שלשה מינין
פרק
ששי נזיר
לט.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
והא
א"ר פפא אנא סברי. סברא הוא בידיה דכי אכיל חרצן חייב שתים
אותביה חמש ומאחר דלא תניא מ"ט אותביה. כלומר והלא רב
מג א
א)
פפא עצמו היה מקשה מיניה לאביי ואי תנא לא תני ה' מ"ט
על חרצן ועל מכל אשר יעשה וסברי אותיב ליה תיובתא משום דלא
ב) ג)
א"ר
אותביה הוא: פפא אנא סברי לאו גמרא הוה בידיה. לכך בדיתי
נהירא ליהג) מילתא וליהדר ביה: ולא ידענא דגמרא היא בידיה. מרביה
מד ב
ד)
ומש"ה לא הדר ביה: רבי אלעזר בן עזריה אית ליה כרבי יוסי
מלבי והוספתי על לשון הברייתא חמש ולהקשות לאביי לראות אם
❖
ה)
מה ג
מדקאמר שני חרצנים וזג משמע דלזג
מדעתו אמרה למימרא דידיה דאז
❖
א' איכא ב' חרצנים: פורצנין. דמשמע
בקל יחזור מדבריו ולא ידחוק לתרץ
אותביה חמש ומאחר
דלא תניא חמש מ"ט
נוסחת הריב"ן
פנימי כגון אפי' פרצידא דתותי קלא
הברייתא לדבריו ולא ידענא דגמרא
אותביה אמר רב פפא אנא סברי לאו גמרא
דאמר בריש פ"ק דמס' תענית
הוה בידיה ואותבינ' ולא הדר ביה
הגהות התוספות
היא בידיה והדר ביה ולא ידענא דגמרא היא
דהיינו גרעינין: עיצורין. משמע
ולכך בחנתי דגמרא הוה בידיה:
1. 2.
בידיה ולא הדר ביה: רבי אלעזר בן עזריה
מחרצנים
מפורצנים. דהיינו
חיצונים שסוחט מהמשקה כדכתיב
3. 4.
א]
אומר כו': אמר רב יוסף כמאן מתרגמינן
5.
ואשחט אותם ומתרגמינן
הגרעינין וכן במס'
מפורצנין ועד עיצורין כר' יוסי: מתני' אסתם
6. 7.
ועצרית יתהון: מתני' גילח או
ע"ז פורצנים דיין נסך
8.
נזירות ל' יום גילח או שגילחוהו לסטים
שגילחוהו ליסטין. משמע בין באונס
ועצורין היינו הקליפה ואשחט מתרגמי'
9. 01.
ב
11.
סותר ל' יום נזיר שגילח בין בזוג בין בתער
בין ברצון בתוך ימי נזירותו בין בנזירות
ועצרית וסחיטה היינו בקליפה
ג
או שסיפסף כל שהוא חייב: גמ' איבעיא
מרובה בין בנזירות מועטת: סותר
שיסחוט הקליפה החיצונה שיש בה
21.
ל' יום. לפי שאין גידול שיער בפחות
לחלוחית קצת ולא בגרעיניה:
להו האי (א) מזיא מלתחת רבי או מלעיל
סתם נזירות ל' יום. כבר שנינו
31.
מל' יום: או שסיפסף כל שהוא.
למאי נפקא מינה לנזיר שגילחוהו ליסטים
41. 51.
שתלש קצת בראש השיער: גמ' איבעיא
זה בפ"ק ואיידי
❖
61.
ושיירו בו כדי לכוף ראשו לעיקרו אי אמרת
❖
71.
