רש"י השותפין פרק
חמישי
נדרים
ר"ן מח.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
י)והבור שבאמצע(ה). כדמפרש בשלהי פרק בתרא דעירובין :
אותה העיר. שהם דרים
בה
מפני שאין לאנשי
ואסורין בדבר של
יד א ב ג ד
א)
ב)
בדבר של אותה העיר. דשל שניהן הן: והספרים. ספרי תורה
עיר אחרת חלק בהן שהרי יכולין למכרן
ז' טובי העיר במעמד
ששניהן נתנו בהן מעות עם אנשי אותה העיר: והכותב חלקו לנשיא.
אנשי העיר והוו להו כשותפין שאוסרין זה על זה: והתיבה. שנותנין
ג) ד)
טו ה ו
בגמרא מפרש לה: שהכותב לנשיא א"צ לזכות. ע"י אחר אבל הכותב
עליה ספר תורה לקרות והספרים שקורין בהן: והכותב חלקו לנשיא.
ה)
מפרש בגמרא דה"ק מה תקנתן
להדיוט צריך לזכות ובזה כח נשיא יפה
ו)
מכח הדיוט: בהווה. שכן דרך לחלוק
יכתבו חלקן לנשיא דבהכי שרי כדתנןכ)
ואסורים בדבר של אותה העיר ואיזהו דבר
ז) ח)
גמ'
❖
כבוד לנשיא: תניא רבי יהודה
נותן לאחר משום מתנה והלה מותר
של עולי בבל א כגון הר הבית והעזרות והבור
ט)
אומר אנשי גליל קנטרנין הן. כעסנים
בה: שהכותב לנשיא אין צריך
שבאמצע הדרך ואיזהו דבר של אותה העיר
י)
הן: וכתבו. מדבר של אותה העיר
לזכות. שמיד שכתב לו שטר מתנה
כ)
כגון הרחבה והמרחץ ובית הכנסת והתיבה
תוספות
ב
ל) מ)
לנשיא כדי שיהו אלו ואלו מותרין בהן:
קנה אע"פ שלא זכה אדם בשבילו
והספרים והכותב חלקו לנשיא ר' יהודה
נ)
רחבה ומרחץ ובית
מתני' המודר הנאה מחבירו ואין לו
משום דיפה כח הנשיא: ולא דברו
❖
ס)
הכנסת.
אומר אחד כותב לנשיא ואחד כותב להדיוט
מה יאכל. הך מתניתין אייתי נמי
בנשיא אלא בהווה. שאין אדם סומך
מה בין כותב לנשיא לכותב להדיוט
אסור ברחבה
לעיל באידך פירקין אלא דהתם
להקנות לאדם אחר דמסתפי שמא
(א)
ובבית הכנסת.
הגהות הב"ח
שהכותב לנשיא אין צריך לזכות להדיוט
לא נקט לה אלא משום דיוקא משום
יאסרנו עליו ולפיכך נהגו לכתוב לנשיא
דבעי למיתנא עלה הפקר דפליג בה
שאין דרכו לאסור הנאתו על הבריות.
(א) במשנה
צריך לזכות וחכמים אומרים אחד זה ואחד
רבי יוסי: ויהא העון תלוי בראשו.
וקשה לי לרבנן דאמרי דאחד זה ואחד
זה צריכין לזכות לא דברו בנשיא אלא
זה צריכין לזכות אם כן מאי קמ"ל
שיהא אביו המודר הנאה אוכל על ידו:
בהוה רבי יהודה אומר אין אנשי גליל
אמרו חכמים כל מתנה שאינה. כל
מתני' הא תנן לה תרי זמני נותן לאחר
(ב) שם
צריכין לכתוב שכבר כתבו אבותיהן על
מודר
משום מתנה והלה מותר בה בשלמא
כך ברשות המקבל שאם הקדישה אינה
ידיהן: גמ' אמאי מיתסר אמר רב ששת
לך
מקודשת אינה מתנה: גמ' מעשה
לרבי יהודה קא משמע לן דאינו צריך
במתנה ואינן
הכי קתני ומה תקנתן יכתבו חלקן לנשיא
לסתור. דברישא קתני המודר הנאה
לזכות אלא לרבנן מאי קמ"ל ונראה
ג
לו
לא
(רבי יהודה אומר אחד כותב לנשיא ואחד
וכו' וקתני תקנתא דמצי למעבד
בעיני דקמ"ל דאע"ג דאין הלה מסתלק
לא
ממה שנתן שעדיין משתמש בביהכ"נ
כה"ג והדר תני מעשה וכו' לסתור
כותב להדיוט ומה בין כותב לנשיא לכותב
(ג) שם
דבריו הראשונים: חסורי מחסרא
כבתחילה שרי דלא תימא הערמה
להדיוט הכותב לנשיא אין צריך לזכות והכות'
והכי קתני. במתניתין המודר הנאה
בעלמא היא ואסור ומתני' דקתני
להדיוט צריך לזכות וחכמים אומרים ד אחד
וכשבא הדבר לפני
וכו': ואם הוכיח סופו על תחלתו.
ואסורין בדבר של אותה העיר רבנן
חכמים
זה ואחד זה צריכים לזכות לא דברו בנשיא
אינה
היא ולא רבי אליעזר בן יעקב כדאמר
שלא נתן לו אלא על מנת שיתן לזה
אלא בהוה): ר' יהודה אומר אין אנשי גליל
ויאכל אסור ומעשה נמי וכו': לא
לעילל) דבית הכנסת כחצר שאין בה דין
(ד) גמ' ואינן
צריכין לזכות שכבר כתבו אבותיהן על
שנו. דאינה מתנה אלא דאמר ליה
חלוקה דמי הילכך כיון דאפסיקא
וכו'
ידיהן: תניא ר' יהודה אומר אנשי גליל קנטרנין
הילכתא לעיל כר' אליעזר בן יעקב
והינן לפניך דמשמע דהכי א"ל והינן
(ו)
וכו'
היו והיו נודרין הנאה זה מזה עמדו אבותיהם
ליתא למתני'. ויש לתמוה על הרמב"ם
נתונין לך אלא על מנת שיבא אבא:
ואינן
וכתבו חלקיהן לנשיא: מתני' המודר הנאה
אבל אמר ליה והן לפניך שיבא אבא
ז"ל שפסק בפ"ז מהלכות נדרים
(ה) רש"י
ה
הדרך
ויאכל מדעתיה הוא דקא אמר ליה.
כרבי אליעזר בן יעקב ופסק
מחבירו ואין לו מה יאכל נותנו לאחר לשום
(ו) ד"ה
נמי למתני' וכבר השיגו הרמב"ן ז"ל
דהכי משמע והן נתונים לך והם בדעתך
ואינן אלא
מתנה והלה מותר בה מעשה באחד בבית
שיבא אבא הוי דוקא לו: ע"א אמר
בהלכותיו היכי מזכי שטרא לבי תרי:
וכו'
חורון שהיה אביו (ב) נודר הימנו הנאה
ואינן
המודר הנאה מחברו וכו'. הך
רבא לא תידוק ותימא דאיכא חילוק
ואם
והיה משיא את בנו ואמר לחברו חצר וסעודה
מתני' תנן לה בפירקין דלעיל
בין והינן לפניך בין והן לפניך דודאי
קורא
נתונים הינן לפניך אלא כדי שיבא אבא
תרוייהו אסירי דהא סעודתו מוכחת
ולא נשנית כאן אלא בשביל דבר
והתיבה.
ואינן
ויאכל עמנו בסעודה אמר אם שלי הם הרי
עליו שלא נתן לו אלא על מנת שיבוא
שנתחדש בה שאם הוכיח סופו על
❖
והספרים.
ואינן
אביו ויאכל דה"ל כמ"ד והינן לפניך:
תחלתו הערמה הוי ואסור: והיה
הם מוקדשין לשמים א"ל נתתי לך את שלי
משיא את בנו. מדיר היה משיא את
כיפי
שתקדישם לשמים אמר לו נתת לי את
והכותב חלקו לנשיא.
בנו: כל מתנה שאינה שאם הקדישה
מוסף רש"י
שלך אלא שתהא אתה ואביך אוכלין ושותין ומתרצין זה לזה ויהא עון
אינה מקודשת אינה מתנה. כלומר
והיה משיא את בנו.
תלוי בראשו (ג) אמרו חכמים ו כל מתנה שאינה שאם הקדישה תהא
דנהי דמתנה על מנת להחזיר שמה
מקודשת אינה מתנה: גמ' מעשה לסתור חסורי מיחסרא והכי קתני
(רשב"ם
מתנה אע"ג דאם הקדישה אינה
ב"ב קלד.) ויהא עון
ואם הוכיח סופו על תחילתו אסור ומעשה נמי בבית חורון באחד דהוה
מקודשת וכדאמרינן בפרק יש נוחלין
תלוי בראשו.
