נד:
כהן גדול פרק שביעי נזיר
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ואינו
סותר את הקודמים. וגם אין עולין לו למנין נזירותו: ומתחיל
ואין סותר את הקודמין. והאי דתנן בפ' הריני נזיר מגלח
סא א
א)
ומונה מיד. במקום שפסק למנות כשנטמא לא יתחיל
מי שנזר נזירות מרובה והשלים נזירותו ואחר כך בא לארץ כו' ב"ה
1
סב ב
ב) ג)
למנות שימי טומאה אין עולין לו לימי נזירותו וגם קרבן שנזיר טמא
אומרים נזיר כבתחלה וסותר את הקודמין התם הוי טעמא לפי
סג ג ד
ד)
מביא חטאת ועולת העוף ואשם זה אינו מביא וקשה לרש"י דבשלמא
שעשה נזירותו בח"ל ואין עיקר נזירות אלא בא"י אבל כאן שעשה
(ב)
ה) ו)
2
❖
ז)
ואחר כך יצא אינו צריך לסתור את
כולהון ניחא דכי נמי אינו סותר
הקודמים: ד)וספרו של מצורע. דהיינו
הקודמין אין עולין לו אלא כלים
ואינו סותר את הקודמים ומתחיל ומונה מיד
סד ה
א
❖
אחר חלוטו הוא דהאי קרא וכבס
הנוגעים במת דאפי' כלי שטף קאמר
וקרבן אין לו ב באמת אמרו ימי הזב והזבה
נוסחת הריב"ן
בגדיו וגו' בסוף ימי חלוטו
כדמשמע בגמ' וכשנגע בהם הנזיר
וימי הסגרו של מצורע הרי אלו עולין לו:
כתיב דהיינו כשנתרפא מצרעתו
אינו טמא אלא טומאת ערב [אמאי]
גמ' ואלו הן הסככות ג אילן המיסך על
באמת
מוסף רש"י אין עולין לו:
אמרו ימי
כדכתיב ברישא דעניינא ויצא הכהן
הארץ ופרעות היוצאות מן הגדר: וארץ
אילן המיסך על הארץ.
(א) ד
הזב והזבה. נזיר שהתחיל למנות
אל מחוץ למחנה וראה הכהן והנה
העמים: איבעיא להו $ ארץ העמים משום
ונעשה זב: וימי הסגרו. שפרחה בו
נרפא וגו' ואז הוא מגלח כדכתיב
אוירא גזרו עליה או דילמא משום גושא
צרעת והסגיר אותו הכהן ועמד בעיניו
וגילח את כל שערו ומתחילין ימי
(נדה
נז.) היוצאות מן הגדר.
גזרו עליה ת"ש ומזה בשלישי ובשביעי ואי
או כיהה עולין לו לימי נזירותו:
ספירו ולאחר ימי ספירו מגלח פעם
אילן
המיסך על הארץ. בפ' דם
שנית כדכתיב בההוא קרא גופיה
אמרת משום אוירא הזאה למה לי אלא לאו
וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים וכתיב
הנדה אמר דמדאוריי'
משום גושא לא לעולם אימא לך משום
❖
(שם)
והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו
לאו אהל מעליא שהענפים רחוקים
אוירא וכי קתני אשארא הכי נמי מסתברא
וגו' וימי ספירו של מצורע אותן ימים
זה מזה ואין בהם פותח טפח אף כי
❖
מדקתני וכלים הנוגעים במת ה הני כלים
שכתוב בהן וכבס המטהר וגלח את כל
יש בודאי כזית מן המת תחת אחת
פי' הרא"ש
בני הזאה אינון אלא
שמע מינה אשארא
שערו ורחץ במים ואחר יבא אל המחנה
מהן ומן התורה טהור כי הלך תחת
3
אילן המסך על הארץ
הגהות הב"ח
לימא
כולן ורבנן הוא דגזרו טומאה בהולך
וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים וימי גמרו
וענפיו מובדלים ויש כזית
