שלשה מינין
פרק ששי נזיר
לה.
מסורת הש"ס
נוסחת הריב"ן
פרטא מנא ליה. מנא ליה דפרט וכלל ופרט אי אתה דן אלא כעין
מקמיה א] וקשה דהיאך סבור דלא יאמר נעשה כלל מוסיף על הפרט
א)
לכך נראה דה"ק לכתוב חרצן וזג: [דבין הבינים] . דהיינו גוף
ב)
הפרט: סבר ליה כר' אלעזר דדריש ריבויי ומיעוטי. ולא משמע
ד)
ב]
ג)
ליה מהאי חרצנים ועד זג פרט וקא דריש ביה כי טעמיה שלכך הוא
הענב והכי משמע לישנא דקרא מחרצנים ועד זג פירוש מה שבין
ד)
בא שאינו חייב עד שיאכל (א) כל שני חרצנים וזג: ואיבעית אימא דאית
חרצן לזג וקשה דההיא גוף
הענב וכבר כתב ענבים לכן פר"ת
❖
ה)
ליה כרבנן. דדרשי כללי ופרטי ואף
דהיינו ענבים קטנים שבין הגדולים
ע"ג דמשמע ליה מיניה (ב) דלפרטא
שאינם רואין פני החמה ואינם מתבשלין
כדרך שפרט לך בנזיר מחרצנים ועד זג ולר'
תורה אור השלם
הוא דאתא : למידייניה בכלל ופרט.
כל כך ולא יהיו גדולים לעולם וא"ת
אלעזר בן עזריה דקא מוקים להאי מחרצנים
❖
1. כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ
ולא משום דר' אלעזר בן עזריה:
אמאי איצטריך ועד לבין הביניים והלא
ועד זג לומר שאינו חייב עד שיאכל ב'
חֲמוֹר אוֹ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וְכָל
ולר' אלעזר דדריש ביה ריבויי
כבר מרבינן אפי' בוסר מכעין הפרט
חרצנים וזג פרטא מנא ליה סבר לה כרבי
בְּהֵמָה לִשְׁמֹר וּמֵת אוֹ
ומיעוטי פרט וכלל ופרט מנא ליה.
ושמא י"ל דה"נ גריעי מבוסר לפי
1
נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אֵין
הגהות התוספות
אלעזר דדריש מיעט וריבה ואי בעית אימא
שמות כב ט
דדיינינן כעין הפרט: כי יתן איש אל
רֹאֶה:
שבוסר יבא לכלל ענבים גדולים ועוד
2. וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ
1. 2.
כרבנן דאי סלקא דעתך כדאמר רבי אלעזר
רעהו חמור או שור או שה פרט וכל
י"ל דאי לאו ועד מרבין2 בין הביניים
3.
מִן הַכְּשָׂבִים אוֹ מִן
בן עזריה ליכתביה רחמנא להאי מחרצנים
בהמה כלל. ואפילו דובים ואריות
הוו3 מרבים מכעין הפרט בין הביניים
4. 5.
הָעִזִּים לְעֹלָה זָכָר תָּמִים
6.
ויקרא א י
יַקְרִיבֶנּוּ:
ועד זג גבי פרטי למאי הלכתא כתביה בתר
לשמור חזר ופרט אי אתה דן אלא
ולא בוסר ועוד יש לקיים פירוש ראשון
3. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
7.
כעין הפרט דאהני פרטא בתרא
והכי פירושו אם ליקט האוכל שבין
כלל שמע מינה למידייניה בכלל ופרט
וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי
8.
למידי דבר שמירה הוא דנשבעין
החרצן כדי כזית ואכלו לוקה ולא
יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיְיָ מִן
ואימא כוליה להכי הוא דאתא א"כ לכתוב
9.
הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן
עליהן כגון נמי עופות יצאו דובים
אמרי' דבטלה דעתו אצל כל אדם והא
או שני חרצנים או שני זגים או חרצן וזג
01. 11.
הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת
ואריות דלאו בני שמירה נינהו שאין
לא שמעינן ליה מענבים דקרא:
❖
קָרְבַּנְכֶם: ויקרא א ב
למאי הלכתא כתב רחמנא מחרצנים ועד
שני חרצנים שבאים בתוך הענב
21. 31.
