מג: ר"ן אין
בין המודר פרק רביעי נדרים רש"י
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אבל אם היה הפקירו קודם לנדרו מותר. דמסתמא כי מדיר אינש
כל הנודר אין דעתו על מה שהפקיר. אין הכי נמי דמצי הדר ביה
א) ב)
א
דדיליה הוי ואי הוה אסר ליה לאותו דבר שהפקיר בפירוש חייל נדרו
על מה דאית ליה ברשותיה הוא דאדריה ולא על מה שכבר הפקיר
ג)
אלא הכא היינו טעמא משום דכל האוסר נכסיו סתם אין דעתו על מה
ואדהכי מותר. ואי אמרת טעמא דרבי יוסי משום דלא הוי הפקר עד
נט ב
ד)
❖
שהפקיר: הכי גרסינן מתיב רבא מקצתן
דאתיא לרשות זוכה מה לי נדרו קודם כו' הא כי נדר האי אכתי לא זכה
לראשון וכולן לשני שני זכה
ה)
ביה שום אדם ואמאי מותר: היינו
להשתעבד בראשון. וברייתא היא
❖
טעמא דשרי דכל המדיר אין דעתו
בתוספתא דבבא בתראד) והכי פירושו
אבל אם היה הפקירו קודם לנדרו הרי זה מותר
הגהות הב"ח
על מה שהפקיר. אלא על מה שעדיין
מי שיש לו שני עבדים ונתן מקצת
ואי אמרת עד דאתי לרשות זוכה מה לי נדרו
(א) רש"י
תוספות נכסיו לראשון ואח"כ נתן ה) לשני לא
ברשותו ואדהכי מותר: מתיב רבא
קודם להפקירו מה לי הפקירו קודם לנדרו
כו' מקצתן לראשון וכולן לשני. שכ"מ
קנה ראשון דדלמא בגופיה שייר וכיון
ואי אמרת עד דאתי
הפקר כמתנה
הוא מותיב לה והוא משני לה $ כל הנודר
שעצמו לא קנה נכסים נמי לא קנה
שכתב מקצת נכסיו לאחד והשאר
לרשות זוכה מה
אין דעתו על מה שהפקיר מתיב רבא
ודקשיא
לי נדרו קודם להפקירו
כולן כתב לשני: ראשון קנה שני
דעבדא דקני נכסי הוא אבל שני זכה
(ב) ד"ה
מה לי הפקירו קודם
א מקצתן לראשון וכולן לשני ראשון קנה שני
לא קנה. ואם עמד חוזר בשני ואינו
בעצמו ובנכסים וזכה נמי להשתעבד
❖
אמרו רבנן
לנדרו.
לא קנה אלא אמר רבא היינו טעמא דרבי
אין דעתו
חוזר בראשון לפי שכשכתב לראשון
בראשון דלגביה ליכא שיורא. ואי אמרת
לאסור מה שהפקיר.
יוסי גזירה משום מתנת בית חורון תניא
שייר לעצמו מה שנתן אחר כך לשני
דאין דעתו על מה שהפקיר ה"נ אין
גליון הש"ס
ומן השני חוזר דלא שייר כלום ומש"ה
דעתו על מה שנתן כבר: אלא אמר
ב המפקיר את שדהו כל שלשה ימים יכול
מתיב רבא מקצתה
גמ' כל הנודר.
לראשון וכולה לשני.
לא קנה. ואי אמרת לא הוי מתנה עד
רבא טעמא דר' יוסי משום מתנת
לחזור בו מכאן ואילך אין יכול לחזור בו
דמטי ליד מקבל אמאי קנה ראשון
בית חורון אמר. ומדינא ודאי אפילו
❖
אמר
ראשון קנה.
טפי משני הא כיון דלא אתי לידיה
לר' יוסי שרי דמכי אפקריה נפקא
לא הוי שלו וכי היכי דשל שני הוי שיור לראשון איכא למימר נמי
ליה מרשותיה אלא דכיון דאנן סהדי דלא אפקריה אלא כדי שיזכה
מוסף רש"י
דשל ראשון הוי שיור לשני הואיל וברשותו של נותן הן אכתי כל זמן
מודר אי שרינן ליה אתי למישרי אפי' היכא דאמר בפירוש וכמעשה
דלא אתי לידיה דהאי אלא מדקנה ראשון ש"מ ליתא להא דר' יוחנן
דבית חורון דתנן בפרקין דלקמן ואינן לפניך אלא כדי שיבא אבא
מקצתן לראשון.
ראשון
דאמר לא זכי מקבל עד דאתיא לידיה: אלא אמר רבא. לעולם
ויאכל עמנו ומש"ה דוקא בנדרו קודם להפקרו אסור דאיכא למגזר
קנה.