להו בינתא מלתחת רבי. האי שיער
דבעי למתני גילח או שגלחוהו לסטים
מלתחת רבי נזירות הא שקליה אלא אי
מלתחת רבי בסמוך לבשר יוצא מן
סותר ל' יום תני נמי סתם [נזירות]
הגהות הב"ח
אמרת מלעיל רבי מאי דאקדיש הא קאים
הראש וגדל וראשו כדקאי קאי: או
שלשים יום ב] וטעמא דסותר ל' יום
פי' הרא"ש
(א) גמ'
ת"ש מהא אינבא חיה דקאים בעיקבא
מלעיל רבי. שראש השער מתגדל
משום דבעיא נזירות שיעלה לו
והא אותביה רב פפא
ויוצא מאיליו (ב) ומתגדל ועיקרו
תגלחת של מצוה כדי שיהא שערו גדל
דבינתא ואי סלקא דעתך מלתחת רבי ברישא
ה'. רב פפא הקשה מהך
כדקאי קאי: למאי נפקא מינה לנזיר
כפי שראוי לגדל כסתם נזירות דהיינו
בינתא (ב) רש"י
ברייתא לאביי ואי איתא
דבינתא בעי למיקם לעולם מלתחת רבי
ללקי שש ואי לא תנא תנא
שגילחוהו ליסטין ושיירו בו כדי לכוף
שלשים יום ומיירי שגלחוהו ביום
ואגב חיותא נחית ואזיל אינבא ת"ש אינבא
מנינא א"כ מאי אותביה
ראשו לעיקרו א"א דהאי בינתא
מלאת שהרי אם גלחוהו בשנים ה) או
(ג) ד"ה
ומשני דרב פפא הגיה ה'
מתה ברישא דבינתא ואי סלקא דעתך
מלתחת רבי. הילכך למאי דאקדיש
יותר למה יסתור את הכל איך יחזור
מאי
(ג)
בברייתא כדי לידע אי
1
מלעיל רבי בעיקבא דבינתא בעי למיקם
(ד) ד"ה
אביי גמרא גמיר לה או
שקליה וסותר נזירותו: ואי אמרת
וימנה מה שמנה כבר ואולי הכי נמי
ומשום הכי
מסברא אמרה ניהלה. דאי
התם נמי משום דלית בה חילא שרוגי
מלעיל רבי. הואיל ושיירו בו כדי לכוף
קאמר סותר עד שיהו שערותיו כדי
דלא
מסברא הוה אמר ניהלה
שריגא ואזיל תא שמע מבלורית דכושיים
(ה) ד"ה
בו ראשו לעיקרו דאיכא למימר
שלשים יום כך נמצא בפירוש ה"ר
כשהקשה לו מן הברייתא
היא
הוה הדר ביה: הזגים אילו
דבתר דמגדלין לה רפיא מלתחת התם נמי
דמאי דאקדיש קאי אכתי אית ליה
יצחק והלכך בנזירות של [ס'] 2 אם
הפנימיים. הגרעינים ר'
למיעבד תגלחת מצוה ואינו סותר:
גלחוהו ביום שלשים אינו סותר כלום
איידי דקמטא היא משיכבא דרפיא תא
מחמת
יוסי היה נותן סימן כדי
ששוכב
ת"ש מהאי אינבא חיה. לינטרי"ש
דאיכא עדיין גידול שער קודם יום
שלא תטעה זוג של בהמה
שמע מסקרתא דרפי עמרא מלתחת
(ו) ד"ה
דהחיצון קרוי זוג: סתם
בלע"ז דהוא מביצי כינים: דקיימא
תגלחת ואם גלחוהו אחר שכלו ימיו
ותניא ותו כד צבעי
סביא דיקנהון חוורן
נזירות ל' יום. כבר תנינא
בעיקבא דבינתא. בעיקר השיער
[ואין] גידול שער סותר [ל'] לרבנן
ג]
בעינא
לעיל ולא תני הכא אלא
❖
עיקבי
אבל
סמוך לבשר: ואי ס"ד דהאי בינתא
אגב דבעי למתני סיפא
כדמוכח בגמרא:
נזיר
גילח או שגלחוהו לסטים
מלתחת רבי. אישתכח דכי נפיק שערא נפיק אינבא לבר: ברישא
שגילח בין ד] במספרים: או שסיפסף. פירוש תלש: כל שהוא.
סותר ל' יום. פי' סותר
דבינתא איבעי ליה למיקם. אינבא אלא לאו ש"מ מדקיימא אינבא בהדי
אפי' שער אחד לוקה עליו מיירי שעוקר השיער מעיקרו
הגהות מהר"ב
3
עד שיהיה לו גידול שער
של ל' יום ביום תגלחת
בישרא דמלעיל רבי ואינבא בבינתא כדקאי קאי: לעולם מלתחת
ומשחיתו מן השורש כעין תער דלוקה מקרא דתער לא יעבור על
רנשבורג
של מצוה כגון אם גלחוהו
שער
מלתחת רבי.
