בית שמאי פרק חמישי נזיר
לב.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ואחד עשר שיהא מתקדש בשבט שעבר עליהן בטעות וקורא לו
ומינה נילף דהקדש בטעות חל והא דשלשתן מקודשין היינו טעמא
ו א ב
א)
ב) ג)
כדדרשי' בפ' בתרא דבכורות מוכל מעשר בקר וצאן כל
עשירי ותדע שאינו מתקדש בשביל השבט מה אילו טעה והניח השבט
שהוא עשירי או שקרא שם עשירי אבל שמיני או י"ב לא דאין
על השמיני ועל שנים עשר וסקרו בסיקרא מי יש בהקדשו כלום
❖
ד)
המעשר מקדש אלא הסמוך לו ומיהו אין זה טעם העיקר של ב"ש
אלא מה טעם מקודשין תשיעי ואחד עשר שאותו כתוב שקידש את
ז ג
שהרי דחויה ראיה זו אלא טעמא
העשירי קידש את התשיעי ואחד עשר
ואת אחד עשר: גמ'
הגהות הב"ח
דב"ש כדמפרש בגמרא דיש לומר
אבל לא שמיני ושנים עשר דהכי
מני מתני' לא ר' יוסי
ח ד
אמרו
להן
❖
דילפינן מתמורה:
אמרינן בפ' בתרא דמס' בכורות
(א) גמ' נוהג
ולא רבנן דתניא מי שנדר ועבר על
(ב) רש"י
לא השבט קדשו. כלומר אין מתקדשות
ת"ר מנין שאם קרא לתשיעי עשירי
נזירותו אין נזקקין לו אלא א"כ מונה
א
(א)
ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי
על ידי טעות [שהניח] השבט וקורא
בהן איסור כימים שנהג בהם היתר ר'
נוסחת הריב"ן
עליה שם מעשר דמה אם הניח
ששלשתן מקודשים ת"ל וכל מעשר בקר
1
יוסי אומר דיו שלשים יום אי רבנן קשיא
(ג) בא"ד
השבט על השמיני או על השנים
וצאן וגו' העשירי יהיה קודשב) (ב) עשירי
עשירי (ד) ד"ה
נזירות מועטת אי ר' יוסי קשיא נזירות
עשר לא עשה כלום אלא דמשום
לרבות את כולן יכול שאני מרבה אף ח'
מרובה איבעית תימא ר' יוסי ואיבעית
טעות לא כלום 2 אלא גזירת הכתוב
ושנים עשר אמרת מה (ג) עשרה בסמוך
דנוהג
(ה) ד"ה
תימא רבנן איבעית תימא ר' יוסי כאן
היא ולא משום טעות דהא אינו
לו אף כל בסמוך לו יצאו ח' וי"ב:
כדפי' (ו) ד"ה
גמ' אא"כ נוהג בהן איסור כימים
מקדש אלא הסמוך לו וגזירת הכתוב
בנזירות מרובה כאן בנזירות מועטת
הויא
שנהג בהן היתר. שאם קיבל נזירותו
היא ואין ללמוד משם לשאר הקדש:
ואיבעית תימא רבנן לא תימא משעה
מי שנדר בנזיר והלך להביא
ואע"ג
סתם ועשה מהן בטהרה עשרה ימים
שנזר אלא אימא ב כמשעה שנזר: נשאל
בהמתו. פירוש לקרבנותיו ומצא
ונטמא למתים ושתה יין עשרה ימים
לב"ה נמי אע"ג
לחכמים והתירוהו וכו': א"ר ירמיה מדב"ש
דאמרי תמורה בטעות
אחרים ואח"כ נשאל לחכם אין אומרים
שנגנבה בהמתו ובא לחכם לשאול על
נשמע לדבית הלל לאו אמרי ב"ש הקדש
הויא תמורה
שאותן ימי איסור עולין לו מן המנין
נזירותו על ידי חרטה זו שאמר אילו
דסבור
בטעות הוי הקדש כיון דאיגלאי מילתא
אלא עושה עוד כ' ימים בטהרה וכן
הייתי יודע שבהמה עתידה ליגנב
(ז) ד"ה
הוא
דלאו שפיר נזר תצא ותרעה בעדר לב"ה