קסבר רבי יוסי דמן התורה הויא (א) מתנה לאלתר אע"ג דלא אתי
אבל הפקרו קודם לנדרו שרי: תניא המפקיר את שדהו כל ג' ימים
לרשות זוכה והואיל ומשעה שהפקירו הוי הפקר ומאי טעמא דר'
יכול לחזור בו. ראיתי שמועה זו שלא נתבררה יפה בדברי הראשונים
שני
יוסי דאסר הכא במתניתין: היינו טעמא דרבי יוסי. דלא אמר
ז"ל לפי עניות דעתי. וכך נראה לי בפירושה כל שלשה ימים יכול לחזור
לא קנה.
דליהוי הפקר: משום מתנת בית חורון. כדתנן בפרקין לקמן
בו מכאן ואילך אין יכול לחזור בו מדקא מפליג בסיפא דאם אמר תהא
שדה זו מופקרת ליום אחד וכו' בין זכה ללא זכה דקתני שעד שלא
דמוכחא מילתא דלא נתנה לחברו אלא בשביל שיבא אביו ויאכל
(רשב"ם ב"ב
❖
קמח:)
זכה יכול לחזור בו ומשזכה אין יכול לחזור בו וברישא לא מפליג
והכא נמי אי אמרינן הוי הפקר כיון דאין שם אחר מיחזי דבשביל
בהכי אלא תולה חזרה בקודם ג' ולאחר ג' ש"מ הכי קתני כל ג'
מודר ממש הפקיר והיינו דומיא דבית חורון הלכך (ב) אוקמינן
ימים יכול לחזור בו מהפקירו ואפילו זכה אחר קודם חזרתו לא קנה
אדרבנן דלא הוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה. ואית דמפרשי אלא
פירוש הרא"ש
ומפרש טעמא לקמן דמפקרין והדרין בהון דמשום דהפקר פטור
אמר רבא לעולם לר' יוסי מדאורייתא לא הוי הפקר עד דאתי לרשות
ומה לי הפקרו קודם
מן המעשר היו הרמאין מפקירין שדותיהן כדי להפטר והיה דעתן
זוכה ולא דמי למתנה ומדרבנן הוא דהוי הפקר אע"ג דלא אתי לרשות
לנדרו.
בשעת הפקירן שיחזרו בהן ויזכו בהן ונמצא שלא היה הפקירן אלא
זוכה לקמן כדי שלא תשתכח תורת הפקר והכא במתני' כו':
אין דעתו על מה
המפקיר את שדהו כל ג' ימים הראשונים יכול לחזור בו. בין אמר
להערמה בלבד ולפיכך הוצרכו לומר שאם יזכו בהם לא יהו כזוכים
שהפקיר.
מן ההפקר והוצרכו גם כן לומר שאפילו יזכה בו אחר לא יקנה ויהא
אין רצוני שיהא הפקר דחזר בו ובין זכה בו איהו בתוך ג' ימים
מפקיר יכול לחזור בו תוך ג' ואע"ג דלגבי אחר ליכא למיחש לרמאין
ושם הפקר לא חייל ביה ולא פקע ליה מידי מעשר דהפקר פטור מן
מקצתן לראשון
המעשר כדקאמרינן ונשמר פרט להפקר: מכאן ואילך
אפ"ה אי לא הא לא קיימא הא שאם יראו הרמאין שכשיזכה בו
וכולן לשני ראשון קנה
אינו יכול לחזור בו. ופטור מן המעשר כל מאן דזכי ביה:
אחר קנה לא ישמעו לדברי חכמים שהם לא יקנו דלימרו כי היכי
שני לא קנה.
דאחר זכי מהפקרא אנן נמי מהפקרא זכינן ועוד שכיון שנהגו הרמאין
אמר
ברמאותן זה כל ג' ימים אינו מתברר שיהא הפקר דאיכא למיחש דלא מדעתייהו מפקרי אלא להערמה בלבד ולא הוי הפקר ולפיכך
ראוי לומר דאפי' זכה בו אחר יכול מפקיר לחזור בו שעדיין לא נגמר הפקירו מכאן ואילך אין יכול לחזור בו ואפי' לא זכה בו אדם לא
כל הימנו לחזור בו משום דלאחר שלשה תו ליכא למיחש לרמאין שכל
שנעשה ההפקר ברמאות אין הבעלים מאחרין לזכות בו יותר מג':
ואי
אלא אמר רבא משום מעשה בית חורון.
תניא המפקיר שדהו כל ג' ימים יכול לחזור בו.
משום מתנת בית חורון.
כל שלשה ימים יכול לחזור בו.
מכאן ואילך אינו יכול לחזור בו.