רבי. והא דלא קיימא ברישא דבינתא: ואגב חיותא. דאית בה
ראשו דמרבינן בגמרא שאר המעבירין:
א] תוס'
ביום מלאת [צריך למנות]
נחתא ואזלה לתחת לבהדי בישרא: ת"ש מדהאי אינבא מתה
משרשו מעיקרו 4 הוא מגביה וגדל מה 5 שהשער גדל מתמר ועולה
ל' יום פעם אחרת ואם
גלחוהו לאחר ח' מונה
קיימא ברישא דבינתא. ואי ס"ד דהאי בינתא מלעיל רבי אישתכח
הסמוך לראש אחר ימים יהיה ברחוק: או מלעיל רבי. מראש השער
ב] ד"ה
מקצת כאותן ימים ח'
ושיירו
בו כדי
דכי היכי דמעיקרא קיימא בעיקרא דבינתא הכי נמי איבעי לה
הולך וגדל אבל סמוך לראש אין [זז] ממקומו:
ומשלים עליהם נזירותו
לכוף ראשו לעיקרו. בכל שער ושער [שיעורא] בעלמא הוא ובסמוך
למיקם השתא בעיקרא דבינתא: התם נמי משום דלית בה חילא.
כדי שיהיה לו גידול שער
אמר ה] שבו6 ליגדל השער בז' ימים ובכך יש חשיבות שער: ואי אמרת
של ל' יום ביום תגלחת של
שאין בה כח דהא הויא מתה: שרוגי קא משתרגא. משתמטא ואזלה
מצוה: ר"א בר יוסי ס"ל
מלתחת רבי נזירותו הא שקליה. כלומר השיער שהקדיש ביום נזרו זה
כלפי רישא דבינתא מש"ה קיימא לה התם ולעולם מלעיל רבי:
ג] בא"ד
מדתקני ב' חרצנים וזגים.
ת"ש מבלורית של כושיים דבתר דגדלין לה. שמקלעין את השיער
נטלו וגלחו וזה ששיירו בו כדי לכוף אין זה משער שהיה לו משעת
אלמא לב' חרצנים יש לה
זג אחד. מפורצני' ועד
זה בזה: רפיא מלתחת. סמוך לבשר ומדרפיא לתחת לבהדי בישרא
קבלת נזרו אלא צמח בו אחר כן וסותר אחרי שלא נשתייר מאותו
עיצורין. משמע דזג (הוה)
ולא מלעיל ש"מ דמלתחת הנץ השיער ויצא (ד) מש"ה מרפו להני
שער שהיה בקבלת נזרו ואי אמרת מלעיל רבי מאי דאקדיש קאי
הוא החיצון שעוצרין אותו
ד] ד"ה
שערי מלתחת ולא מקלעי באידך בינתא: לעולם מלעיל רבי
דאותו ששיירו ודאי מאותו שיער שהקדיש ובכך הוי שיעור חשוב
להוציא ממנו יין: האי
ת"ש
ביניתיה. פי' שער מלתחת
מהאי אינבא. פירוש ביצי כינים: דקאי
והתם נמי איידי דקמטא (ה). שמהדק בלורית ודוחק מעצמו למטה
ואינו סותר כלום:
רבי מתחתיתו דהיינו מקום
מחמת הגדל כששוכב עליה: ומשיכבא הוא דרפיא. מחמת
בעיקרא. פירוש בעיקר השיער סמוך לראש ולא תצא משם בגידול
ה] ד"ה
חבורו ממש הוא עולה
וגדל: או מלעיל. היינו
שכיבה הוא ששוכב על הבלורית רפיא לה מלתחת: מסקרתא דרפי
שער ש"מ דמלעיל רבי ומש"ה השער שסמוך לראש כדקאי קאי.
מצד החיצון. וקרי ליה
עמרא מלתחת ותניא. כלומר עד השתא (ו) בעינן לפרושי לך ממידי
דאי מלתחת רבי ברישא דבינתא בעי למיקם האינבא ו] והשער הולך
ו] ד"ה
מלעיל לפי שהוא זקוף
וגדל מעיקרו ולמעלה: אגב חיותא נחת ואזיל. אינבא הוא יורד
דסברא דלא תליא במידי דתניא אלא השתא איכא למישמע מהא
למעלה כשהשער קטן:
7
למטה כשהשער גדל מלמעלה8 מרום הראש: ברישא דבינתא.
