מי שאמר פרק
רביעי נזיר
כח.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
שהרי לא מעל. בשוגג אם שגג והקריב
בזמן שהן סתומין.
כדתנן בשילהי מתני': ת"ל. ואם כבש יביא
קרבן על הדם קרבן
מה א
א)
1
ב)
קרבנו בקרבנו יוצא כו'. ואית דדרשי ליה מקרבנו קמא: מן הקלה
של חלב דאכתי בקדושתייהו קאי
כיון דבהמה קדושה
ג) ד)
על הקלה. משבועת העדות לשבועת הפקדון או לשבועת ביטוי: מן
קדושת הגוף ולא נפק לחולין בהכי כיון 2 שלא נהנה ממנה לא כיפר
ה) ו)
החמורה על החמורה. מחלב לדם מחייבי מיתות לחייבי כריתות
במזיד דלא עשה כלום שאינו יכול להתכפר בקרבן של דם כלל לא
3 ד] מו ב
ז) ח)
❖
בשוגג: שכן אם הפריש בהמה על
מעל אם עשה (בו) בשוגג הואיל
ו)
החלב. שאכל בשוגג והביאה על
ואינו מוציאו מרשות הקדש אלא
בזמן שהן סתומין ולא בזמן שהן מפורשין
הדם שאכל בשוגג: שהרי לא מעל.
מהקדש זה להקדש אחר ומתוך שלא
מז ג ד
ת"ל 1 קרבנו בקרבנו הוא יוצא א ואינו יוצא
נוסחת הריב"ן
לפי שהוא קדושת הגוף ואי אפשר
מעל לא כיפר והכי מפרש ליה
בקרבן אביו יכול לא יצא במעות שהפריש
לו להוציאה לחולין לפיכך לא כיפר
בפרק בתרא דכריתות ואחרי4
מח ה
(א) אפי' מן הקלה על הקלה מן החמורה על
❖
❖
וכדאמרי' בפרק [בתרא] דכריתותד)
שאנו רואין בשוגג דלא ז) כיפר דין
החמורה אבל יוצא בקרבן שהפריש לעצמו
דכיון דלא מצי מעייל כפורי נמי לא
הוא כשנתכוון לעקר חטאת חלב
מן הקלה על החמורה מן החמורה על הקלה
מכפר: שהרי מעל וכפר. דכיון
ולעשות 5 חטאת דם דלא כיפר ה]:
הגהות הב"ח
תורה אור השלם
על חטאתו.
ת"ל קרבנו על חטאתו עד שיהא קרבנו
דלקח
בהן חטאת אחר שלא הופרש
וכפר6 הכהן על חטאתו
2
(א) גמ'
1. וְאִם כֶּבֶשׂ יָבִיא קָרְבָּנוֹ
לשום (ב) חטאו יכול לא יצא בבהמה בכבשה דיחיד כתיב אלמא
לשמן
הוה ליה כמפיק להו לחולין
אביו
לְחַטָּאת נְקֵבָה תְמִימָה
ומעל וכיון דמעל בו אמרי' וכפר
דבמזיד אינו יכול לשנות אפי' במעות
שהפריש לעצמו מן הקלה על הקלה או מן
(ב) שם
יְבִיאֶנָּה: ויקרא ד לב
חטאתו
2. אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ
דהוא קרבן מעליא: ת"ל. וכפר
וכן תניא בתוספתא דכריתות [פ"ד]
החמורה על החמורה א] אפי' מן הקלה על
אֲשֶׁר חָטָא וְהֵבִיא קָרְבָּנוֹ
עליו
הפריש מעות לחטאת חלב והביאום
הכהן על חטאתו דלעולם
החמורה או מן החמורה על הקלה שכן אם
אפילו
שְׂעִירַת עִזִּים תְּמִימָה
על חטאת דם לחטאת דם והביאום
לא כפר עד שיהא קרבנו לשום
נְקֵבָה עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר
❖
הפריש בהמה על החלב והביא על הדם או
❖
או
לחטאת חלב בשוגג מעל לפיכך
חטאו שאע"פ שמעל לא כיפר
ויקרא ד כח
חָטָא:
על הדם והביא על החלב ב שהרי לא מעל
כיפר במזיד לא מעל לפיכך לא כיפר
ג] שהרי מעל במעות. כל דבר שיוצא
ולא כיפר אבל יוצא במעות שהפריש לעצמו
[אלמא] במזיד אף במעות לא כיפר
לחולין אית ביה מעילה והואיל דאית
הגהות מהר"ב
מוסף רש"י
מן הקלה לקלה ומן החמורה לחמורה מן
ביה מעילה כיפר: קתני מיהת
וכ"ש בהמה דלא מצי משנה ו] ולפי'
רנשבורג
בזמן שהן סתומין.