סופו מוכיח על תחילתו אמר רבא לא שנו אלא דאמר ליה והינן לפניך
דעל מנת שתחזירהו לי
(ד)
אלא כדי שיבא אבא אבל א"ל שיהו לפניך שיבא אבא מדעתך הוא דא"ל
הקדישו אינו קדוש דמידי דחזי ליה
קאמר ליה שאני התם דמ"מ לשעתה
לישנא אחרינא אמרין לה אמר רבא לא תימא טעמא דא"ל והינן לפניך הוא
(שם) כל מתנה שאינה
מתנה היא אבל מתנה זו של בית
דאסור אבל א"ל הן לפניך שיבא אבא ויאכל מותר אלא אפילו אמר
שאם הקדישה תהא
חורון אפי' לשעתה אינה שלא נתכוון
מוקדשת.
ליה הן לפניך יבא אבא ויאכל אסור מאי טעמא סעודתו מוכחת עליו
להקנותה לו כלל אלא שתקרא על שמו
ההוא
כדי שיהא אביו מותר בה והיינו לישנא
דמתני' דקתני כל מתנה שאינה שאם הקדישה אינה מקודשת וכו' ולא קתני כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת וכו' משום דתנא הכי קאמר
כל מתנה שאינה כלום כזו שהיא בהערמה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה והכי איתא בירושלמי רבי ירמיה בעי וכי אין
(שם) סעודתו
אדם נותן מתנה על מנת שלא יקדישנה כיני מתניתא כל מתנה שהיא בהערמה שאינה שאם הקדישה תהא מ) מקודשת אינה מתנה:
מוכחת עליו.
גמ' ומה תקנתן. שלא יהו אסורין: מעשה לסתור. לא לסתור ממש קאמר דהכא שאני דאמר ליה והינן לפניך אלא הכי פריך
כיון דמעיקרא תנא שרי היכי מייתי עובדא דאסור דאורחיה דתנא למיתני מעשה לסיועיה למאי דתנא ברישא: ואם הוכיח סופו
❖
(שם)
על תחלתו. שהוכיח סוף דבריו על תחלתן שאינן אלא הערמה וכגון מתנת בית חורון דאסיק למילתיה ואמר והינן לפניך אבל כל
שלא אמר בפירוש אע"פ שהענין מוכיח בעצמו דלא יהיב ליה אלא כי היכי דליתהני מודר אפ"ה הויא מתנה: לא שנו אלא דאמר ליה
והינן לפניך. דהוי תנאי גמור אבל א"ל ויבא אבא מדעתך הוא דאמר ליה דלאו תנאה הוא ומתנה גמורה היא אלא דאי בעי עביד
נ)
פירוש הרא"ש
הכי וכדאמרינן בפיו"ט בההוא דאמר הבו ד' מאה זוזי לפלניא ולנסיב ברתאי דאמר ס)רבא ד' מאה זוזי שקיל ברתיה אי בעי נסיב אי בעי
והבאר שבאמצע הדרך.
לא נסיב: ל"א אמרי לה אמר רבא לא תימא טעמא דא"ל והינן לפניך הוא דאסור אלא אפילו יבא אבא ויאכל אסור מ"ט סעודתו מוכחת
אין צריך לקנות.
עליו. דנהי דבעלמא ויבא לאו תנאי הוא הכא שאני משום דאנן סהדי שאין אדם מכין סעודה לנשואי בנו ונותנה לאחר הלכך סעודתו
הרחבה והשווקים.
מוכחת עליו דמאי דאמר ויבא אבא לתנאי גמור קאמר. מיהו כתב הרשב"א ז"ל דדוקא כשאמר כן בשעת מתנה אבל לאחר מכן לא
והתיבה.
כיון דבשעת מתנה לא אמר מידי. אבל הרב רבינו משה בר מיימון ז"ל כתב דאפי' לאחר שעה אסור ואינה מתנה:
והספרים.
שכבר כתבו
ההוא
אביהם.
והכותב חלקו
כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה.
לנשיא. אלא שהכותב לנשיא אין צריך לזכות.
ואין לו מה יאכל.
כל מתנה.
אמאי מיתסר. עמדו אבותיהם.
גמ' אמאי מיתסר.
מעשה לסתור. ואם הוכיח סופו על תחילתו.
מעשה לסתור. ואם הוכיח סופו על תחילתו.
סעודתו מוכיח
אבל אמר לו והן
לפניך שיבא אבא מדעתו הוא דא"ל.
עליו.