השותפין פרק
חמישי נדרים
מז: ר"ן
עין משפט
רש"י
מסורת הש"ס
נר מצוה
או דילמא. הכי קאמר דודאי אסור בחלופיהן (א) דומיא דגידולין נינהו
לווה. כלומר האשה ובעלי חוב באין ונפרעין. דנהי דמתסרי עלה
יב א
א) ב)
ג)
וכי היכי דאסור בגידולין הכי נמי אסור בחליפין: קונם שאני נהנה
נכסי בעלה מיהו אכתי שיעבודה אנכסיה קאי הילכך בעלי חוב
❖
ד)
לך לווה ובעלי חובין באין ונפרעין. מבעלה דרצון הבעל הוא שילוו
באין ונפרעין. דאפילו לחנן דאמרד) דהמפרנס אשתו של חבירו הניח
יג ב
מעותיו על קרן הצבי ה"מ במעלה לה
מזונותיה אבל כשהיא לווה
לה. והא הכא (ב) דלוותה מאחרים דחילופי ממונו של בעל הוי ולא
חייבת היא במה שלוותה ובעלי חוב
מיתסר אלמא דאין אדם אוסר דבר
הגהות הב"ח
נפרעין מן הבעל דמוציאין מזה ונותנין
שלב"ל על חבירו דהא נפרעין
או דילמא משום דחילופין כגידולין דמי לא
❖
(א) רש"י
מבעלה: לאו כגידולין דמי. ובגידולין
לזה מדר' נתן. ובזה יצאתי ידי חובתי
דדומיא
שנא הוא ולא שנא חברו אמר רב אחא בר
(ב) ד"ה
אסור אבל בחליפין מותר: אמר רבא.
מכל מה שהאריך הרשב"א בזה:
מניומי ת"ש $האומר לאשתו קונם שאני נהנה
דמאי
תוספות
לעולם אימא לך דחליפין כגידולין דמו
מאי טעמא בעלי חובין באין ונפרעין
חילופי
ליך לווה ובעלי חובין באין ונפרעין מ"ט
(ג) ד"ה
ומיתסרי ואהכי לכתחילה לא תלוה
תא שמע האומר לאשתו
לאו משום דחלופיהן לאו כגדוליהן
בעלי חובין נפרעין לאו משום דחילופין לאו
לך
קונם שאני נהנה
דמו. דקס"ד דכיון דבשעה שהיא
ותאכל אבל בדיעבד שפיר דמי. והא
❖
דלכתחלה
לך.
כגידולין דמי $ אמר רבא דילמא לכתחילה
לווה משעבדת נכסי הבעל הרי היא
דאמרינן בהך פירקא דלעיל
הוא דלא ואי עבד עבד אלא ת"ש המקדש
כמחלפת נכסי הבעל בנכסי אחרים
המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל
א
גליון הש"ס
בערלה אינה מקודשת מכרן וקידש בדמיהן
כיון דלבסוף בע"ח באין ונפרעין נהי
נותן לזה ובא הלה ונוטל מזה לא
דקא אמרינן מ"ט בע"ח באין ונפרעין
דמיא להא דהאי לא רמי עליה דהאי
גמ' האומר לאשתו קונם.
הרי זו מקודשת הכא נמי לכתחילה הוא דלא
לוה ובעלי חובין
מתני'
לאו היא גופה קשיא לן דלדידהו ליכא
למיפרנסיה והאי דקיהיב להאי אימור
ואי עבד עבד:
הריני עליך חרם
ב
שם אמר
נפרעין.
איסורא כלל אלא הכי קאמר כיון
לא משום מודר קא יהיב ליה אלא
המודר אסור הרי את עלי חרם הנודר
רבא דלמא לכתחלה.
דלבסוף בעלי חוב באין ונפרעין היכי
מתנה בעלמא הוא דקא יהיב להאיך
אסור הריני עליך ואת עלי שניהם אסורין
❖
שרית לה ללוות כך פירשו רבותי. ולי
אבל האי בעל דלמפרנסה קאי
ושניהם מותרין בדבר של עולי בבל אימא (ג) דליתסר ליה לפרוע לבעל
נראה דה"ק אם איתא דחלופיהן
ואסורים
חוב לכתחילה הוא דלא: תא שמע.
כגדוליהן דמו היאך בעלי חובין באין
פירוש הרא"ש
דמותר אפי' לכתחילה: המקדש בערלה. שהוא איסור הנאה אינה
ונפרעין דנהי דמדינא מוציאין מזה ונותנים לזה מדרבי נתן הכא אנן
או דילמא חליפין
מקודשת: מכרן וקידש בדמיהן מקודשת. אלמא דחליפין לאו כגידולין
סהדי דאדעתא דידה נחית ולאו אדעתא דבעל כי היכי דלא לעביד היא
מיתסרי מידי דהוה
דמו דגידולין אסור ובחליפין משתרי: ה"נ. מיירי דלכתחילה לא
איסורא על ידייהו. ונראה לי דלהכי פשיט לה מהך ברייתא ולא פשיט
אגידולים.