להם תרבות: רבא אמר מהאי קרא.
זג שמע מינה למידרש ביה כלל ופרט ואיכא
ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים או
ג]
וזג [א']. מן הקליפה 41.
4
הגהות הב"ח
נמי למידרש ביה עד שיאכל שני חרצנים
❖
מן העזים לעולה זכר תמים יקריבנו:
החרצנים לאפוקי שאם אכל כזית מן
(א) רש"י
וזג ורבי אלעזר דדריש מיעט וריבה פרט
מן פרט הצאן כלל. ואפי' רובע
החרצנים או כזית מן הזגין אינו חייב
ונרבע מוקצה ונעבד ואתנן ומחיר
עד שיאכל הגרעינין והקליפה
וכלל ופרט מנא ליה א"ר אבהו נפקא ליה
(ב) ד"ה
פי' הרא"ש
סבר
לה כר' אלעזר
שכשרין לקרבן: מן הכשבים ומן
החיצונה:
מהאי קרא 1 וכי יתן איש אל רעהו חמור או
עד
ולראב"ע דמוקי וכו' עד
העזים חזר ופרט. דלא משמע ליה
דדריש רבויי ומיעוטי. ורבי אלעזר נמי
שור או שה פרט וכל בהמה כלל לשמור
שיאכל שני חרצנים וזג
שיאכל ב' חרצנים וזגים ב'
כללא כמו צאן ואימעיטו להו כל
כר"א בן עזריה דריש ולא למעוטי
בעל כרחך נמי
חרצנים שהם בתוך
חזר ופרט פרט וכלל ופרט אי אתה דן אלא
ואיבעית
אימא כרבנן.
הני ואיתרבו להו כגון נעבדה בהם
כדפ"ל:
הענבים וזג שהיא קליפה
כעין הפרט רבא אמר נפקא ליה מהאי
לחודיה
החיצונה סבר כר"א דדריש
עבירה כגון החורש בשור ובחמור
ושפיר אית ליה לר"א [ב"ע] מלתייהו
(ג) ד"ה
ריבויי ומיעוטי ולא דריש
קרא 2 ואם מן פרט הצאן כלל כבשים
❖
בא זקן ושחרש בו בשבת: ולילף מן הדין
דרבנן ותרתי שמעי' מינה דאי ס"ד
אלא מיעט וריבה ולא
ועזים חזר ופרט פרט וכלל ופרט אי
קרא. מן הבהמה ומן הבקר ומן
לכדר"א [ב"ע] לחודיה לכתוב רחמנא
אצטריך למדרש מחרצנים
5
ועד זג דא"כ לכתוב
אתה דן אלא כעין הפרט אמר ליה רב
הצאן ג) יקריבנו מן פרט דמשמע מן
מחרצנים ועד זג
לגבי פרטי קודם
הגהות מהר"ב
מחרצנים ועד זגים או
הבהמה ולא כל בהמה הבהמה כלל
הכלל ואי לדרשא דפרט וכלל ופרט
יהודה מדיסקרתא לרבא ולילף מן הדין
מחרצן ועד זג: ור"א
רנשבורג
אפילו חיה דחיה בכלל בהמה כו':
כדרבנן לחודיה אתו לכתוב או
דדריש ריבויי ומיעוטי פרט
קרא מן פרט הבהמה כלל בקר וצאן
3
א] תוד"ה
וכלל ופרט מנא ליה.
אי אתה דן אלא כעין הפרט.
