מט:
ר"ן הנודר מן
המבושל
פרק ששי נדרים רש"י
מסורת הש"ס
הגהות הב"ח
מצלינן אקצירי. רופא חולי עמו ישראל: מריעי. על פליטת סופריהן:
ואמריעי. בכל ימות השנה: כמאן כר' יוסי.
כמאן מצלינן אקצירי
א)
(א) גמ'
ב) ג)
מתניתין. דקתני דעבה לא מיתאכלא בריפתא: דלא כבבלאי. דמלפתי
דאמר בפ"ק דר"ה אדם נדון בכל יום דאילו לרבנן דאית
ליכא (ב) רש"י
פיתן בדייסא דהויא עבה: נקדני. דייקנים במאכל: [היכין מעלי].
להו דנדון בר"ה כיון שנגמר דינן אין תפלה מועלת להן: קצירי קצירי
ד)
(ג) ד"ה
באיזה דבר מעולה אכילת הדייסא: דחיטי. יכול לאכלה בלחם של
ממש. חולין ומיקרו קצירי לפי שנפשם קצרה מחמת חליים: מתני' דלא
ה)
❖
ו)
כבבלאי. מתני' דשרי עבה משום דלא
חטים ודייסא דשערי יכול לאכלה
בלחם של שעורים: או דילמא. דייסא
מתאכלא בי' ריפתא: דלא כבבלאי.
(ד) ד"ה
כמאן מצלינן על קצירי ועל מריעי [כמאן
דאילו לבבלאי כיון דאכלי בהדי ריפתא
של חטים יפה לאכול בשל שעורים
כר' יוסי] מדאמר קצירי ומריעי שמע מינה
תורה אור השלם
❖
תבשיל מיקרי ואסור: נקרני. שאוכלי'
ושל שעורים בשל חטים. ואית דגרסי
קצירי קצירי ממש מריעי רבנן: ומותר בעבה:
1. מִי כְּהֶחָכָם וּמִי יוֹדֵעַ
בנקיות. לשון אחר נקדני שמדקדקים
נקרני מלשון כי קרן עור פניו
פֵּשֶׁר דָּבָר חָכְמַת אָדָם
מתני' דלא כבבלאי דאמר ר' זירא בבלאי
באכילתן וכדאמרי' בפ' שלשה שאכלו
מלאים חכמה ומאירה פניהם שנא'ה)
תוספות
תָּאִיר פָּנָיו וְעֹז פָּנָיו
❖
טפשאי דאכלי לחמא בלחמא א"ר חסדא
קהלת ח א
(א)
יְשֻׁנֶּא:
הנקדנים תופסין אותו
חכמת אדם תאיר פניו: אכלה בחסיסי.
כמאן מצלינן האידנא
דמשאיל להון להלין נקדני דהוצל הדין דייסא
בכך: דייסא. מאכל של חטים מבושלים:
על החולים כר'
היה מלפת פיתו בחסיסי. ומפרש לה
יוסי.
היכין מעלי למיכלה דחיטי בלחמא דחיטי
דחיטי בלחמא דחיטי. דרב חסדא
במסכת פסחים קימחא
מוסף רש"י
מבני בבל היה שהיו אוכלים פת
ודשערי בלחמא דשערי או דלמא דחיטי
דאבישונא קמח של קליות שעורים
על קצירי ועל מריעי.
בדייסא: בחסיסי. קמח של קליות:
שלא הביאו שליש ומיבשין אותן בתנור
בדשערי ודשערי בדחיטי רבא אכליה בחסיסי
מתני' דלא כבבלאי
עד פרסה. לך פרסה כדי לאכול
(ברכות כב.)
וקלופין הן: מזמני לך לאכול דייסא עד
רבה בר רב הונא אשכחי' לרב הונא דקאכיל
דאכלי דייסא
(ר"ה טז.)
דייסא: לפתילה של אבר. שאינו
פרסה. דע שאותו מאכל אינו סועד
בנהמא.
