כח:
מי שאמר פרק רביעי נזיר
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
משום הפסד קדשים.
ולתנא דידן. כיון דאיזדריק עלה אחד מן הדמים לאלתר אשתריא
שאם יפר לה קודם זריקה ושוב אינה
(ב)
מט א
א)
1
ב)
צריכה לקרבנות
הללו ואסור לזרוק דם ופריך אמאי
בחמרא ולית לה ניוול וכיון דלית לה ניוול אינו יכול לומר אי אפשי
באשה מנוולת: אינו יכול להפר משום בזיון קדשים. דהואיל
איכא הפסד יפר לה ולזרוק דמו שלא לשמו ויותר הבשר באכילה
נ ב
ג) ד)
אין הבשר נאכל: מתקיף לה ר' זירא
מן הזבחים שנזבחו שלא לשמן דכיון דהיפר לה ואינה עוד נזירה
ואין הבעלים מתכפרים בו
ט)
2
ה)
אמאי. הוי בזיון קדשים לזרוק דמן
שוב אין עומדין לשמן ואפילו יזרוק
ו)
שלא לשמן ויתיר בשר באכילה בזריקת
דמן סתם כשרין דסתמא [שלא]
תנא דידן סבר כיון דאיזדריק עלה דם לאלתר
ז)
דם שלא לשמן: מי לא תנן הדם
לשמן קיימי וה"ק יזרק דמו דסתמא
ח) ט)
שריא בחמרא והא לית לה ניוול ור"ע סבר
נא ג
י)
יזרק. שלא לשמן: ואם היתה שבת
שלא לשמן קיימי אלא לשם שלמי
אפי' אישתחיטת בהמה אינו יכול להפר
❖
לא יזרק. לפי שאין הבשר נאכל
נדבה כיון דאינה עוד נזירה:
נב ד ה
משום הפסד קדשים מתקיף לה רבי זירא
כבשי
עצרת ששחטן. שלא לשם
בשבת שאין צליית קדשים דוחה את
ואמאי לזרוק דמן שלא לשמן ויתיר בשר
נג ו
השבת: ואם זרק הורצה. ובלבד
עצרת או ששחטן לפני
הגהות הב"ח
באכילה מי לא תניא א כבשי עצרת ששחטן
שאימורין מקטיר לערב: אי דשחט
עצרת בערב עצרת או לאחר עצרת:
נד ז
(א) במשנה והשלמים
שלא לשמן או ששחטן לפני זמנן או לאחר
עולה ושלמים. ברישא ה"נ דאפשר
(ב) רש"י
הדם יזרק. ביו"ט עצמו וקאי ארישא3
❖
נה ח
תנא סבר
זמנן הדם יזרק והבשר יאכל ואם היתה שבת
למיהוי להו תקנתא בזריקה אלא
שלא לשמן (או) לשם 4 שלמי נדבה
(ג) ד"ה
הכי קאמינא לך כגון דשחט חטאת
וע"י כן הותר הבשר באכילה א] דאי
לא יזרק ואם זרק הורצה להקטיר אימורין
דכיון (ד) ד"ה
❖
שמיחו
ברישא דאי מיפר לה בעל תו לא
לית ליה נדרים ונדבות קרבין ביו"ט
לערב אמרי אי דשחט עולה או שלמים ה"נ
הגהות התוספות
הוי ליה תקנתא דה"ל כחטאת
א"כ לא יקטיר אימורים עד הערב
אלא הכא במאי עסקינן כגון ששחט חטאת
1. 2.
שנתכפרו בעליה: ומנא תימרא
ולא יאכל הבשר עד הערב [דכל
3.
גליון הש"ס
ברישא כדתנן אם גילח על אחת משלשתן
4.
דכל מאי דבעי שחיט ברישא כדתנן
כמה] דלא מיקטרי אימורין בשר לא
מתני' ואין האשה מדרת.
יצא: בד"א בתגלחת טהרה אבל בתגלחת
5. 6.
אם גילח על אחת משלשתן יצא:
מישתרי באכילה ומ"מ כי נמי אין
7.
❖
טומאה יפר (מפני שיכול לומר אי אפשי
בד"א. כיון דנזרק עליה אחד
נדרים ונדבות קרבין ביו"ט מותר
(ג)
8.
9.
באשה מנוולת) ור"מ אומר אפי' בתגלחת
לזרוק הדם: ואם היתה שבת לא
מן הדמים אינו יכול להפר בתגלחת
01.
יזרוק. דהוי כמו תיקונו מדרבנן
טהרה הואיל ושותה יין בו ביום
טהרה יפר מפני שיכול לומר אי אפשי באשה
11. 21.