תחתיו: ופרעות אבנים היוצאות מן הגדר. הסמוך לבית
(א) גמ' אבנים
מת תחת אחד מן הענפים
של מצורע היינו ימי חלוטו דכתיב בהו בדד ישב מחוץ למחנה
(ב) רש"י
ואין ידוע תחת איזו. וכן
הקברות ויש שם נפל תחת אחת מן האבנים וגזרו חכמים טומאה
מושבו אחר תגלחיות הללו של מצורע אינו סותר את הקודמין
פרעות אבנים הבולטות מן
למהלך תחת אחת מן האבנים אף כי ספק טומאה ברה"ר ספקו
ואחר יתחיל למנות ימי נזירותו אלא למקום שפסק יתחיל והוא שתהא
נזירות בארץ
הגדר ויש כזית מן המת
תחת א' מהן ואין ידוע
טהור ובמס' נדה משמע דמהלך על פני כולה טמא בודאי:
נזירות מרובה כדי שיהא בו גידול שיער ל' יום לאחר שנתגלח
ארץ העמים על אוירא גזרו. כגון מהלך בשידה תיבה ומגדל
וימי
תחת איזו ומיירי שהן
בתגלחיות שתים של מצורע ואף אותן ימים של ספרו ושל גמרו אין
ספירו
רחבות טפח דהכי משמע
עולין לו למנין: באמת אמרו. הלכה היא למשה מסיני ימי הזב והזבה
גדולות יותר ממ' סאה שאין מקבלין טומאה או על גשר
המטהר
פ' דם הנדה בסופו
(ג) ד"ה
שהמהלך תחת כולו טמא
ארץ העמים או הנכנס בקרון או בספינה שהחמירו בה יותר מבאהל
וימי הסגרו של מצורע ימים הראשונים שכתוב בהן והסגיר
❖
דקליש
ודאי אלא שאויר מפסיק
המת כדי שלא יצא מארץ לחו"ל: או דלמא משום גושא. דוקא המאהיל
הכהן שבעת ימים וכתיב והסגירו הכהן שבעת ימים שנית עולין לו ממנין
ביניהם והלך הנזיר תחת
ימי נזירותו. ולקמן מפרש מהיכא גמיר: גמ' איבעיא להו ארץ
על גושא גזרו כמי שמאהיל על המת מפני מתי מבול או מפני
ה)
א' מהם. ויר' לי דמיירי
שהאילן עומד ברה"ר וכן
העמים משום אוירא. נמי גזרו עלה והיכא דאיכא אוירא בלא
רוב מישראל שנהרגו בחו"ל אבל הנכנס בשידה תיבה ומגדל או
גליון הש"ס
האבנים בולטים ברה"ר
בקרון או בספינה לא והא דמשמע בפ"ק דשבת דגזרו על
גושא כגון דנכנס בה בקרון או בספינה שלא פסע לארץ אלא נכנס
גמ' ארץ העמים משום
דספק טומאה ברה"ר טהור
בה באוירא קליש ליה טומאה: או דילמא משום גושא. דטומאה
אוירא.
גושא ועל אוירא התם ה"פ בין לנוגע בגושא בין מאהיל על גושא
וחכמים גזרו עליו טומאה
(ג)
תוס' ד"ה ת"ש
אבל ברה"י הוי טומאה
בלא שום הפסק לגושא [אבל] בבא בשידה תיבה ומגדל שיש הפסק
חמורה הוא דגזרו עליה ולא משום אוירא דהיינו טומאה קלה ואם
וכו' והא דלא אוקי מתני'
דאורייתא וסותר ומביא
נכנס בה ברגליו כמאן דנגע בקבר דמי אבל בקרון לא: ואי
לא איירי והקשה הרב ר' יעקב מאורליינ"ש דתנן ו)בפ"ק דאהלות ואלו
בכלי מתכות.
קרבן כדמוכח לקמן רפ"ב
אמרת משום אוירא. היכא דאיכא אוירא בלא גושא מי הויא לה
נזירי': משום אוירה גזרו
מטמאין במגע ובמשא ולא באהל ארץ העמים ובית הפרס כו' והכא
שהאויר יטמא אפילו אינו
טומאה חמורה כולי האי דתיבעי הזאה שלישי ושביעי: וכי קתני.
