יז:
מי שאמר פרק שלישי נזיר
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אלא
כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל. תחילת כניסתו במקום
אלא. היכי דמי שאילתא דרבא: כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל.
יא א
א) ב)
ג) ד)
בבית הקברות שמפסיק בינו לבין הטומאה ונדר בעודו בשידה
טמא בהיתר ולא לקי אכניסה [אלא] כי מתרין ביה שיצא
א]
ה) ו)
שהוא טהור ואח"כ בא חברו ופרע את המעזיבה שהוא תחתיו
בשידה וכו' 1 פרע לו עליו המעזיבה מספקא ליה דלמא [לא] בעי
❖
ה"ג כי גמירי שהייה בפנים אבל אבראי
שהייה או דלמא ל"ש דכל היכא דאירעה טומאה התם בעי שהייה:
שהיתה השידה מעל ראשו:
יב ב
ובא חבירו ופרע מעליו המעזיבה.
❖
לא. כי גמירי שהייה כשנטמא בבית
נוסחת הריב"ן
דווקא באונס דאי מרצונו אי
המקדש בפרק ידיעות הטומאה ג)
אלא כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא
נמי אם הוא עצמו פרע כי האי גוונא
נטמא בבית המקדש ושהה כדי
חבירו ופרע מעליו מעזיבה כי גמירין שהייה
פי' הרא"ש
השתחויה חייב: אבל אבראי. כגון
לא איבעיא לן אי בעי שהייה דבפ"ב
בבית המקדש אבל אבראי לא או דלמא
טמא עצמו: ופרע עליו
בבית הקברות לא בעי שהייה וכיון
דשבועות קאמר אהך בעיא
המעזיבה. כמו ופרע ראש
א לא שנא תיקו בעי רב אשי נזר והוא בבית
שפרע מתחתיו את המעזיבה אע"ג
דנזיר טמא או דילמא באונס גמירי
האשה. שגלהו מתחתיו
הקברות טעון גילוח או לא כי בעי תגלחת
שהסיר את מעזיבת השידה
דלא שהה חייב: או דילמא לא שנא.
לה שהייה ל"ש בחוץ ול"ש בפנים:
ולא מצי למימר כגון
טהור שנטמא דקא מטמא לנזירותיה אבל
דהכא והכא בעי' שיעור כדי
הגה"ה טעון גילוח או אין טעון גילוח.
שנכנס לבית הקברות שוגג
טמא שנזר לא או דלמא לא שנא ת"ש מי
השתחויה. תיקו: בעי רב אשי נזר
פי' תגלחת דטומאה ביום שיוצא
והתרו בו לצאת. דאמרינן
בשבועות כי גמירי שהייה
והוא בבית הקברות טעון גילוח. ביום
שנזר והוא בבית הקברות אפילו היה שם
ויטהר2 מטומאה דקרבן ודאי לא בעי
(באולם) [באונס] הוא
השביעי שלו או לא: קרבן טומאה
כדתנן במתני' דמיעטיה קרא לקמן
שלשים יום אינו עולה לו מן המנין ואינו
דגמירי: קרבן טומאה הוא
הוא דלא מייתי. משום דלא מייתי
אבל בתגלחת מספקא ליה אי בעי
דלא מייתי אבל גלוחי
מביא קרבן טומאה קרבן טומאה הוא דלא
מגלח. מדלא קתני אינו
קרבן אלא מאן דמטמא ליה לנזירותיה
לגלח בלא קרבן טומאה או לא דלא
❖
מייתי אבל גלוחי בעי מה טעם קאמר מה
מגלח דהוי רבותא טפי:
אבל גילוח בעי: מה טעם קאמר.
בעי גילוח בלא קרבן: הגה"ה אבל
מה טעם קאמר. כלומר
טעם אינו מביא קרבן טומאה משום דלא
תגלחת של טהרה ודאי בעי כשימנה
אינו מביא קרבן לפי שאינו
כיון דתנא אינו מביא
(א)
3
בעי גלוחי ת"ש אין בין טמא שנזר לנזיר
טומאה ממילא ידענא
הגהות הב"ח
מגלח: מאי לאו הא לתגלחת זה וזה
נזירות של טהרה יגלח ויביא קרבנות
דאינו מגלח דהא בהא
טהור שנטמא אלא טמא שנזר שביעי שלו
שוין. דזה וזה מגלחין בשביעי שלהן:
טהרה כדין נזיר טהור:
(א) רש"י
תליא: תנא ז' וכל מילי.
קרבן טומאה הוא דלא מייתי.
