מי שאמר פרק
שלישי נזיר
יח.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ימי
חלוטו מי לא בעי תגלחת. בסוף ימי חלוטו כדכתיב וכבס
דאי סלקא דעתך תגלחת טומאה ימי חלוטו מי לא בעי תגלחת.
יג א
א) ב)
ג) ד)
והכתיב וכבס המטהר את בגדיו וגו' וההוא דינא דקא מייתי ומה
המטהר את בגדיו וגלח את כל שערו אבל תגלחת דטהרה לית
ה)
יד ב
ה)
נזיר בקבר כו' היכי קאתי והא זה וזה ראויין לתגלחת: לעולם אימא
ביה במצורע דגם תגלחת שניה שמגלח אחר ימי ספרו מתוך טומאה
❖
טו ג
ו) ז)
לא
הוא מגלחה שגם בימי ספרו מטמא אדם במגע: תגלחת טומאה
לך תגלחת דטומאה כיון שהוזה ושנה וטבל מתגלח בשביעי שלו והאי
טז ד
❖
דנזירות קתני. כלומר לעולם אימא
דקא פריך ימי חלוטו שאין שערו
(א)
נוסחת הריב"ן
ראוי לתגלחת בתגלחת דנזירות קאמר
לך תגלחת דטומאה ודקאמרת דבימי
דאי ס"ד תגלחת טומאה ימי חלוטו מי לא
דאילו נזירות בקבר כשהוא (ב) מגלח
חלוטו נמי איכא תגלחת דטומאה לא
בעי תגלחת לא תגלחת דנזירות קתני ת"ש
תורה אור השלם
תגלחת דנזירות קתני דנזיר בקבר
מעכשיו מתגלח על נזירות אבל נזיר
וטמא ראש נזרו בטהור שנטמא הכתוב
א
1. וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו
1
ראוי שערו לתגלחת מחמת נזירות
מצורע כשמתגלח תחילה מתגלח על
מדבר שהוא טעון העברת שער והבאת
בְּפֶתַע פִּתְאֹם וְטִמֵּא רֹאשׁ
ובימי חלוטו לא בעי תגלחת דטומאה
שנתרפא מצרעתו והכי קתני ימי
נִזְרוֹ וְגִלַּח רֹאשׁוֹ בְּיוֹם
ציפרין ולפטור את הנזיר בקבר שאין טעון
ב
טָה¢ רָתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי
מחמת נזירות אלא מחמת צרעתו וזה
חלוטו שאין ראוי לתגלחת טומאה
במדבר ו ט
יְגַלְּחֶנּוּ:
העברת שער והבאת ציפרין והלא דברים
אין שייך לנזירות כלל הילכך לא יעלו
דנזיר אלא לתגלחת דצרעת לא כל
2. וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶחָד
לו ימיו לנזירותו: בטהור שנטמא
ק"ו ומה טהור שנטמא טעון העברת שער
שכן שאין עולין מן המנין דנזירות
לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה
וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא
הכתוב מדבר. כלומר שהתחיל למנות
והבאת ציפרין מי שהיה טמא מתחלה אינו
דטהרה ולעולם אימא לך היכא דנזר
עַל הַנָּפֶשׁ וְקִדַּשׁ אֶת
והוא בבית הקברות טעון גילוח
נזירות בטהרה ואחרי כן נטמא
דין שיהא טעון העברת שער והבאת ציפרין
רֹאשׁוֹ בַּיּוֹם הַהוּא:
❖
דטומאה: תא שמע וכי ימות מת עליו
כדכתיב והימים הראשונים יפלו:
במדבר ו יא
ת"ל וטמא ראש נזרו במי שהיה טהור ונטמא
ולפטור את הנזיר בקבר שאין טעון
בפתע פתאום בטהור שנטמא כו':
הכתוב מדבר שיהא טעון העברת שער
העברת שיער והבאת ציפרים. והוא
נזיר בקבר. שהיה טמא מתחילת
מוסף רש"י
והבאת ציפרין ולפטור את הנזיר בקבר ש"מ
נזירות: אינו דין כו'. (ג) מדקתני
הדין דממעט ליה מאשם דכתיב בההוא
מאן תנא הא דת"ר אין בין טמא שנזר לנזיר
וקדש את ראשו.