משמע דפשיטא לן דמטמא באהל כי מאהיל מיהא על גושא בלא
מאהיל על הנושא כגון
הפסק שידה תיבה ומגדל ותירץ דהתם מיירי בגושא הבא מארץ
ומזה בשלישי ושביעי אשארא אסככות ופרעות ולאו אארץ העמים:
הנכנס לה בקרון ובספינה
בא"ד ולא נראה לי
או בשידה תיבה ומגדל
הכי נמי מסתברא. דלא אכולהו קאי מדקתני כלים הנוגעים במת:
העמים לא"י ור"ת אומר דהיא נשנית קודם גזרה אחרונה דשבת
וצ"ע.
שמחזיקים מ' סאה שאינן
והני כלים בני הזאה נינהו. כלומר ואם נוגע נזיר בכלים
דאמר התם דמעיקרא לא גזרו על אוירא ולא כלום
מקבלים טומאה וחוצצין
הנוגעים במת צריך הזאה בתמיה: אלא לאו שמע מינה. לאו
ועי"ל דאינו מטמא עד שיכנס שם ראשו ורובו כדמשמע בשלהי סוגיין
בפני הטומאה: ואי אמרת
אוירה גזור הזאה למה לי
ולא כשמכניס ידו לבד דאילו באהל המת מטמא אפי' במכניס ידו:
אכולהו קאי אלא אשארא קאי אהנך [דבני] הזאה נינהו:
❖
ת"ש ומזה בג' ובז' ואי אמרת משום אוירא הזאה ל"ל. דאינו
דכיון דאמרי' הנכנס בדבר
מאי
החוצץ טמא א"כ לא גזרו
סברא שיצטרכו בכה"ג הזאת ג' וז' הואיל ומטמא אף כי הפסק בינו ובין הגוש דאינו כלל מענין טומאת אהל המת להצריך הזאה
עליה משום טומאה אלא
הגהות מהר"ב
חומרא בעלמא החמירו
ג' וז' ומשני כי קתני אשארא ה"נ מסתברא מדקתני וכלים הנוגעים במת הני כלים בני הזאה נינהו. והלא אינו טמא הנוגע בהן רק
עליה כדי שלא יצא אדם
רנשבורג
טומאת ערב ולא טומאת ז' אלא ש"מ אשארא דמשמע ליה דאפילו בכלי שטף איירי דנגעו במת דהוו אב הטומאה והנוגע בהם טמא טומאת
מארץ לחו"ל וא"כ הזאה
א] תוד"ה
ערב כנוגע בטמא מת בעלמא דלא בעיא הזאה אלא ש"מ אשארא וא"ת ולישני ליה דהני כלים בכלי מתכות מיירי דאדם הנוגע בהם
למה לי: אלא לאו משום
גושא. שגזרו עליה
טמא טומאת ז' ובעי הזאה ג' וז' דחרב כחלל ואור"ת דע"כ לא מתוקמא מתני' בכלי מתכות דא"כ הנזיר מגלח דחרב הרי הוא כחלל. ושלח
כמאהיל על המת לפי שאין
לו רבינו חיים כהן איזה בית אשר תבנו לי דאין נזיר מגלח עליו ה"ה דכהן מוזהר עליו ואין לך בית שאין בה שום כלי מתכות שהיה באהל
4 א]
ב] בא"ד
מציינים בה קברים הוא
המת או שום מסמר כדאמרי' במס' שמחות כל טומאה שהנזיר מגלח עליה כהן מוזהר עליה ותו דבהדיא תניא בתוספתא ובמס' אהלות
דבעי הזאה: וכי קתני ומזה
5
אשארא רביעית דם ורובע
דקחשיב התם ד' טומאות במת כיצד כלים הנוגעים במת ואדם בכלים וכלים באדם טמאים ז' והרביעי בין אדם בין כלים טמאין טומאת ערב
ג] בא"ד
עצמות וכיוצא בדם: הני
וקאמר בד"א לתרומה וקדשים אבל נזיר אין מגלח אלא על המת בלבד פי' למעוטי כלים הנוגעים במת דאיירי בהן דהא ודאי מגלח על אבר מן החי
כלים בני הזאה נינהו פי'
אדם הנוגע בכלים בר
ואכל הני דתנן במתני' וע"כ מתני' דהתם בכלי מתכות איירי דבכלי שטף אי אפשר להיות טמאים ד' [אלא] דוקא בכלי מתכות דאמר
6
ד] בא"ד
הזאה הוא בתמיה והלא
רחמנא חרב כחלל משכחת להן כמו שמפורש אבל כלי שטף אינו כחלל אלמא דאין הנזיר מגלח עליהן $ והא דלא אוקי מתני' בכלי מתכות
הכלי אב הטומאה ואדם
❖
משום דבלאו הכי קים ליה דקתני אשארא דע"כ לאו אכולהו קאי ומזה בג' וז' דהא קתני נמי ימי ספרו וימי גמרו דלאו בני הזאה אינון.