הגהות מהר"ב
וכדאמרן: אבל בתגלחת טומאה.
ואסור אלמא [מותר] לזרוק הדם
מגלחת: ות"ק אמר לך אפשר ב בפאה
רנשבורג
31.
שלא לשמן וא"ת אמאי לא מייתי
אע"פ שנזרק עליה אחד מן הדמים
נכרית ור"מ סבר בפאה נכרית איידי דזוהמא
א] תוס'
41.
יפר. ר"מ אומר אפי' בתגלחת טהרה
מתני' עולה תקרב
לא ניחא ליה: מתני' גהאיש מדיר את בנו
51.
כו': ות"ק אמר לך. משום תגלחת
עולה ושלמים יקרבו לשלמים וי"ל
ב] בא"ד
61.
בנזיר $ואין האשה מדרת את בנה בנזיר כיצד
71. 81.
דלא דמי דהתם בשעת5 שחיטה היפר
לא אפשר להפר דלא הויא עליה
ד גילח או שגילחוהו קרוביו מיחה או שמיחו
לה ובין בזריקה ובין בשחיטה עומד
מנוולת משום תגלחת דאפשר לה
ג] בא"ד
91.
קרוביו היתה לו בהמה מופרשת החטאת
שלא לשמן אבל הכא דבשעת שחיטה
בפאה נכרית ומיחזיא כאינה מגלחת:
ה
ד] ד"ה
02.
ור' מאיר סבר בפאה נכרית איידי
תמות והעולה תקרב עולה (א) ושלמים יקרבו
היה עומד לשמן ועתה בשעת זריקה
12. 22.
דזוהמא. דאית לה לא ניחא ליה
עומד שלא לשמן לא מיתכשר שלא
❖
שלמים ונאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם
ה] בא"ד
ולכך יכול להפר לה לפי שיכול לומר
לשמן וצ"ל דלהך כבשי עצרת נמי
ב]
היו לו מעות סתומין יפלו לנדבה מעות
אי אפשי באשה מגולחת:
לא דמי דהתם לא נשחטו לשמן אבל
מפורשים דמי חטאת ילכו לים המלח ו לא
פי' הרא"ש
מתני' גילח. בתוך ימי נזירותו
הכא כיון דנשחטו לשמן [שמא] כיון
ו] ד"ה
6
נהנין ולא מועלין דמי עולה יביאו עולה
ז
ואמאי ולזרוק דם שלא לשמן
דנשחטו לשמן דלא מכשרי שלא לשמן
או שגילחוהו קרוביו
ומועלין בהן דמי שלמים יביאו שלמים ונאכלין
ויתיר בשר באכילה. דתנן כל
דבפ' התכלת מיבעיא
בתוך ימי נזירותו או שמיחה הבן
ליום אחד ואינן טעונין לחם: גמ' איש אין
הזבחים שנזבחו שלא לשמן
תוך ימי נזירותו ואפילו ביום אחרון:
להש"ס הא כבשים ששחטן לשמן
ז] בא"ד
7
כשרים אלא שלא עלו לשם
אבל אשה לא מאי טעמא ר' יוחנן אמר
חובה ולאו דוקא שלא לשמן
(ד) או שמיחוהו קרוביו. הרי זה בטלה
ואבד הלחם מהו שנזרוק דמן של
ה"ה אפי' בסתמא (מידי)
נזירותו ודמי חטאת ילכו לים המלח:
כבשים שלא לשמן כו' וא"כ הא
הלכה היא בנזיר ורבי יוסי ברבי חנינא
ח
[נמי] דאין סתמן עומדים
❖
לא נהנין ולא מועלין. כדאמר מר
דקאמר יזרוק מיירי שנשחטו שלא
ח)
לשמן אחר שהפר לה בעלה:
אמר
8
כבשי עצרת ששחטן שלא
חטאות המתות ודמי חטאת ההולכין
לשמן וצ"ל דלא דמי דהתם כבשים
לשמן. שלא לשם שלמי
ג] מעיקרא בשחיטת זבח ועיקר הזבח בלחם מתכשר הילכך כי לים המלח בכולן לא נהנין ולא מועלין לא נהנין מדרבנן ולא מועלין משום
עצרת: או ששחטן לפני זמנן
מוסף רש"י
דלאו בני הקרבה נינהו: גמ' הלכה היא בנזיר. שהאיש מזיר ולא האשה:
אבד לחם נמצא הזבח מיפסיל והוי כמו אבד אבל הכא כיון דסתמא
או לאחר זמנן. לפני עצרת או
9
כבשי עצרת.