ולפטור את הנזיר בקבר שאין טעון
עניינא והיינו דקאמר במתני' בנזיר
❖
(כריתות ב:)
טהור שנטמא אלא שטמא שנזר שביעי שלו
העברת שער שמע מינה דאין טעון
בקבר אינו מביא קרבן טומאה
עולה לו מן המנין ונזיר טהור שנטמא אין
גילוח שער ש"מ: אלא טמא
דמיעטיה קרא כדדרשינן הכא:
(ד)
❖
והלא דברים ק"ו. פירוש אי לא
פי' הרא"ש
שנזר שביעי שלו. שטובל בו עולה לו
שביעי שלו עולה לו מן המנין א"ר חסדא
מן המנין דהואיל ואינו בר קרבן
מיעטיה קרא ומה טהור
טהרה: מה טהור שנטמא
רבי היא דאמר רבי אין נזירות טהרה חלה
וכו' אע"פ שתחלתו היה
מתחיל למנות מבו ביום: ונזיר טהור
שנטמא טעון כו' כלומר שטומאתו
הגהות הב"ח
אלא עד שמיני דאי תימא ר' יוסי בר' יהודה
טהור כ"ש טמא שקבל
שנטמא אין שביעי שלו עולה לו מן
הזקיקתו לכך כל שכן היכא דנטמא
(א) רש"י
עליו נזי' בטומאה: ביום
היא האמר נזירות דטהרה משביעי הוא
המנין. דאין לו טהרה עד יום שמיני
מתחילתו שטמא ביותר שהזקיקתו
דקאמר
הבאת קרבנותיו. דהיינו
דחיילא מאי רבי ומאי ר' יוסי ברבי יהודה
יום ח' אז מתחיל קדוש
שמביא קרבנותיו כו': דתניא וקדש
טומאתו לכל ת"ל וטמא ראש נזרו
(ב) בא"ד מתגלח
ראשו דהיינו גידול שער
דתניא 2 וקדש את ראשו ביום ההוא ג ביום
את ראשו. שיתחיל למנות לענין
מיותר דמצי למימר וכי ימות מת
(ג) ד"ה
לנזירות טהרה דכתיב
הבאת קרבנותיו דברי רבי ר' יוסי בר' יהודה
[עליו] בפתע פתאום וגלח ראשו:
נזירות ביום הבאת קרבנותיו שהוא
קדוש יהיה גדל פרע: רבי
ביום
ש"מ כו'
יוסי בר' יהודה אומר ביום
הבאת קרבנותיו. דכך כתיב
אומר ביום תגלחתו והא דתנן נזיר שנטמא
שמיני כדכתיבו) וביום השמיני יביא שתי
ד
(ד) ד"ה
תגלחתו. היינו בז' ולקמן
תורים: ביום תגלחתו. שהוא שביעי
בקרא ביום השמיני יביא שתי
טומאות הרבה אינו מביא אלא קרבן אחד
שטמא (ה) ד"ה
מפרש טעמייהו: מני ר"י
תורים וכו' וכפר עליו מאשר חטא על
כדכתיב וגילח את ראשו ביום
בר' יהודה [היא] דאמר
(ה)
מאן תנא אמר רב חסדא ר' יוסי בר' יהודה
נזיר טהרה מז' הוא
טהרתו ביום השביעי יגלחנוז): והא דתנן
הנפש וקדש ראשו ביום ההוא שמעינן
(ו) ד"ה
היא דאמר נזירות טהרה משביעי חיילא
דחיילה. הלכך קרי ביה
נזיר שנטמא כו' מאן תנא. חשיב להו
ביום שמיני שהוא הבאת קרבנותיו
טומאות הרבה כי כבר
ומשכחת לה כגון שנטמא בשביעי וחזר
וקרי ליה טומאה
התחיל למנות נזירו' טהרה
כדמפרש לקמן בסמוך:
טומאות הרבה ואפ"ה לא מייתי עלייהו
ביום תגלחתו. הכתוב מדבר דהיינו
ונטמא בשביעי (ומני ר' יוסי בר' יהודה היא)
ומי' אינו מביא אלא קרבן
אלא קרבן אחד: אמר רב חסדא ר'
ואינו
א' דכיון דעדיין לא יצאת
כיון דלא יצא שעה הראויה להביא קרבן אינו
יוסי ברבי יהודה היא. דאמר נזירות
בשביעי בסמוך מפרש
שעה שראוי להביא בה
טעמא: והא דתנן. פ' קמא דכריתות
דאליבא
חייב אלא קרבן אחד דאי תימא רבי היא אי
קרבן אבל לרבי דאמר נזי'
טהרה משביעי שהוא יום תגלחתו
ביום
דטהרה לא חיילא עד ח'
משביעי
הוא דחיילא.