נמי בנזירות מרובה: רבי יוסי אומר דיו
לא הייתי נודר שאין לי במה לקנות
דהוי
שלשים יום: א] מני מתניתין אי רבנן
קרבנות אחרים אם עד שלא נגנבה
נמי אע"ג דאמרי תמורה בטעות הויא
קשיא נזירות מועטת. דאילו במתני'
הבהמה נדר בנזיר אע"פ שלסוף
טעותו וכ"ש כוונתו
תמורה ה"מ היכא דאיתיה לעיקר הקדש
דלא דמי להקדש
נגנבה לא יתירנו החכם ע"י חרטה
תנן שימי איסור עולין לו מן המנין
אבל היכא דמיתעקר עיקר הקדש איתעקר
דבדעתא דמריה תלי
והכא תנינא דלא. והאי דקאמר נזירות
זו לומר לו אילו היית יודע שסוף
כדלקמן
נמי תמורה: אמר מר אי אתם מודים
מועטת לאו דוקא דה"ה נמי לנזירות
בהמתך ליגנב מי היית נודר שזהו
(ח) ד"ה
שאילו קרא לתשיעי עשירי כו': איתמר
הוא
מרובה אלא איידי דלא מצי למיפרך
נולד שנגנבה אחר קבלת הנדר ותנן
מעשר רב נחמן אמר טעותו ולא כוונתו
מדרבי יוסי אלא מנזירות מרובה נקיט
בנדרים ח] [או] שהיה
והואיל
רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי טעותו
(ט) ד"ה
נמי לגבי רבנן נזירות מועטת: אי רבי
[משיא כו'] וכן ההוא דחורבן בהמ"ק
ג
3
❖
לב"ה
יוסי קשיא נזירות מרובה. דאילו
וכ"ש כוונתו אמר ליה רבא לרב נחמן
בסמוך דהוי נולד ואם תאמר והא
במתני' תנן דאפי' קיבל עליו נזירות
מדחשבינן בכל דוכתי פתח כי אמר
לדידך דאמרת טעותו ולא כוונתו דקאמרי
הגהות מהר"ב
מרובה של מאה יום ועשה מהן
ליה אדעת מה שנדר ואמאי והא
4
בית שמאי לבית הלל אי אתם מודים
רנשבורג
ג) (עשרה) בטהרה (ועשרה) באיסור
נולד הוא שהרי לא היה בשעת נדר
שאילו קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי
ואח"כ נשאל צריך להשלים לה עד מאה
אותו פתח כמו גבי נגנבה ויש לומר
א] רש"י
ולאחד עשר עשירי ששלשתן מקודשין
ואילו ר' יוסי אומר הכא דדיו ל' יום:
בענינים שרגילין לבא אח"כ שפיר
ואישתיקו בית הלל לימרו להון מה
איבעית תימא רבי יוסי. מתניתין
מסיק ליה אדעתיה בשעת הנדר
ב] ד"ה
למעשר שכן אינו קדוש בכוונה אמר רב
בנזירות מרובה וברייתא בנזירות
וכי נדר דעתו היה שאם יבא עליו
שימי בר אשי היינו טעמא דלא אמרי להון
מועטת והכי קא"ל ר' יוסי לת"ק את
אחד מאלו הדברים שיתבטל נדרו
ג] בא"ד
אמרת (ד) דמונה בהן איסור כימים
וכדאמרינן בנדרים רגילין
דק"ו הוא מה מעשר שאינו קדוש בכוונה
❖
שנהג בהן היתר וימי איסור אין עולין
אפיקורסים לצער רבנן אבל בנגנבה
ד] בא"ד
קדוש בטעות הקדש שקדוש בכוונה לא
לו מן המנין אומר אני דיו שלשים יום
וכן חורבן נולד דלא שכיח ולא איבעי
כל שכן ולא היא דהקדש בדעתא דמריה
ה] ד"ה
הגהות התוספות
דימי איסור עולין לו מן המנין ואינו
לאסוקי אדעתיה בשעת נדרו פן
תלי: מתני' דמי שנדר בנזיר והלך להביא
ו] ד"ה
צריך למנות אלא משעה שנזר דאית
יחרב הבית ולכך גמר ונדר בלבו בכל
1. 2.
את בהמתו ומצאה
שנגנבה אם עד
ליה כתנא דמתני': ואיבעית תימא
ענין שיהיה נזיר ואפילו תגנב
3.
שלא נגנבה בהמתו נזר הרי זה נזיר
כרבנן. ותתרגם מתניתין כעין ברייתא
בהמתו לפי שסבור בלבו שלא תגנב
ואם
ז] ד"ה
4.
ולכך אין פותחין לו בנולד זה:
ואימא הכי מאי משעה שנזר דקתני
❖
כמשעה שנזר יעשה בטהרה דימי
ואם
איסור אין עולין לו מן המנין: [לישנא אחרינא] ב] והכי תניא בתוספתא ר' יוסי אומר בד"א. דינהוג איסור כימים שנהג בהן היתר
ח] תוס'
בנזירות מועטת מיירי אבל בנזירות מרובה אם נזר מאה יום וזלזל נ' יום דיו שינהוג איסור שלשים וקיי"ל דכל בד"א אינו אלא לפרש
ד)
פי' הרא"ש
כלומר דת"ק נמי דהיינו רבנן בנזירות מועטת קמיירי דינהוג איסור ומשום הכי קשיא להו נזירות מועטת ג] דמתני' מיירי בין
וכיון דעור השחור חשוב
בנזירות מרובה בין בנזירות מועטת וקתני משעה שנזר. ד] ואי רבי יוסי כו' (ה) כדמפרש: א"ר ירמיה מדבית שמאי נשמע לבית
יותר אין גריעות דחרישה
מגרעו כ"כ שיהיה חשוב
הלל. דכי היכי דאמרי בית שמאי דהקדש בטעות הוי הקדש ה"נ אמרי בית הלל דתמורה בטעות
דהויא תמורה דאף על גב
(ו)
(בשבט) [בשחרות] זו
דאמרי בית שמאי דהקדש בטעות הוי הקדש קאמרי נמי דהיכא דאיגלאי מילתא דלאו שפיר נדר ונשאל על נזירותו והותר ההיא
❖
לקותה: מני מתני' דקתני
בהמה שהפריש על אותו נזירות תצא ותרעה בעדר הואיל דמיתעקר עיקר נזירות: הני מילי. דסבר לומר תמורת עולה ואמר
מונה משעה שנדר ולא
קנסינן ליה. אין נזקקין
תמורת שלמים אבל אם הפריש בהמה לצורך תמורת עולה וחזר ואמר הרי זו תמורת שלמים כיון דהפרישה ושוב טעה אגלאי
לו להתיר נזרו או להביא
מוסף רש"י
מילתא דלאו שפיר המיר ולא הויא תמורה : אמר מר אי אתם מודים כו'. מתני' היא ה] אבל לשון ירושלמי כך הוא: טעותו
קרבנותיו אא"כ מונה
ולא כוונתו. כשטעה וקרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי (ז) הוי הקדש אבל אם נתכוין לכך לא הוי הקדש ו] (אבל מעשר
מי שנדר ועבר על
איסור כימים שנהג בהם
נזירותו.
היתר: ר' יוסי אומר דיו
דבחושבנא תליא מילתא בין בטעות בין בכוונה הוי קדוש): ואישתיקו בית הלל. דלא מהדרי להו מגופיה דמילתא דלימרו להו מה
ל' יום. כגון אם נזר ק'
למעשר לכך הקדישו בטעות (ח) דהוי הקדש: שכן אינו קדוש בכוונה. שאם נתכוין על שלשתן להחליף ולקרותן בכך אינו
אין נזקקין לו.
יום ושתה ס' יום יין דיו
הקדש תאמר בהקדש שיהא טעות הקדש שכן עיקר מעשה שלו אינו אלא בכוונה הואיל וכל מעשה שלו אינו אלא בכוונה לכך אין
(נדרים כ.) תמורה
אם קונסין אותו שימנה מן
בטעות.
הס' [שלשים יום] וישלים
טעותו הקדש. אלא מדלא קמהדרי להו הכי ש"מ דאית להו לב"ה דטעותו וכ"ש כוונתו וקשיא לרב נחמן: אמר רב שימי. לעולם טעותו ולא
עליהם מ' יום ויביא
כוונתו והאי דלא אמרו להון הכי דא"כ יפה כח לב"ש דקאמרי להו מה מעשר שאינו קדוש בכוונה קדוש בטעות הקדש כו' לא כ"ש: ולא היא.
קרבנותיו: ה"ג אי רבנן
דהאי ק"ו לא מצי למיהדר להו ב"ש : דהקדש בדעתיה דמריה תלי. שאינו קדוש אלא בכוונה לדעת בעלים ולא בטעות בעלים אבל מעשר
קשיא נזיר מרובה פי' אף
(ט)
ז]
נזיר מרובה דבין מרובה
בחושבנא תלי קדוש אפי' בטעות ולעולם אימא לך מדלא מהדרי להו ב"ה לב"ש מה למעשר שכן אינו בכוונה דאית להו לב"ה דטעותו וכ"ש
בין מועטת קאמרי דסותר
מתני'
והלך להביא את בהמתו. שהפריש לנזירותו ומצאה שנגנבה: אם עד שלא נגנבה בהמה נזר. אע"פ
כוונתו וקשיא לרב נחמן:
(ראמ"ה בשמו)
הכל ואי ר' יוסי קשיא נזיר
מועטת נהי דבנזיר מרובה
שעכשיו נגנבה ובא לפני חכם לפתוח לו ולומר אילו היית יודע שתגנב בהמתך מי היית נוזר ואמר לאו ה"ז נזיר שאין פותחין לאדם בנולד:
איכא למימר דמתני' לא
ואם פליגא אר' יוסי דהא דקתני
מונה משעה שנדר הכי קאמר מונה מקצת ממה שנדר ואינו סותר הכל אבל בנזיר מועטת איירי מתני' קשיא לר' יוסי: איבעי' אימא ר' יוסי כאן בנזיר מרובה מתני' וסותר מקצת מה שנדר כאן בנזיר
מועטת קאמר יוסי דסותר הכל: כמשעה שנדר דסותר הכל ומונה ימים אחרים כאותו שעה עליהם: (דקאמר) [לאו אמרי] בית שמאי הקדש בטעות הוי הקדש כדמסיק אביי לעיל דקאי בטיהרא [וכו'] (איכא)
[כיון] דאיגלאי מלתא דטעות הוה מעיקרא ע"י התרת חכם או שאומר לו החכם דלאו נדר הואי תצא ותרעה בעדר ה"ה לב"ה בתמור' אם המיר בהמה בבהמה ואח"כ נשאל על הראשונ' פקעה [ממנה]
קדושת תמורה: טעותו ולא כונתו אם היה יודע שהיה תשיעי וקראו עשירי לא קדש. ואישתיקו להו ב"ה לאו דוקא אלא שלא ידעו להשיב מיניה וביה אלא הביאו ראיה מח' וי"ב. מה למעשר שאינו קדוש
בכוונה כשאר הקדשות. הלכך על כרחך גזרת הכתוב הוא וחדוש הוא ולא ילפי' מיניה. היינו טעמא דלא אמר וכו' לפי שאם היו ב"ה אומרים תשובה זה לא היו מקבלים אותה כי אם היו אומרים אדרבה
ק"ו הוא: ולא היא [הקדש] בדעתיה דמריה תליא סיומא דמילתא דרב שימי היא. כלו' ודאי אין זה ק"ו דבכל דוכתא הקדש בדעתיה דמאריה תלי כדכתיב כי יקדיש איש את ביתו דמשמע מדעתו ובמעשר דוקא גזירת
הכתוב כמו שהראו
ב"ה
פנים לדבריהם מח' וי"ב: מי שנדר בנזיר ובשעה שנדר היו
לו בהמות ואדעתא דהכי נדר שיקריב קרבנותיו מאותן בהמות והלך להביא בהמתו ונגנבה ומחמת זו מתחרט