כמאן כר' יוסי.
דייסא באצבעתיה אמ' ליה אמאי קאכיל מר
איכא
מתעכל: בהוצא. בקליפת עץ:
לבך אלא עד הילוך פרסה. ובשר
בידיה א"ל הכי אמר רב דייסא באצבעתא
דמשאיל להני נקרני.
מאכילני רוקך. שאין דרך לקנח
השור עד שלש פרסאות: ע"א אי
בסים וכל דכן בתרתין וכל דכן בתלת אמר
ההוצא לאחר שנתנה לתוך פיו
מזמני לך לאכול דייסא עד פרסה
ליה רב לחייא בריה וכן אמר ליה רב הונא
כשמחזירה בקערה: מאכילני צואתך.
לך אחר דייסא לאכול וטפי לא ולאכול
צואה שתחת הצפרנים: בלוספיין. מין
(שם)
לרבה בריה מזמנים לך למיכל דייסא עד
בשר שור לך עד שלש פרסאות:
מידעם. (לקמן
תאנים שקשין להתעכל: כ"ש שנסמוך
כל מידעם לא תפלוט קמי רבך. לא
פרסה למיכל בישרא דתורא עד תלתא פרסין
נ.) אי כמלוי רבית אי
עליהן למחר. שמתוך שאין מתעכלין
תרוק רוק בפני רבך כדאמר במס'
כמגדלי חזירין.
אמר ליה רב לחייא בריה וכן א"ל רב הונא
בחסיסי.
מתעכבין במעים וכל זמן שעומדין שם
עירובין הרק לפני רבו חייב
לרבה בריה כל מידעם לא תפלוט קמיה
זנין את הגוף: מורה ורוי. בעל הוראה
מיתה שנאמר וכל משנאי אהבו מות (ברכות נה.)
❖
ו)
רבך לבר מן קרא ודייסא שהן דומין לפתילתא
ומשתכר. שמתוך שראתה פניו צהובין
אבל אם אכלת דלעת ודייסא ונזדמן
של אבר ואפילו קמי שבור מלכא פלוט רבי
היתה סבורה שנשתכר: כמגדלי חזירים.
לך הרוק בפיך פלוט בפני רבך וזרוק
יוסי ורבי יהודה חד אכיל דייסא באצבעתיה
פירוש הרא"ש
שמתוך שמרויחין הרבה פניהם צהובין:
אותו לחוץ שיש בו סכנת נפשות שהן
גולפא. קנקן. והיה מביאו לבית
וחד אכיל בהוצא א"ל דאכיל בהוצא לדאכיל
כמאן מצלינן אמריעי
קשין לגופו של אדם כפתילה של אבר:
ואקצירי כר' יוסי.
המדרש כדי שישב עליו: שמכבדת
ואפילו לפני שבור מלכא פלוט. ואל
באצבעתיה עד מתי אתה מאכילני צואתך
את בעליה. שלא היה יושב ע"ג
תתבייש: עד מתי אתה מאכילני רוקך.
אמר ליה דאכיל באצבעתיה לדאכיל בהוצא
מריעי רבנן.
לפלוט.
קרקע: דהוטבי. גלימא חשוב': שעטני
שהיה נותן ההוצא בפיו ומדביק בו
עד מתי אתה מאכילני רוקך רבי יהודה
מתני' דלא כבבלאי.
מעיל. שהיה חשוב בעיניו כמעיל:
הרוק שבפיו ומחזירו בקערה: צאתך.
דלי ורבי שמעון אייתו לקמייהו בלוספיין רבי
בלוספיין.
עפרורית שבצפרניו: בלוספיין.
נקרני דהוצל.
יהודה אכל ר' שמעון לא אכל א"ל רבי יהודה מאי טעמא לא אכיל מר אמר
כל שכן דנסמוך
תאנים שנתבשלו יותר מדאי: כיון
עליהם למחר.