חיילא עילויה: ומשכחת לה. דתיהוי
דנטמא בשביעי וחזר ונטמא בשביעי (וחזר
ב]
קרבן
אם נטמא בז' חדא טומאה
❖
טומאות הרבה: כגון שנטמא. ומנה
משביעי שמתחיל לימנות נזירות
אריכתא היא ואם נטמא
1
ונטמא בשביעי) כולהו טומאה אריכתא היא
ומשכחת
בח' הרי יצאת שעה שראוי
טומאות
ששה כדי להזות עליה בשלישי
משביעי:
ואי דנטמא בשמיני וחזר ונטמא בשמיני הרי
להביא בה קרבן וב'
הרבה. כגון שנטמא ביום שביעי
ובשביעי א] וחזר ונטמא ביו' ז' דטומאה
הגהות מהר"ב
קרבנות בעי למיתי:
יצתה שעה שראויה להביא קרבן מאי טעמא
וחזר ונטמא בשביעי לסוף שביעי אחר
אחריתי איקרי הואיל וטבל בו ביום
אימתי וקדש את ראשו
רנשבורג
דרבי אמר קרא וכפר עליו מאשר חטא על
בזמן שכפר. כלומר בזמן
2
שהזה ושנה וטבל דמיד כשהזה וטבל
אבל בקרבן אינו חייב אלא אחד שכל
א] רש"י
הראוי לכפרה אף אם לא
הנפש והדר וקדש את ראשו ורבי יוסי ברבי
חל עליו באותו יום נזירות טהרה שיום
זמן שלא יצתה שעה שראויה להביא
כפר: א"כ לימא קרא וקדש
יהודה אם כן לימא
קרא וקדש את ראשו
שביעי הוי ממנין שלשים כי נטמא
קרבן שעדיין לא הגיע ליום ח' אינו
את ראשו. ותו לא וממילא
ב] תוס'
ידענא דאוכפר קאי:
ביום
ביום שביעי כיון דחל עליה נזירות
חייב אלא קרבן אחד אבל אם נטמא
טהרה כבר חשיב ליה טומאה אחריתי ולא הוה כנטמא בששי דההיא
וחזר ונטמא בששי אינו קורא לו טומאות הרבה לפי שעדיין לא חל
ודאי טומאה אריכתא היא דאכתי לא חל עליה נזירות טהרה ומכל
עליו טהרה כלל ודמי לטומאה אריכתא. דאי אליבא דרבי
(ו)
מקום פוטר עצמו מקרבן טומאה אחר כיון שנטמא בשביעי ולא
לא משכחת לה דמיקרי טומאות הרבה ולא ליחייב אלא קרבן אחד
❖
יצא שעה אחת ליום שראוי הוא להביא קרבנות דהיינו ביום שמיני:
דאי אמרת משכחת לה כגון שנטמא בשביעי וחזר ונטמא בשביעי
דאי רבי. דאמר דאינו מתחיל למנות נזירות טהרה עד יום
אינו חייב אלא קרבן אחד לסוף ימי טהרתו כיון דנזירות דטהרה
הגהות התוספות
שמיני כולה 2 טומאה אריכתא היא דלא נראה עדיין להתחיל
לא חיילא עליה עד יום שמיני כולה חדא טומאה אריכתא היא
נזירות והוי כאילו נטמא בששי ואמאי קרי ליה טומאות הרבה
וליכא בהו טומאות הרבה. ואי אמרת כגון דנטמא בשמיני והויין
1.
2.
ואי דנטמא בשמיני כו' כיון דיצא לשעה שראוי להביא קרבנותיו
להו טומאות הרבה הא נמי לא מיתרצתא דלא יביא אלא קרבן
והוי כנטמא אחר הבאת קרבנותיו דודאי צריך להביא קרבן
אחד דאי אליבא דרבי כיון דנטמא יום שמיני שיצתה שעה שראויה
דכתיב
מאשר חטא על הנפש. וכתיב בההוא
טומאה אחר:
להביא בה קרבן נתחייב על כל אחד. הילכך לא מיתוקמא
אלא כרבי יוסי ברבי יהודה ש"מ: מאי טעמא דרבי. דאמר
קרא לאלתר וקדש ראשו ביום ההוא פי' ביום שכיפר עליו דהיינו
בשמיני: אם כן לימא קרא וקדש את ראשו. ופשיטא דאשמיני
לא חיילא עליה נזירות דטהרה עד יום הבאת קרבנותיו: דאמר
קרא וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וגו'. דמשמע אימתי וקדש
דקיימינן ביה איירי ביום ההוא למה לי אם אינו
ענין לשמיני
תנהו לשביעי
דאייתור למשדי אשביעי:
את ראשו שיתחיל למנות בו בזמן שכיפר עליו דהיינו בשמיני :
ורב
ורבי