מה טעם
עולה לו מן המנין ונזיר טהור שנטמא אין
כל דבר שתלוי בטהרת ז'
לא למלקות זה וזה שוין. וכדר' יוחנן
(ב) ד"ה
דהיינו תגלחת וקרבן: אין
לעיל ד): ליתנייה תנא שביעי שלו וכל
דמיעטיה קרא לקמן
שביעי שלו עולה לו מן המנין מאי לאו הא
לי אלא ימי טומאה. פי'
❖
מילי. דהכי משמע שביעי שלו עולה
הא גלוחי בעי מדלא קאמר ואינו
ונתכפר יתחיל
טומאת מת שאין עולין לו
לתגלחת זה וזה שוין לא הא למלקות זה וזה
מגלח בשביעי שלו: מה טעם קאמר.
מן המנין דכתיב והימים
לו מן המנין לפי שאינו מביא קרבן
שוין אבל תגלחת מאי זה מגלח וזה אינו
הראשונים יפלו וכ"ש
כלומר כיון דתנן אינו מביא ממילא
ומה טעם אינו מביא קרבן לפי שאינו
שאין ימי טומאתו עולים:
מגלח ליתנייה תנא שביעי שלו וכל מילי
גליון הש"ס
ידעינן דאינו מגלח דהא בהא תליא
טעון גילוח טומאה בז' וזה אין שביעי
ימי חלוטו מנין. אם נחלט
ת"ש $ אין לי אלא ימי טומאתו שאין עולין
גמ' אין לי אלא ימי
בצרעת בימי נזירותו:
דהפסוקים קרובים זה לזה אע"ג
שלו עולה לפי שיש לו לגלח בשביעי
טומאתו.
ימי חלוטו מגלח ומביא
לו מן המנין
ימי חלוטו מנין ודין הוא מה
❖
דגילוח ביום ז' וקרבן טומאה ביום
ולהקריב קרבן בשמיני ומאותו יום
קרבן לצרעתו: תאמר בימי
ימי טומאתו
מגלח ומביא קרבן אף ימי
שמיני משמע ליה דכיון דאינו מביא
שמקריב קרבן חל עליו נזירות כדכתיב
חלוטו שאין מבטל בהם
את הקודמים. והא ליכא
קרבן טומאה דאינו מגלח: חלוטו מגלח ומביא קרבן ומה ימי טומאתו
וכפר עליו מאשר חטא על
הגהות מהר"ב
למימר דהיא גופה נילף
הא
לתגלחת זה וזה שוין. פירוש
הנפש וקדש את ראשו ביום ההוא
אין עולין לו
מן המנין אף ימי חלוטו אין
מבנין אב שיהיה סותר
ב
רנשבורג
תגלחת דטומאה מדלא תנא זה
דמשמע מאותו יום ואילך נזירות
הקודמים. דהא אמרינן
עולין לו מן המנין לא אם אמרת בימי
מגלח וזה אינו מגלח: תנא שביעי
א] תוס'
לקמן פ' ג' מינין [דף
דטהרה: ת"ש אין לי. שלא יהו עולין
טומאתו שכן מבטל בהן את הקודמין לפיכך
מד] [וטמא ראש] נזרו
שלו וכל מילי. וכיון דתנא שביעי שלו
לו מן המנין: אלא ימי טומאתו.
ב] ד"ה
טומאה סותרת ואין תגלחת
אין עולין לו מן המנין תאמר בימי חלוטו
סותרת. וה"ה נמי דאמרינן
עולה לו מן המנין היינו משום שאינו
כדכתיב והזיר לה' את ימי נזרו וקדש
ה)
שאינו מבטל את הקודמין לפיכך עולין לו
טומאת מת סותרת ואין
מביא קרבן וממילא ידעינן דאינו
את ראשו ביום ההוא דמשמע מאותו
טומאת צרעת סותרת:
מן המנין אמרת ומה נזיר בקבר ששערו
מגלח כיון דאינו מביא קרבן:
היום ואילך שהביא קרבנותיו
אמרת ומה נזיר בקבר
ימי
ג] בא"ד
ראוי לתגלחת אין עולין לו מן המנין ימי
ששערו ראוי לתגלחת
טומאה שאין עולין לו מן המנין.
(ב) יתכפר ויתחיל למנות לימי נזרו:
נזיר מאי לאו לתגלחת
ימי חלוטו מנין. שאם נצטרע בימי
פירוש כשנטמא במת שהרי אם
חלוטו שאין ראוי לתגלחת לא כ"ש שאין
טומאה. כלומר שיגלח
מנה בטהרה כמה ימים ונטמא סותר
נזירותו והוחלט שלא יהו עולין למנין
לסוף ז' כדין נזיר שנטמא
עולין לו מן המנין מאי לאו תגלחת טומאה
ד] ד"ה
ומחמת שיש לו דין נזיר
נזירותו: מה ימי טומאתו מגלח.