ימכור ואם קידש בדמיהם מאי דעבד עבד: מתני' הריני עליך
מסיפא דמתני' דהאומר לבנו קונם שאתה נהנה לי וכו' דתנן בסיפא
חרם. נכסי יהיו עליך חרם: המודר אסור. אבל המדיר מותר:
לווה ובעלי חוב באין ונפרעין משום דאיהו לא הוי כמחליף דהא מצי קני
לוה ובעלי חובין
נכסי אבל אשה שאין לה קנין בלא בעלה סליק אדעתין דהויא כמחלפת
והבור
באין ונפרעין.
נכסי הבעל ממש. ומשני ודילמא לכתחלה הוא דלא ואי עבד עבד כלומר כשהוא בא להחליף איסור בהיתר לכתחלה בידים אסור והחליפין אסורין
אבל זו בשעה שלוותה אע"פ שהבעל מתחייב אין כאן חליפי איסור ממש הילכך יכולה היא ללוות ולאכול ואע"פ שאח"כ נפרעין מן
מאי טעמא בעלי
הבעל דיעבד הוא שנעשו חליפין למה שאכלה: ת"ש המקדש בערלה אינה מקודשת מכרן וקידש בדמיהן הרי זו מקודשת. דקס"ד דכיון
חובותחוזריןונפרעיןלאו
שאסור ליהנות מן החליפין אפילו עבר ונהנה שהחליפן באחר דליהוי חליפי חליפין אסורין ומשום הכי קשיא ליה בשעבר וקידש בדמיהן
דחילופין לאו כגדולין
למה היא מקודשת גמורה ואינה צריכה לקדש פעם אחרת דאי אסירי חליפין מדרבנן הוה לן לאצרוכה קדושי אחריני. ואמרינן הכא נמי
דמו.
לכתחלה הוא דלא ואי עבד עבד כלומר לכתחלה הוא שאסור ליהנות מן החליפין אבל אם עבר ונהנה נהנה דחליפין מותרין: ולענין הלכה
לגבי נודר עצמו דאמר אלו אפילו החליפן אחר נודר אסור בהן והיינו מתני' אבל כשהדירו אחר וכן נמי בנודר עצמו דלא אמר אלו מסתברא
דלקולא נקיטי' דכיון דבכי האי גוונא גבי איסורי הנאה דעלמא ליכא למימר דחלופיהן כגדוליהן דמי אלא מדרבנן בעלמא וכדפרישית
לעיל הוה ליה ספיקא דרבנן ולקולא ואפילו עבר והחליפן חליפין מותרין. אבל הרב רבינו משה בר מיימון ז"ל כתב בפ' חמישי מהלכות
נדרים הרי גדוליהן וחלופיהן ספק לפיכך חברו אסור בגידולי פירות אלו וחלופיהן. והרמב"ן ז"ל מסתם לה סתומי לקמן בפרק
מתני'
הנודר מן הירק:
הריני עליך חרם. שתהא הנאתו עליו
כחרם של בדק הבית. ובגליל מיירי דסתם חרמים לבדק הבית
לאו משום
דחליפין לאו כגידולין
: הרי את עלי. שיהא הנאת חברו עליו כחרם:
מותרין בדבר של עולי בבל. שהפקירום עולי בבל לכל ישראל:
דמו.
ואסורין
דילמא לכתחילה הוא דלא הא דיעבד עבד.
ת"ש
דילמא לכתחילה הוא דלא הא דיעבד עבד.
המקדש [בערלה] (בדמי ערלה פי' בדמים של ערלה) או כלאי הכרם אינה מקודשת משום דאיסורי הנאה אינון
ולא הוי ממון.
ה"נ הא לכתחילה הא דיעבד.
אם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת.
מתני' הריני עליך חרם המודר אסור.
שניהם אסורים.
הריני עליך חרם המודר אסור. הרי אתה עלי חרם.
ומותרים בדברים של עולי בבל כגון בור שבאמצע
הדרך שעשאוהו עולי גולה. בדברים של אותה העיר.
מוסף רש"י
אמר רבא. (ראמ"ה בשמו)
(ביצה לט.) הרי את עלי חרם הנודר אסור.
מכרן וקידש בדמיהן הרי זו מקודשת. (קדושין נו:)
(שם) בדבר
של עולי בבל.
(ע"ז נד:) המודר אסור.
(ראמ"ה בשמו)