קונם שדה שאני חורש בה לעולם. שואל אמר כך לחבירו
מניח על הסלע והלה נוטל ואוכל (ה): א"ר יוסי אימתי. אני אוסר
גזירה לישאל
אטו להשאיל וכן
בזמן שנדרו קודם להפקרו. דהשתא מסתברא טעמא דאסור משום
מתוך שכעס עליו שלא רצה להשאילה לו: אם היה דרכו לחרוש הוא
כולהון.
אסור וכל אדם מותרין. שכיון שהוא חורש אין במשמעות לשונו אלא
דכשהדירו מכל נכסיו הדירו ואפילו כי הפקירן אסור בהן:
חרישתו בלבד: ואם אין דרכו לחרוש הוא וכל אדם אסורין. שלא
אבל
מתני' המודר הנאה
מחבירו ואין לו מה
נתכוין לחרישתו כיון שאין דרכו לחרוש אלא שלא יהנה בחרישתו אכוין ומש"ה הוא וכל אדם אסורים לחרוש בשבילו כדי שלא יהנה
יאכל.
בחרישתה: הולך אצל חנוני הרגיל אצלו. רבותא קמ"ל דאע"ג דרגיל אצלו ומקיפו תדיר לא אמרי' שליחותיה קעביד וכ"ש שאם לא
ובא ונוטל מזה.
אמר לאדם מיוחד אלא דאמר כל הזן אינו מפסיד שרי כדאיתא בפרק המדיר : ובא ונוטל מזה. אם רצה קאמר ולומר דאף על גב
אמר לו השאילני
פרתך אמר ליה אינה
דלבסוף נוטל מזה ודעתייהו בהכי לאו שליחותיה קעביד דלא הוי שליח אלא באומר כל השומע קולי יזון כדאיתא בהמדיר אבל
פנויה אמר השואל קונם
ליכא למימר דכי קתני ובא ונוטל מזה מדינא קאמר דכי מחייב לשלומי אלמא שליחותיה קעביד ומהני ליה ואסור: היה ביתו לבנות.
שאני חורש בה לעולם
לא זו אף זו קתני ברישא אשמעינן דלצורך מזונות שרי וסיפא קמ"ל דאפילו לצורך בנין ביתו התירו: נותן לאחר משום מתנה. דלבתר הכי לא
אם היה דרכו לחרוש הוא
מתהני מיניה אלא ממקבל מתנה: והוא נוטל ואוכל. דלאו מדידיה מתהני אלא מהפקרא: ור' יוסי אוסר. בגמ' מפרש טעמא: גמ' מה
אסור.
מתנה עד דאתי מרשות נותן לרשות מקבל. שאם אמר הריני נותן מתנה זו לפלוני יכול לחזור בו עד שיגיע לידו של מקבל: אף הפקר עד דאתי
לרשו' זוכה. שאינו [יוצא] מרשות בעלי' עד שיזכה בו אחר ואי בעי למיהד' מצי הדר הלכך כי זכי בה מודר ממדיר קא מתהני: שנדרו קודם להפקרו.
שאסרו ואח"כ הפקירו: ו)מה לי הפקרו קודם לנדרו. דהא כל זמן שלא זכה בו דמפקיר הוי ודינא הוא דליחול נדריה עליה ואמאי קתני ה"ז מותר:
המודר הנאה מחבירו
כל
ואין לו מה יאכל ילך וכו'.
הוא נותן לו ובא ונוטל מזה. ביתו לבנות.
היה ביתו לבנות וגדרו לגדור. נותן לאחר
נותן לאחר במתנה והלה מותר. לשום מתנה כו'. ור' יוסי אוסר. גמ' מה מתנה עד דאתי
מרשות נותן לרשות מקבל.
הרי הן מופקרין כו' ורבי יוסי אוסר.
אף הפקר כן.