בהמה. שהרי אין אדם מגלח על
זו התוספתא משמע דנסיבא קרא
החמורה לקלה ומן הקלה לחמורה שכן אם
א] גמ'
אחרינא על חטאתו ולא פסוק ראשון
בהמת אביו מאי טעמא לאו משום
(כריתות כז:)
הפריש לעצמו מעות ב] מן החלב והביא על
שהרי מעל.
שדרש כבר: ז] ה"ג שהרי מעל וכפר
דכמפורשת דמיא מאי לאו אפי'
הדם על הדם והביא על החלב שהרי מעל
ב] שם
ג
בעלת מום: מאי איריא דתני. אבל
שהמעות אין בהם קדושת הגוף
❖
(שם)
ג] רש"י יוצא במעות שהפריש כו': וכיפר ת"ל על חטאתו דעד שיהא קרבנו לשם
ויוצאין מקדושתן בקל וכשמשנה אותו
חטאו קתני מיהת בהמה מאי לאו אפי' בעלת
מתני' באשה מנוולת. שאינה
לקרבן אחר נפקי המעות לחולין והרי
מום לא תמימה אבל בעלת מום מאי
שותה יין: גמ' דאי
פי' הרא"ש
הן חולין ביד מוכר הבהמה דאי לא
כסתומה דמיא מאי איריא דקתני מעות
ד] תוס'
ר"א. כיון דתגלחת מעכבתה שלא
נפקא לחולין לא מעל ולכך נמי כפר
ת"ל על חטאתו דכתיב
קרבנו על חטאתו בפ'
שהפריש אביו ליתני בעלת מום הכי נמי
בשוגג ולכך במזיד נמי נימא דכפר
לשתות יין כדאמרינן בפרק ג'
שעירה כתיב והביא קרבנו
דלמאי חזיא לדמי דמי היינו מעות: מתני'
הואיל ושייך בהו שנוי ח] בשוגג אמר
מינין ואחר ישתה הנזיר
שעירת עזים על חטאתו:
ה] בא"ד
ומעל וכיפר ולא במזיד ומיהו אי לא
יין אחר מעשים כולן דברי ר"א
לא מעל ולא כיפר לא מעל
ה)
נזרק עליה אחד מן הדמים אינו יכול להפר
בעושה כן בשוגג דאין
הוה ילפי' [קרא ה"א] מזיד וכפר 7
הילכך כיון דלא גילחה אסורה ביין
ר"ע אומר ה אפילו נשחטה עליה אחת מכל
מעילה אלא במשנה
אע"ג שדרשנו וכפר על חטאתו
והוה לה ניוול כדכתיב
ט]
מרשות הקדש לרשות
הבהמות אינו יכול להפר בד"א בתגלחת
הדיוט בשוגג. והכא
ותירוש ינובב בתולות הילכך מצי מפר
עד שיהא קרבנו לשם חטאתו תרתי
ו] ד"ה
הטהרה אבל בתגלחת הטומאה יפר שהוא
מהקדש להקדש קא משני
אע"פ שנזרקו עליה כל הדמים:
שמעינן מיניה כדאמרינן בעלמא
ולא מעל הלכך לא כפר
יכול לומר אי אפשי באשה מנוולת רבי
אתם ולא שותפין אתם
ולתנא
דלא יצא הקרבן מחזקתו.
( מאיר) אומר אף בתגלחת הטהרה יפר שהוא יכול לומר אי אפשי באשה
וכיון דבשוגג לא כפר דין
ולא אפוטרופסים אתם ולא התורם
ז] ד"ה
מגלחת: גמ' מתני' דלא כר' אליעזר דאי ר"א האמר תגלחת מעכבת וכיון
הוא נמי במתכוין לעקור
את שאינו שלו וכולהון דרשינן מחד
חטאת חלב ולעשותו
קתני מיהא.
אתם:
לעיל דאינו
חטאת דם דלא כיפר:
דלא גילחה אסירה בחמרא וכיון דאית לה ניוול מצי מיפר (ובהא פליגי)
ח] בא"ד
שהרי מעל וכיפר.
מגלח על בהמת אביו מאי לאו
תנא
שהמעות אין בהם קדושת
אפילו בעלת מום אלמא כמפורשין
ט] בא"ד
הגוף כשנתנן לקנות בהם
דמיין דאי כסתומין לגלח כמו על מעות סתומין ומדמי הילכתא דה"ה דלענין אותה ההלכה נתקבלה 8 דמעות סתומין יפלו לנדבה נימא
בהמה לצורך קרבן אחר
יצאו לחולין הילכך כיפר:
דוקא מעות ולא בהמה ואפילו בעלת מום וליכא למידחי דהא דקתני לעיל דאינו מגלח על בהמת אביו היינו במפורשין דאם כן היכי מסיק
י] ד"ה
תלמוד לומר על חטאתו
אבל יוצא במעות אביו שהרי מגלח על מעות אביו והא אין מגלח אלא על מעות סתומין של אביו כדקתני בהדיא במתניתין :
[בשעירת עזים] לא כתיב
לא תמימים. עליהם אינו מגלח דהויא כמפורשים: נזרק עליה אחד מן הדמים. כגון שגמרה נזירות בטהרה והביאה קרבנות
אלא חד זימנא על חטאתו.