הנוגע בו ראשון וטמא
טומאת ערב:
ומשמעתין קשה למה שפירש הר"ר יצחק מסימפונ"ט דמתני' דאהלות בין בכלי מתכות בין בשאר כלים דכולהו גמרי מכלי מתכות דאמר
חרב הוא כחלל וה"ה לשאר כלים דבהדיא אמרי' בשמעתין דנוגע בשאר כלים אינו טמא אלא טומאת ערב ומיהו קצת יש לדחות דהא דפריך
הגהות התוספות
הכא בני הזאה נינהו לאו אכלים הנוגעים במת אלא אספרו ואגמרו קאי דבתר הכי והוי כמו וכו' ולא נ"ל וצ"ע מהרפ"ש. וה"ר יצחק
$
1.
הביא ראיה מתוספתא דכלים החמת שהיא נתונה בתנור ופיה למעלה מן התנור ועצם כשעורה כרוך בסיב או בנייר ונתון
2. 3.
לתוכה הוא טהור והתנור טהור הוא טהור משום דכרוך בסיב והתנור טהור דתוכו ולא תוך תוכו בא הטהור ואחז בו והעלהו טמא
4. 5.
לפי שהסיט עצם כשעורה וטמא את החמת חזרה החמת וטמאה את התנור אלמא דחמת כאדם ונעשית אב הטומאה לטמא את התנור
6.
7.
ואע"ג דלאו כלי מתכות הוא משוינן ליה כאדם להיות אב הטומאה כמוהו שניטמא בעצם דהוי אבי אבות ויש לדחות דהתם משום
8.
דיקרב בדיקרב הוא דהאדם ניטמא במשא דעצם כשעורה ב] ובשעה שהיה [נושא עצם המת שהוא] אבי אבות באותה שעה היה נוגע
9.
01.
בהחמת והחמת בתנור. ועוד הביא מדאמר בספרי כל אשר יגע בו הטמא יטמא למה נאמר לפי שנאמר בחלל חרב בא הכתוב ולימד
על החרב שהוא מטמא טומאת שבעה למדנו לכלים ואדם כלים ואדם וכלים מנין ת"ל וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם פי'
שהבגדים שנוגעין באדם שנוגע במת טמאים ז' ז)והתם בגדים משמע אף בשאינן כלי מתכות ואור"ת דתכשיטי כלי מתכות שפיר מיקרו בגדים
כדכתיב בבגדי כהונה אלה הבגדים אשר יעשו וחשיב ציץ וכללא דמילתא כלים במת וכלים באדם ואדם בכלים 7 (וכלים בכלים)
הרי הן כמו 8 אדם במת ואדם בכלים ג] וכלים בכלים ואדם באדם ירדו מעלה אחת דאילו כלי מתכות במת הרי הן כמוהו דחרב כחלל
וגם כלים באדם כדכתיב וכבסתם בגדיכם אבל כלים בכלים לא אשכחן שיעשו כיוצא בהן וכלים בכלים השלישי אינו אלא
ערב 9 בין אדם בין
כלים (באדם) אבל כלים באדם הכלים כמו האדם מה האדם טמא ז' אף [כלים] ד] הנוגע ז' 01 וכלים במת הרי הן
כמת
מה המת אבי אבות לטמא אדם וכלים טומאת
ז'
אף כלי מטמא אדם וכלים
טומאת ז' ותו לא
מידי:
לימא