חרצנים (או שני) וזגין או חרצן וזג
חזר ופרט פרט וכלל ופרט אי אתה דן
(והוא) [והוה מצי למימר]
ואימעיט ליה חיה ואיתרבו להו
שניהם בלשון רבים או שניהם בלשון
דדריש כולה אורייתא
אלא כעין הפרט א"ל מן האי ליכא למשמע
בריבויי ומיעוטי וסבר
בחור וזקן דעולה בא בחור אע"פ
יחיד אלא ש"מ כר' אלעזר ב"ע:
ורבי אלעזר דדריש ריבה ומיעט
מינה דאי מהתם הוה אמינא הבהמה
דכלל ופרט וכלל אינה
שאין אשם בא בחור ואשם בא זקן
6
מדה בתורה. ואמרי' דלא
חיה
אע"פ שאין עולה (ג) באה זקנה:
פרט וכלל ופרט מנליה. וא"ת
ב] ד"ה
דריש נמי פרט וכלל ופרט
וקא"ר אבהו אין דפרט
ודלמא לית ליה [המדה] ד] בשום
גליו"ן
ג] ד"ה
וכלל ופרט דריש והאי קרא
מקום כי היכי דרבנן לא דרשי מיעט וריבה וי"ל דא"כ הוה לו לחלוק בכ"מ שאנו דורשין בכלל ופרט וכלל ומרבינן מההוא ריבוי כעין
דוכי יתן איש אל רעהו
הפרט כמו קרא דוכי יתן דבסמוך דרבנן דרשי ליה בכלל ופרט וכלל בהזהב בב"מ לרבות כעין הפרט דבר שמיטלטל וגופו
דדרשי רבנן בפ' הזהב
בכלל ופרט וכלל וממעטי
ממון ולהוציא שטרות וקרקעות ועבדים ולא מצינו שר' אלעזר חולק על מדות הללו וריבה יותר מריבה ומיעט אלא גם הוא מודה
ד] ד"ה
מיניה עבדים ושטרות
שאין נשבעין על הקרקעות והשטרות ועבדים ומש"ה פשיטא ליה לגמרא כי במקום שאנו דורשין כלל ופרט וכלל ידרוש הוא פרט
וקרקעות דריש ליה ר"א
ה] בא"ד
וכלל ופרט אם יכול להפיל כלל הראשון ואם אינו יכול אז דורשו בריבה ומיעט וריבה שכך קבל המדות וכשהוא דורש פרט וכלל ופרט
בפרט וכלל ופרט וממעטי
מיניה כי היכי דממעטי
מרבה כעין הפרט כמו רבנן בכלל ופרט וכלל ה] (במשמע דרשא להאי קרא ר' יוסי אומר דבסמוך) אך קצת יש חילוק ביניהם לרבנן
רבנן מיניה: רבא אמר
כדמפרש בסמוך א"נ [אומר ר"י] דע"כ אית ליה בעלמא פרט וכלל ופרט דאי הוי דריש במיעט וריבה ומיעט ס"ל לגמרא דגם גבי
7
בהאי קרא נמי משכחת לה
נזיר הוה דריש ליה במיעט וריבה ומיעט ולא הוה דריש מיעוט אחרון לכדר' אלעזר ב"ע דהכי עדיף אלא ודאי [כדפרישית] דמדה
למדרש פרט וכלל ופרט
דכתיב ואם מן הצאן קרבנו
דמיעט וריבה ומיעט לא דריש ליה ו] אלא דריש ליה בפרט וכלל 8 לפי דמדה דמיעט וריבה ומיעט אינו מדה בתורה לידרש וכ"ת אכתי
מן הכשבים ומן העזים
כיון דבעלמא דריש פרט וכלל ופרט ה"נ גבי נזיר לידרשיה כרבנן ויש לומר הואיל דבעלמא דריש כל התורה בריבה ומיעט וכן במיעט וריבה
לעולה מן פרט דמשמע
ו] בא"ד
וכן בריבה ומיעט וריבה ואף דפרט וכלל ופרט ניתן לידרש הואיל דברוב מקומות לא ניתן כלל ופרט לידרש נוח לו לדרוש פרט אחרון לכדר'
מקצת צאן ולא כל צאן
9
וכי
לאפוקי רובע ונרבע ויש
אלעזר מלדרשו לפרט וכלל ופרט אך כשאין לו מה לדרוש מפרט אחרון דרשא אחרינא אז ה) דורשין בפרט וכלל ופרט: יתן איש
ז] ד"ה
במשמע אפי' חורש בשור
אל רעהו חמור או שור או שה פרט. דיתן לא משמע כללא לר' אלעזר דמה יתן דהכתוב לא פירש בכלל כלום על כן הוא מפיל כלל
ובחמור והרביע כלאים
שהרי נעבדה בהן עבירה.