לאחר עצרת אפי' שחטן
כשר כמו לשמן כדאמר בריש זבחים השתא נמי דשחטן
וריש
לשמן הדם יזרוק והבשר
לשמן ומשום תקנה נעשה כאילו נעשה סתמא לענין להתיר לזרוק דמן: [אי דשחט עולה או שלמים הכי נמי לר"ע דליכא הפסד]:
01
11
יאכל. אפי' בו ביום למ"ד
אלא [הב"ע] דשחט חטאת [ברישא]. דאין לו תקנה לזרוק שלא לשמן דחטאת מיפסל שלא לשמן לשום שלמי נדבה דחטאת אינו בא נדבה:
נדרים ונדבות קרבים ביו"ט
דתנן אם גילח על אחת מהם יצא. כלומר ולכך אמר ת"ק דכי נזרק אחד מן הדמים אפילו חטאת דאיירי ביה ר"ע דאינו מיפר
(ביצה
מקטיר האימורי' ביום ואח"כ
ששחטן שלא לשמן.
יאכל בשר. ולמאן דלית ליה
כ:)
דמותר מיד לשתות יין שהרי מגלח על אחת מהן או חטאת או עולה או שלמים וליכא ניוול ולכך הוצרך לאיתויי ראיה לכך
דנדרים ונדבות קרבים ביו"ט.
(שם) לפני
[דלא תימא] דוקא גלח על השלמים הוא דתנן במתניתין נזרק אחד מן הדמים דדוקא מן השלמים יצא דכתיב וגלח הנזיר פתח
יקטיר האימורים בלילה
ד]
ה]
זמנן.
ואח"כ יאכל (האמורים)
אהל מועד וקאמר י) דבעל 21 יצא על אחד משלשתן ובפרק איזהו מקומן מפרש לה דמקיש חטאת עולה ושלמים 31: ה"ג
[הבשר] ומי' הדם צריך לזרוק
איידי דזוהמא. בהם זוהמא ואינו מגופה מגני לבעל ולא ניחא ליה: מתני' האיש מדיר בנו בנזיר. שיאמר יהא בני נזיר ויתחילו
(שם)
לאחר זמנן.
41
ביום שלא יפסול בשקיעת
מנין הימים מיד אפי' אין הבן יודע שאביו הדירו בנזיר א"נ דמדיר בנו בנזיר שיצוה לבנו שיאמר הריני נזיר: ואין האשה
(מנחות מח.) הדם יזרק.
החמה: ואם היתה שבת לא
(שם) והבשר יאכל.
יזרוק ואע"ג דזריקת הדם
מדרת בנה בנזיר. כדמפרש בגמרא: כיצד ל"ג: גילח או שגלחוהו. דאין לך מחאה גדולה מזאת ולא מיבעיא גילח או שגלחוהו אלא
אינה אסורה אלא מדרבנן
אפי' מיחה או שמיחו בדברים שאין רצונו שיעשה נזיר מתבטל הנזירות ובגמרא מפרש הטעמים ודוקא כשמיחו מיד כששמעו [אבל] אם
כדאיתא פ' אלו דברים ואפ"ה
51
החמירו חכמים משום דתקוני
לא מיחו61 ושוב לימים מיחו אין בכך כלום אחרי שהתחיל הנזירות ובתוספתא (פ"ג) קתני בהדי הני או שהביא ב' שערות והא דלא תני במתני'
(ביצה כ:) ואם
זיבחה הוא שמתקן האימורים
משום דשתי שערות מבטלות הנזירות אף אחר שהתחיל כבר למנות כמה ימים מנזיר 71 אבל הני דהכא דגילח ומיחה היינו בתחילת שמיעת
היתה שבת.
להקטרה והבשר לאכילה
הנזירות ואפי' אם נאמר תגלחת ומחאה מבטלין [לאחר] שמיעה אפי' [הכי] ניחא דלא תנא דבפלוגתא לא קמיירי דבגמ' פליגי בה רבי
לא יזרוק.
ודמי לאין מגביהין תרומות
ור' יוסי בר' יהודה א"נ דלא קתני אלא מידי דביד אדם לבטל הנזירות: היתה לו בהמה מופרשת. כדלעיל: גמ'. אשה לא.
ומעשרות [בשבת ויו"ט].
דקתני אין האשה מדרת בנה בנזיר: הלכה. למשה מסיני בנזיר: כדי לחנכו. ומדרבנן: בנו אין בתו לא.
ואם זרק הורצה להקטיר
אימורים לערב דהיום אינו
דכך הלכה היא בנו דשייך במצות לכשיגדל מוטל על האב לחנכו אבל בתו לא תימה הא דאמר בעלמא קטן אוכל נבילות
(ביצה כ:)
יכול להקטיר. אלמא דזורקין
81
ואם זרק. הורצה
דם כבשי עצרת בשביל דבר
אין ב"ד מצווין עליו להפרישו והאמר91 [ריב"ח] אף לחנכו לעשות מצוה מוטל על האב וי"ל דחינוך לא שייך אלא להזהירו לעשות ולקיים מצוה
להקטיר אימורין לערב.
שלא היו עומדים לכן קודם
אבל להזהיר מלעבור אין זה חינוך וההוא דפרק בתרא דיומא היינו קיום מצוה ועניתם עוד אומר ר"י דחינוך לא שייך אלא באב
שחיטה: הכא במאי עסקינן
(שם כא.)
אבל באיניש אחרינא לא שייך והכא אמרינן בתו לא והתם אמרינן אחד תינוק ואחד תינוקת מחנכין אותם להתענות ביוה"כ וצריך לחלק בדבר:
כגון דשחט חטאת שפסולה
בנדרים. לא אשכחן02 דאינו מדיר בנו בנדרים כגון להביא קרבן או שקבל12 עליו לקיים מצות סוכה ולולב: קסבר כל חינוך דלא
אם גילח על אחת
שלא לשמה. דתנן אם גילח
משלשתן יצא.
על אחד משלשתן יצא אלמא
חשיב. כגון חינוך דנזירות בזיוני הוא דמגלח שערו ולא ניחא [ליה לבניה] הילכך יכול למחות ויש גורסין דלא חשיבא
ו]
22
על איזה מהן שגלח בטל
נזירותו. ומיירי שהביא חטאת
וה"פ כל חינוך הוא להחשיבו וזה בזיונא הוא לו מש"ה מגלח:
ז]
ועביד
הקפת
והא
תחלה וטפי הו"ל לאתויי
הקפה. כלומר ושרי לעשות הקפה דהלכה הוא:
כל הראש מדרבנן. דמן התורה מותר:
מייתי
רישא דקתני היה מביא חטאת
(ערכין כא. וכעי"ז
חולין בעזרה. כשמלאו ימי נזירות טהרתו דמייתי חטאת דאינו בא בנדבה דמעולה ושלמים לא קשיא דבאים בנדבה:
נדרים ד: וזבחים נה. עי"ש)
עולה ושלמים אלמא דחטאת
האיש מדיר את בנו.
באה תחלה. אלא דניחא ליה
קסבר
בנזיר.
לאתויי הך מתני' שדברי
(סוטה כג.) גלח. (לעיל כד:) מיחה.
חכמים מתפרשי' ממנה דבזריקה א' מן הדמים הותרה ביין: ות"ק אמר לך. אפשר לה בפאה נכרית הלכך לא הוי תגלחת נוול:
ור' [מאיר] סבר דמזוהם בעיני הבעל שתתן אשתו על ראשה שער אשה נכרית: האיש מדיר את בנו בנזיר אע"פ שהוא קטן (שם) יפלו לנדבה. (שם)
ואינן טעונין לחם. (שם) הלכה היא בנזיר.
וכל דין נזיר עליו ומביא אביו קרבנותיו ואם נטמא מביא קרבן טומאה. והאי מדירו כגון שאו' תהא נזיר אי נמי שאומר לבנו
(סוטה כג:)
שיקבל עליו נזירות. ה"ג גלח או שגלחוהו קרוביו. ול"ג כיצד דכיון שגלח אין לך מחאה גדולה מזו. וכל היכא שמוחה או
מיחוהו קרוביו בטל הנזי' ובגמ' מפרש טעמא ומספקא לי אם שתה יין או שנטמא למתים אי מחאתו מחאה דמסתברא למימר
הכא כיון שעשה דבר שהנזיר אסור בהם אין לך מחאה גדולה מזו. ומי' מדנקט גלח משמע דוקא שעשה מעשה בגופו. ונראה דוקא כשמיחו מיד כששמעו. ובתוס' קתני או שהביא ב' שערות והא דלא נקט ליה במתני' משום דהבאת [ב' שערות] מבטלת
אף לאחר ששמע ונתרצה אבל הנך לא מהני אח"כ שכבר נתרצה וקבל עליו נזי': היתה לו בהמה מופרשת וכו' כדפרי' לעיל. מאי טעמא דאיש מדיר את בנו בנזי' וגם מ"ט דאשה לא: הלכה היא בנזי' כך נאמר הלכה למשה מסיני: