השותפין פרק
חמישי נדרים
מו: ר"ן
עין משפט
רש"י
מסורת הש"ס
נר מצוה
בדבר של אותה העיר. כדמפרש בית הכנסת והתיבה וכו': שאין
מחלוקת בשיש בה כדי חלוקה. דרבנן אסרי משום דסברי אין
ז א
א)
❖
ב)
בה כדי חלוקה. ומאן דאסר משום דכבית הכנסת דמי דקתני דשניהם
ברירה ולא אמרי' הוברר הדבר כשמשתמש דגוף החצר
אסורים ומאן דשרי הואיל ואי אפשר בחלוקה: אבל יש בה כדי חלוקה
קנוי לו לתשמישו משום דכיון שיש בה דין חלוקה בשעת קנייתן לא
ח ב
דברי הכל אסור. דסגי ליה בחלוקה: וכמה תפיסת יד. יש לו למדיר
הוברר שיהא רשאי זה להשתמש בחלק זה דשמא לא יבא לחלקו
הגהות הב"ח
באותו מרחץ דליתסר ביה האי:
ור"א סבר דאפי' בכי הא אמרינן
(א) גמ' כשיש
אבל בבציר. מרביע לא חשיב תפיסת
ברירה לפי שבתחלה כשקנו אותה
מחלוקת (א) שיש בה
כדי חלוקה אבל אין
❖
(ב) רש"י
יד ומותר בו המודר. וספרים דכתיב
על דעת כן קנאוה שכל עוד שלא
בה כדי חלוקה דברי הכל מותר א"ל רב
בבציר
בהו בבצין משמע נמי (ב) בבצים. ואית
יחלוקו אותה יהא כל גוף החצר קנוי
יוסף הרי בית הכנסת דכמי שאין בו כדי
תפיסת יד
תוספות
דגרסי בביצין כמו ביצין של יוצר
לתשמיש כל אחד מהם: אבל אין
❖
חלוקה דמי ותנן שניהן אסורין בדבר של
שהיוצר עושה
כדאמר בב"מ
מחלוקת בשיש בו כדי
בה דין חלוקה דברי הכל מותר.
אותה העיר אלא אמר רב יוסף אמר זעירי
חלוקה.
משום דכיון דאין בה דין חלוקה והדבר
כמין ביצים של חומר ומהם עושה
מחלוקת שאין בה כדי חלוקה אבל יש בה
פירוש הרא"ש
א
ידוע שלעולם תעמוד בשותפות ושיש
קדרות והכי משמע ליה דאית ליה
כדי חלוקה דברי הכל אסור אמר רב הונא
מחלוקת שיש בה כדי
רשות לכל אחד מהם להשתמש בה
תשמישתא כלום אבל כדי להניח ביצים
חלוקה.
הלכה כר"א בן יעקב וכן א"ר אלעזר הלכה
כל שעה שירצה כ"ע מודו דיש ברירה
של יוצר להתם לייבשם אין זו תפיסת
יד: אביי אמר אפי' בבציר. מרביע
לפי שרוב קניה זו הובררה מתחילתה
כר' אליעזר בן יעקב: המודר הנאה מחבירו
אמר רב
מחלוקת
הונא הלכה כרבי אליעזר
בשאין בה כדי חלוקה.
ולא דמיא לשאר ברירות דעלמא וכמו
הוי תפיסת יד ואסור בהם המודר.
ויש לו שם מרחץ וכו': וכמה תפיסת יד
בן יעקב.
שפירשתי אני במשנתינו: אמר ליה
והכי נמי איכא לפרש כל הני לישני:
ב)
אמר רב נחמן למחצה לשליש ולרביע
דמקבל בטסקא. שקיבלו השוכר
רב יוסף והא בית הכנסת דכמי שאין
למחצה לשליש
אבל בבציר לא אביי אמר אפילו בבציר
ב
ולרביע.
לתת ממנו מס בכל שנה ושנה
בו כדי חלוקה דמי ותנן שניהם
אבל בבציר
אסור היכי דמי דשרי דמקבל בטסקא:
דהאי לא הוי תפיסת יד כלל:
אסורים בדבר של אותה העיר.
לא.
האומר
ה"ג
ומפרש ואזיל בהא מתניתין דפרקין
דדבר של אותה העיר כגון בית הכנסת ובשלמא אי אמרת דבחצר שאין בה דין חלוקה פליגי הא מני רבנן היא אלא אי אמרת
דבחצר שאין בה דין חלוקה דברי הכל מותר מתניתין אמאן תרמייה: אלא אמר רב יוסף אמר זעירי מחלוקת שאין בה כדי חלוקה.
דרבנן סברי דאפי' בכי הא אין ברירה ור' אליעזר סבר דכיון שאי אפשר לאחד מן השותפין לעכב את חבירו מלהשתמש בו לעולם ולא
לכופו לחלוק מתחלה ע"מ כן קנאוה שתהא גופה קנויה לגמרי לכל אחד לתשמישו בשעת תשמישו וכשמשתמש בה אמרי' הוברר הדבר
למפרע שמתחלה היתה קנויה לו לשעה זו וס"ל לר' אליעזר דנהי דבעלמא אין ברירה בכי הא יש ברירה לפי שעיקר הקניה נתבררה
משעה ראשונה: אבל יש בה דין חלוקה דברי הכל אסור. משום דכיון שחצר זו לחלוקה היא עומדת אי אפשר לומר שמתחלה קנאוה כולה
כל אחד לתשמישו דשמא הא' יכוף את חבירו הלכך אפי' לר' אליעזר בן יעקב אסורין. וכתב הרשב"א ז"ל דלא מיבעיא קודם חלוקה
דאסורים אלא אפילו לאחר חלוקה נמי אסורין דליכא למימר כיון שחלקו הוברר הדבר למפרע שהוא חלקו המגיעו משעה ראשונה והוא
דמקבל בטסקא.
לא נאסר אלא בחלק חברו דא"ה הויא ליה הך ברירה כשאר ברירות דעלמא וקי"ל בדאורייתא אין ברירה וכ"ת מ"מ הא קי"ל כשמואל
דאמר האחין שחלקו לקוחות הן והרי זה כאילו לקחה ממנו ליתא דאפילו לקחה ממנו אסורה כדאמרי' לעיל גבי ככרי
עליך דאע"ג דיהבי' ניהליה במתנה כל היכא דלא אפסקיה אחר אסור ומכירה הרי היא כמתנה וכדתנן קונם ביתך שאני נכנס שדך שאני
לוקח מת או מכרו לאחר מותר הא מכרו לו אפי' באומר קונם ביתך שאני נכנס אסור זהו דעת הרשב"א ז"ל. אבל הרמב"ם ז"ל כתב
בפ"ז מהל' נדרים היו שניהן שותפין בחצר אם יש בה דין חלוקה הרי אלו אסורים ליכנס בה עד שיחלוקו ויכנס כל א' וא' לחלקו אלמא
ס"ל ז"ל דלאחר חלוקה שרי ונ"ל בטעמו ז"ל דאע"ג דקיי"ל דבדאורייתא אין ברירה אפ"ה אנן סהדי שע"מ כן נשתתפו שלא יוכל אחד מהן
לאסרה על חברו בענין שתהא נאסרת עליו לאחר חלוקה דא"ה אסר עליה נכסי דידיה ואינו בדין: מתני' א) המודר הנאה מחבירו ויש
למחצה לשליש ולרביע.
לו מרחץ ובית הבד מושכרים בעיר. ויש לו למדיר מרחץ ובית הבד אלא שהשכירן לאחר: אם יש לו בהן תפיסת יד. למדיר אסור מודר
ליהנות מהם דכיון דיש לו למדיר בהם תפיסת יד הוו להו כדידיה. ובגמרא מפרש היכי דמי תפיסת יד: ואם אין לו בהם תפיסת יד מותר.
דלאו מדידיה מתהני אלא [מהשוכר]. וכתב הרשב"א ז"ל דכי אמרי' דבשאין לו בהן תפיסת יד מותר דוקא כשהיו מושכרין כבר אבל השכירן
אבל בבציר.
לאחר מכן לא דאע"ג דתנן בסמוך לביתך שאני נכנס מת או מכרו לאחר מותר דוקא במכירה הוא דשרי אבל בשכירות לא דאם איתא
אביי
דאפי' בשכירות שרי ליתני השכירן וכ"ש מכרן אלא ודאי כל שקדם נדרו לשכירותו אין האיסור מסתלק ע"י שכירות אבל מתני' בהשכירן
אמר אפילו בבציר אסור.
כבר ולפיכך כל שאין לו בהן תפיסת יד אין האיסור חל עליהם: גמ' וכמה תפיסת יד אמר רב נחמן למחצה לשליש ולרביע. דכיון דבעל
דמקבל בטסקא.
המרחץ משתכר כפי מה שהמרחץ מרויח הוה ליה כדידיה: אבל בביצים מותר. דרכן היה שבעל המרחץ משתכר בביצים שהבאים לרחוץ שם
היו לוקחים אותם ממנו ומש"ה קאמר שאם אין בעל המרחץ משתכר בריוח המרחץ כלל אלא שייר לעצמו אותו ריוח של ביצים [מותר] לפי
שאינו מגוף המרחץ: אביי אמר אפי' בביצים אסור. דאפי' כה"ג מקרי תפיסת יד: היכי דמי דשרי דמקבל בטסקא. שאינו נוטל חלק
הידוע בריוח המרחץ אלא שנותן לו שכר דבר קצוב לשנה וכל כה"ג אסתלק ליה בעל המרחץ ממרחצו לגמרי. ואיכא למידק אשמעתין ואפי'
כה"ג היכי שרי דהא מ"מ גוף המרחץ של משכיר הוא ויכול לאסור אותו על השוכר עצמו כדאמרינן בערכין בפ' האומר משקלי עלי
המשכיר בית לחבירו והקדישו הדר בו מעלה שכר להקדש ומוקמינן לה כשהקדישו משכיר דשוכר מעלה שכר להקדש ואקשינן התם הדר
בו מעלה שכר להקדש היכי דייר בו במעילה קאי אלמא יכול לאסרה על השוכר כיון שגוף הקרקע שלו וכ"ש שיכול לאסרה על אחרים
וכי אין לו בהם תפיסת יד אמאי שרי תרצו בתוספות דאין ה"נ שאם אסר אותו המרחץ בפי' חייל אסוריה כיון שהגוף שלו כי ההיא דפרק
משקלי עלי שהקדיש הבית עצמו אבל הכא במודר הנאה מנכסיו סתם איירי ואין דעתו על מה שהשכיר. ואי קשיא לך דהא לעיל בפרק אין
בין המודר הוה סלקא דעתך דאין דעתו על מה שהפקיר ואדחיה ליה איכא למימר דלא דמי דודאי כשאדם אוסר נכסיו סתם דעתו
על כל מה שהוא ברשותו ולפיכך כיון שאין ההפקר עדיין הפקר ולא המתנה מתנה אף הם בכלל האיסור אבל מה שיצא מרשותו לשעתו
בשכירות כיון דהשתא מיהת לאו ברשותיה קאי אין דעתו לאסרו. ור"ת ז"ל תירץ דההיא דפרק משקלי עלי דוקא גבי הקדש ומשום דהקדש
מפקיע מידי שעבוד אבל הכא גבי קונמות אע"ג דמפקיעין מידי שעבוד כדאיתא בפ' אע"פ ובפרק בתרא דמכילתין ה"מ
בקונם כללי כעין הקדש אבל בקונם פרטי כיון דלא דמי להקדש אלמוה רבנן לשעבודיה דאידך דלא ליפקע ליה כי היכי דאמר התם דאלמוה
רבנן לשעבודיה דבעל וכך הורה ר"ת ז"ל. ואחרים תירצו דההיא דפרק משקלי עלי בשלא הקדים שכרו למשכיר וכיון דלא סגיא שלא
יתחייב השוכר לתת שכר להקדש נמצא שיש להקדש יד וזכות בכל הבית כמו שהיה למשכיר ולפיכך חל הקדש על הבית וכי דייר ביה במעילה
קאי אבל מתני' כשהקדים שוכר למשכיר שכרו וכיון דאסתלק ליה משכיר לגמרי לא מצי אסר ובירושלמי נמי מפליג כה"ג בין הקדים לו
שכרו ללא הקדים. ובודאי דההיא דפרק משקלי עלי לא קשיא דהתם במשכיר בית סתם עסקינן וראיה לדבר דקתני התם נפל חייב להעמיד
לו בית ואי בבית זה נפל אזדא אלא ודאי בבית סתם עסקינן ומש"ה פרכינן היכי מצי דייר ביה במעילה קאי דכיון דלא השכיר לו בית
ידוע אלא בית סתם ודאי מצי מקדיש ליה משכיר ויהיב ליה לשוכר ביתא אחרינא אבל בבית זה ודאי לא מצי משכיר מקדיש ליה דהא
אע"ג דהקדש מפקיע מידי שעבוד ה"מ הקדש מזבח אבל הקדש בדק הבית לא כדעת רש"י ז"ל ושלא כדברי ר"ת ז"ל שהוא סובר שאפי' הקדש
בדק הבית מפקיע מידי שעבוד וראיה לדבר מדאמר בפרק אע"פ ובסוף מכילתין הא לא דמיא אלא לאומר לחבירו שדה זו שמשכנתי
לך לעשר שנים לכשאפדנה ממך תקדוש דקדשה אלמא דוקא לכשיפדנה אבל קודם לכן לא קדשה הילכך ההיא דפרק משקלי עלי לא
קשיא כלל אמתניתין. ומיהו אכתי מתניתין לא ניחא דהא קונמות כקדושת הגוף דמיין כדאיתא בפרק אע"פ ובסוף מכילתין ואמאי
לא מפקיעין מידי שעבוד הילכך לא מפרקא מתני' אלא בחד מהנך פירוקי דכתיבנא ואני כבר כתבתי במשנתינו דאפילו קונם פרטי ואפי'
הקדים שכר שוכר מצי משכיר לאסרו עליו ואדחיאן להו תרי פירוקי בתראי. ואחרים תירצו עוד דהאי מושכרים דהכא לאו מושכרים כעין שכירות
אחר