הראשון דיתן על חמור ושור ושה קאי דהיינו פרט: וכל כלל. דמשמע על כל דבר: בהמה לשמור חזר ופרט. ורבנן דרשי ליה בפרק
הצאן כלל מן הכבשים
הזהב בכלל ופרט וכלל וכן בכל דוכתי דאשכחן דרשא כלל ופרט וכלל דלא פליג ר"א היינו משום דדריש ליה בפרט וכלל ופרט
פרט מה הפרט מפורש
[דלאו] כעין הפרט כמו רבנן מכלל ופרט וכלל: רבא אמר נפקא ליה מהאי.
וממעט מיניה ז]
כלומר גם בהאי קרא דריש רבי
ח] ד"ה
שנעבדה עבירה בגופו.
ותימה היכי משתמע מן
אלעזר פרט וכלל ופרט ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים לעולה זכר תמים יקריבנו: מן פרט. דמשמע מקצת צאן ולא כל
הפרט שנעבדה עבירה
[צאן]: צאן כלל כבשים ועזים חזר ופרט ה"ל פרט וכלל ופרט. וי"מ01 דפרטא משמע למעוטי רובע ונרבע ויש במשמע למעוטי חורש בשור
ט] בא"ד
בגופו: מן פרט דמשמע
וחמור וחוסם פי פרה ודש בה דהשתא נדרוש הכי מה הפרט מפורש שלא נעבדה בהן עבירה בגופן ויצא רובע ונרבע שפסולין לקרבן
מקצת בהמה ולא כל
בהמה לאפוקי חיה: בהמה
ומכללא נרבי חורש בשור וחמור וחוסם פי פרה דלא נעבדה בהן עבירה בגופן [ואדרבה] 11 קשה דהיכי משמע מן הפרט למעוטי נעבדה
כלל. אף חיה דחיה בכלל
בהן עבירה בגופן דהכי מקרי כבשים ועזים אי נרבעו כמו לא נרבעו וע"ק דרובע ונרבע נפקא לן מקרא אחרינא דפסולין להקרבה
בהמה: בקר וצאן חזר
לכך נראה דמן הפרט משמע למעט שתי שנים דסתם כבש משמע בן שנה וסתם עז משמע בת שנתה וכן בעל מום דכתיב בפ' זכר תמים
ופרט מה הפרט מפורש
והשתא שמעינן 21 מכעין הפרט בעל מום ונרבי מהכלל אפילו ב' שנים: ולילף מהאי קרא. שהיא פרשה ראשונה ולמה לא אמר
חיה לא תימא מאי אהני
האי כללא הא לא מרבי
שר"א ידרוש שם פרט וכלל ופרט מן פרט דמשמע מקצת בהמה ולא כל בהמה למעוטי חיה: דבהמה בכלל חיה וחיה בכלל בהמה:
ח]
31
מידי מכעין הפרט. אלא
בקר וצאן חזר ופרט. דחיה אינו בכלל בקר וצאן (חזר ופרט) הרי אתה דן כעין הפרט מה הפרט מפורש למעוטי חיה מקרבן ותימה
מה שכתוב בפי' בקר וצאן
אלא מהאי קרא לא משמע
[כלל] מה אהני הא לא מרבינן מידי מכעין הפרט ותירץ מהר"ף דאהני כללא לרבויי שור [הבר] דבהמה הוא אף על גב דרגיל בין
דחיה בכלל בהמה. כלומר
חיה אפ"ה כשר לקרבן : א"ל מהא ליכא למשמע. מיעוטא דחיה דמן בהמה לא משמע למעוטי חיה
החיות והוי
כעין
ט]
41
ולא מצית למימר מן פרט
לאפוקי חיה משום דמן
שהרי חיה
בכלל
בהמה והוי כאילו
כתיב מן הבהמה ומן
החיה ואף על גב דמן משמע מיעוטא לא ממעט חיה מינה:
קאי אבהמה וחיה בכלל
א"ל בהמה. וממן תדרוש מקצת
בהמה וחיה אבל לא מצית למעוטי לגמרי חיה כיון דחיה בכלל בהמה.