אפילו מנין הראשון כדכתיב והימים
לא תגלחת טהרה
הכי נמי מסתברא
אחר לענין תגלחת כדין
תגלחת טומאה ומביא קרבן צפרים:
הראשונים יפלו וכ"ש ב] שאותן ימים אין
נזיר: לא לתגלחת טהרה.
דאי
❖
אף ימי חלוטו. דכתיב וכבס המטהר
עולין לו כדכתיב וכפר עליו וגו' והיינו
ששערו ראוי להתגלח
אחר שישלים נזי' טהרה
את בגדיו וגלח את כל שערו וכתיב וביום השמיני יקח שני
כשיטהר וקדש ראשו ביום ההוא שיתחיל מנין נזירות טהרה: ימי
וכ"ז אינו מגלח אפ"ה
כבשים וגו' אין עולין לו: שכן מבטל בהן את הקודמין. כדכתיב והימים
חלוטו. שיושב מחוץ למחנה והחליטו ומנה מקצת נזירות שקבל עליו
אינן עולים ימי חלוטו
הגהות התוספות
הראשונים יפלו : תאמר בימי חלוטו שאין מבטל בהן את הקודמין.
קודם שנצטרע ושוב נרפא וגילח לצרעתו מנין שיחזור למנות להשלים
שאין שערו ראוי לתגלחת
ו)
1.
נזיר אלא לתגלחת צרעתו
כגון בנזירות מרובה כדלקמן בפרק כהן גדול ונזיר תנן לה
נזירות למנין שמנה קודם צרעת וימים שבימי חלוטו לא יעלו לו מן
שהוא טעון העברת שער
והואיל ואינו מבטל את הקודמין יהו עולים לו ימי חלוטו מן המנין:
המנין נזירות אבל ימי הסגרו דודאי עולין לו לפי שאין זקוק לגלח
4
2.
קודם שיתחיל למנות נזי'
כמו מוחלט ואין [נחשב] לימי טומאה כמו מוחלט: הגה"ה אף ימי
אמרת ומה נזיר בקבר. נזיר והוא בבית הקברות ששערו ראוי כו':
ג]
5
3. 4.
חלוטו. שוין לימי טומאתו ד] דאין עולין לנזירות ה"נ ימי חלוטו
מאי לאו תגלחת דטומאה. דכיון שהזה ושנה וטבל מגלחין אותו וש"מ
5.
לא
אין עולין לו לנזירותו: אם אמרת בימי טומאתו שכן מבטל בו
דטעון גילוח והכי משמע מה נזיר בקבר ששערו ראוי לתגלחת ז'
את הימים הקודמים. כדכתיב והימים הראשונים יפלו וא"ת והיא
אין עולין לו מן המנין ימי חלוטו שאין שערו ראוי לתגלחת טומאה
אלא לתגלחת צרעת לא כל שכן דאין עולה לו: לא תגלחת דטהרה.
גופא נילף בהאי דינא דימי חלוטו יבטלו הקודמים וי"ל דאיכא מיעוטא
לקמן בפ' שלשה מינין על טומאתו סותר ואינו סותר על
שאם לא נכנס לקבר א"נ נכנס לקבר ונטהר ואח"כ השלים ימי נזרו
תגלחת הכי נמי נימעוט ונימא דאינו סותר על החלטו: נזיר בקבר
שהוא טעון גילוח לסוף שלשים דהכי משמע ששערו ראוי לתגלחת
ששערו ראוי לתגלחת. ודמי לנזיר אין עולין לו מן המנין ימי חלוטו
טהרה שאין מגלח תגלחת טומאה אלא תגלחת לסוף מיירי אבל
שאין שערו ראוי לתגלחת ולכך לא דמי [לנזיר] לא כל שכן שאין
בימי חלוטו אינו מגלח תגלחת טהרה אלא תגלחת צרעת לסוף ז':
עולין לו מן המנין: מאי לאו תגלחת דטומאה [לא תגלחת דטהרה].
דאי
והכי קאמר [ומה נזיר בקבר] ששערו ראוי לתגלחת דשיער שעליו עומד להתגלח לכי ישלים נזירות דטהרה שהרי אינו מגלח בשביעי
אין עולין ימי חלוטו
שאין שערו עומד להתגלח לנזירות
טהרה
שהרי זקוק לגלח לכשיתרפא
מצרעתו לא כל שכן שאין עולין לו:
ימי