ז] ד"ה
ושיירו בו כדי לכוף ראשו
ד) דסוקרין על העשירי לשום מעשר דמתקשר כל השיער ביחד
לאו9 ברישא אלא ברחוק מן הראש קאמר: ואי ס"ד מלעיל רבי
לעיקרו בכל שער ושער
מחמת הצבע של סיקרא ולבתר הכי רפיא עמרא מלתחת
והיינו שיעור חשוב בשער
❖
בעיקרא דבינתא בעי למיקם [במקום] שעמדה כשהיתה חיה שהרי
ומאי טעמא לאו משום דההוא דרפי רבי ליה לבתר הכי
כדאמרינן בשמעתין שכך
שם מתה: התם נמי משום דלית בה חילא. כלומר בזו שהרי מתה
דרכו להיות גדול בתוך
וש"מ
שמטה ואזלה מחוברת ויורדת לראש השער שהוא תלוי למטה לצד הארץ ואין לה כח להאחז למעלה לצד הראש: ת"ש מבלורית של כושיים
ז' ימים: אי אמרת מלתחת
ז]
01
11
רבי הרי לא שייר בו כדי
לעזי רש"י
שמניחים בלוריות [בראשיהם] לשם ע"ז ובשער אין מגלחין כל סביב ראשו ומה שהיו מניחין הן גידלו אותה כקליעה סמוך לראש ואינו
לכוף ראשו לעיקרו משער
21
31
41
51
שהיה בו בשעת קבלת נזרו
לינטרי"ש ביצי-כינים.
מהודק כבראשונה ואי מלעיל רבי אמאי 61 אלא ודאי מלתחת רבי ונדחית הקליעה לפנים והלאה מן הראש ונמצא כי בשער שסמוך לראש
וצריך לסתור: אלא א"א
אינו קלוע ולכך הוי כפרוש ומשני איידי דקמטא היא משיכבא רפיא ממה שהוא שוכב עליה נוסעת ממקומה ונרפית סמוך לראש:
71
מלעיל רבי מאי דאקדיש
הא קאי ונשאר בו שיעור
עיקבי
חשוב משער שהיה בו
בשעת קבלת נזרו ואינו צריך לסתור: ת"ש מאינבא חיה. לנטש בלע"ז דקאי בעיקר דביניתא תדיר הם נמצאים בשער סמוך לראש כי שם היא גדלה ואינה זזה משם: ואי ס"ד מלתחת רבי ברישא
דביניתא בעי למיקם. לפי גדול השער היה לו להתרחק מן הראש עד שלבסוף תמצא בסוף השער אלא ודאי מלעיל רבי הלכך אינה זזה ממקומה: ומשני דלעולם מלתחת רבי אלא דאגב חיותיה נחית
ואזיל ומתקרבת תמיד אצל הראש להתקיים מזיעת האדם ולחותו: ת"ש מאינבא מתה שנמצאת בסוף השער. אלמא מלתחת רבי. ולכך היא מתרחקת מן הראש כפי גידול שער. דאי מלעיל רבי לא תזוז
ממקומה ותמצא תמיד אצל הראש: ומשני לעולם מלעיל רבי ומשום דלית בה חיותה (משתרש) [משתרבב] ויורדת למטה. ת"ש מבלורית של גויים שמגדילים בלורית לשם עבודת כוכבים. וכשהם מסתפרים
מגלחים סביב ראשם ומה שהם מניחים עושים אותם כמין קליעה ובסוף הקליעה כלפי הראש עושים קשר כדי להיות הקליעה קיימא וכשהם גדלים והולכים רפה הקשר סמוך לשער ואינו מהודק כבתחילה:
ומשני איידי דקמטא משכבא. ע"י השכבה ששוכב עליו נקמט והולך ורפה: ת"ש מסקרתא דרפי עמרא מלתחת. סקרתא. מין צבע אדום שצבען בהן בהמות ובמקום הצבע מתרפה הצמר אצל הגוף הבמה. ואח"כ מתרפה
הצמר אצל מקום עיקרו
ואי מלעיל רבי אמאי
מתרפה: ומסביא דצבעין דקניהון.
יש
זקנים
צובעין זקניהם שחורים
כדי שיהיו
נראים כבחורים. וחיוורין עיקרי נימהון
וכשהשער גדל נראים