בחסיסי.
ליה ר' שמעון אלו אין יוצאין מבני מעים כל עיקר אמר ליה רבי יהודה
שאין יוצאין מבני מעים(ב): כ"ש. דמעלו
באצבעתא בסים.
כ"ש שנסמוך עליהן למחר רבי יהודה הוה יתיב קמיה דר' טרפון אמר ליה
שנסמוך עליהן שאין אנו צריכים לאכול
וחוגרני צדעי.
רבי טרפון היום פניך צהובין אמר ליה אמש יצאו עבדיך לשדה והביאו לנו
מאכל אחר למחר: מורה ורוי. אתה
למיכל דייסא
תלמיד בעל הוראה ואתה שיכור. מפני
תרדין ואכלנום בלא מלח ואם אכלנום במלח כל שכן שהיו פנינו צהובין
עד פרסה. כל
שהיו פניו צהובין כל שעה: הימנותא
מדעם לא תפלוט.
אמרה ההיא מטרוניתא לרבי יהודה מורה ורוי אמר לה הימנותא בידא דההיא
שקיל גולפא.
בידא דההיא איתתא. אמונתי בידך
שמכבדת
איתתא אי טעימנא אלא קידושא ואבדלתא וארבעה כסי דפסחא וחוגרני צידעי
בעליה.
שאיני שותה כל השנה יין אלא קידושא
מן הפסח עד העצרת אלא חכמת אדם תאיר פניו אמר לי' ההוא צדוקי לרבי
שעטני
1
ואבדלתא: וחוגר אני צדעי. וקושר
מעיל.
יהודה פניך דומין אי כמלוי רבית אי כמגדלי חזירין א"ל ביהודאי תרוייהו
לבר מקרא ודייסא
אני צדעי פדחתי משום מיחוש ראשי
שדומין לפתילה של אבר.
אסירן אלא עשרים וארבעה בית הכסא אית לי מן ביתא עד בי מדרשא וכל
מפני ד' כוסות ששתיתי שאני חושש
שעה ושעה אני נכנס לכל אחד ואחד ר' יהודה כד אזיל לבי מדרשא שקיל
מאכילני רוקך.
מהן מפסח עד עצרת: אי כמלוי
ברבית כו'. שהן מרויחין ביותר
גולפא על כתפיה אמר גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה רבי שמעון שקיל
מאכילני
ופניהן צהובין ויפין: תרוייהו. לגדל
צואתך.
צנא על כתפיה אמר גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה דביתהו דרבי יהודה
בלוספיין.
חזירין ולהלוות ברבית אסירי ליהודאי
נפקת נקטת עמרא עבדה גלימא דהוטבי כד נפקת לשוקא מיכסיא ביה וכד
מורה ורוי.
ודאי לאו מינייהו פני צהובין: שקיל
וחוגרני
נפיק רבי יהודה לצלויי הוה מיכסי ומצלי וכד מיכסי ביה הוה מברך ברוך
גולפא. היה נושא הקנקן לבית
צדעי. שקיל
שעטני מעיל זימנא חדא גזר רבן שמעון בן גמליאל תעניתא ר' יהודה לא
גולפא אכתפיה.
המדרש לישב עליה: מלאכה שמכבדת
אתא לבי תעניתא אמרין ליה לא אית ליה כסויא שדר ליה גלימא ולא קביל כו'. דעכשיו ישב עליה בבית
נקטת עמרא.
דלי
המדרש: נפקת נקטת עמרא.
שעטני מעיל.
וקנתה לצמר (ג) ועבדה גלימא: דהוטבי. ועשתה ממנו סרבל טוב: וכד נפקת. איהי לשוקא הות מיכסי ביה:
יצאת לשוק
(ד) ורבי יהודה כד הוה מצלי הוה נמי מכסי ביה: שעטני מעיל. שהיה להן חביב כל כך שלא היה להן אחר:
דלי