אבל גבי כשבה כתי' יביא
נזירות טהרה שהן ג' בהמות כבשה לחטאת וכבש לעולה ואיל לשלמים ונזרק עליה אחד מן הדמים חטאת או עולה או שלמים
❖
קרבנו לחטאת. וכתיב
אינו יכול להפר נדרה לענין שלא תצטרך לגלח ולהביא שאר קרבנות לפי שאין כאן עוד עינוי נפש דביין מותרת ואי משום שצריכה
בסוף הפרשה וכפר עליו
לגלח ומטו עליה אשה מתגלחת אפשר לה בפאה נכרית הכי מפרש בגמרא אבל אי לא נזרק הדם עדיין דאסורה [ביין] מיקרי שפיר
הכהן על חטאתו: קתני
ח)
עינוי נפש אע"ג דלא מיתסרא אלא שעתא פורתא: רבי עקיבא אומר אפילו נשחט. ולא נזרק הדם אינו יכול להפר בגמרא מפרש
מיהת בהמה. שהרי אין
הגהות התוספות
אדם מגלח על בהמת
משום הפסד קדשים ומסיק בגמרא כשנשחטה החטאת שאם יפר לה נמצאת בהמה זו תצא לבית השריפה שהיא אינה צריכה לחטאת
אביו: [מתני'] נזרק עליה
1.
2. 3.
אחד מן הדמים אינו יכול
וגם לא יוכל לזרוק דמה לשם שלמים דחטאת שלא לשמה פסולה יש להסתפק אם היפר לה אם מופר או שמא יש כח ביד חכמים
לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה: בד"א. שאינו יכול להפר אחר שנזרק אחד מן הדמים בתגלחת טהרה כדפי' שגמרה
להפר שלאחר זריקת אחד
4. 5.
מהדמים היא מותרת ביין
נזירות בטהרה אבל בתגלחת טומאה כגון שנטמאת בנזירותה והביאה קרבנותיה בטומאה אע"פ שנזרקו דמים יכול להפר מפני
6.
וליטמא למתים וליכא תו
9
7.
עינוי נפש הלכך לא מצי
שאפשר לומר לה אי אפשי באשה מנוולת כלומר שהיא צריכה למנות מעתה נזירות טהרה ותאסר ביין ויש כאן עינוי נפש וה"נ
8.
מפר. ור"ע סבר שאפי'
בגמרא מצינו לשון ניוול שר"ל עינוי וקשה לישנא (דעינוי) דאי אפשי דהוי ליה למימר משום עינוי וצ"ל דקאי אדר"ע דקאמר שנשחטה 01
9.
שנשחט ולא נזרק אינו
אחת מן הבהמות אינו יכול להפר מפני שאפשר י] [לבוא] להפסד קדשים אע"ג דאסורה ביין עד שישחטו שאר הבהמות ויזרוק
01.
יכול להפר ומפרש בגמ'
משום הפסד קדשים מ"מ
דמן ויש כאן ענוי נפש פורתא בשביל ההוא פורתא אינו יכול להפר בשביל הפסד קדשים אבל בתגלחת דטומאה דאיכא עינוי
אם הפיר מופר. ומי'
נפש גדול שסותרת ובעי למימני נזירות אחרת [מודה] שיכול לומר לה אי אפשי [בעינוי] גדול א"נ משום דר"מ קאמר האי לישנא אי
משמע אינו יכול להפר
איפשי
קאמר ת"ק נמי אי אפשי: ה"ג אי אפשי באשה מגלחת. שצריכה לגלח בסוף נזירות טהרה כדכתיב בהדיא ולת"ק אפשר
דר"ע כמו אינו יכול להפר
בפאה נכרית הכי מפרש בגמרא: תגלחת מעכבת. מלשתות ביין: וכיון דאי לא גילחה אסורה ואית לה ניוול. פי' צער עינוי
דת"ק. ותימה הוא דאם
נטמאת שתביא קרבן
נפש שצריכה להיות מעונה מן היין עד שתגלח מצי מיפר בעבור ההיא שעתא פורתא דאסירה ביין:
טומאה: בד"א בתגלחת
משום
טהרה. דהוי סוף נזירותה
אבל תגלחת טומאה יפר.
שצריכה לחזור ולמנות נזי' טהרה: ויכול לומר אי אפשי באשה מנוולת. פי' מעונה ומנועה משתייית יין: ור"מ אומר דאף בתגלחת הטהרה יפר משום דגלוח לאשה נוול ויפר כדי שלא תצטרך להתנוול בגלוח. ונ"ל דאפי'
נזרק [עליה] כל הדמים מיפר כל זמן שלא גלחה: