שלשה
מינין פרק ששי נזיר
מג.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
בבית
נמי כיון דאעיל ידיה אסתאב. דאהל המת כמליא טומאה
בבית . אמאי
חייב שתים הא לא אתיין בהדדי דכיון דעייל ידיה
א) ב)
א
ג)
דאורחיה דאיניש בהכי איטמי ליה דכמאן דנגע בטומאת המת
דמי ומיד שהושיט ידו בפנים כאילו נגע במת ואכתי לא
עג ב ג
ד)
שבפנים דמי וביאה לא הוי עד דעייל כוליה גופיה: אלא אמר ר"א
קרינן לא יבא וכי עייל כולי האי טמא1 ומחולל ועומד הוא ואתרי2 לא
ה) ו)
צירף ידו. כל היכא דהושיט ידו ליכנס
תחלה: משום טומאה איכא
תמצא חיוב לא יבא עם לא יטמא [כיון] שהוא מחולל ועומד לא היה
ז)
3
עד ד
ח) ט)
משום ביאה ליכא. ולא הוי כמאן
לנו לרבות להחלו למעט מחולל
ד]
דאתיין טומאה וביאה בהדי הדדי ואינו
ועומד הוא אלא לדרשה אחריתי
בבית נמי כיון דאעיל ידיה איסתאב כי עייל
א
אלא
❖
אמר ר"א צירף
כדבסמוך:
חייב אלא אחת שהרי כבר מחולל
עה ה
כולי האי טמא הוא אלא אמר ר"א צירף ידו
ידו לבית. כלומר שהכניסה לבית קודם
ועומד הוא. אלא הכא במאי עסקינן
משום טומאה איכא משום ביאה ליכא וצירף
לגוף משום טומאה איכא משום ביאה
דצירף גופו כלומר שהכניס כל גופו
❖
עו ו
גופו טומאה וביאה בהדי הדדי קאתו הא אי
תורה אור השלם
צירף
גופו.
ליכא דמחולל ועומד:
כאחד דטומאה וביאה בהדי הדדי
אפשר דלא עייל חוטמו ברישא ונחית ליה
1. לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו
קאתיין: צירף גופו. לאו דוקא אלא
כלומר היו ידיו צרופות ושטופו' לגופו
ד)
4
לְהֵחַלּוֹ: ויקרא כא ד
טומאה אלא אמר רבא הכניס ידו משום
הגהות התוספות
איידי דאמר צירף ידו קאמר צירף
ולא הכניסן תחילה טומאה וביאה
2. לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו
טומאה איכא משום ביאה ליכא הכניס גופו
גופו: והא לא אפשר דלא עייל חוטמו
בהדי הדדי קאתיין ואומר הר"ם אף
1.
וּלְאַחֹתוֹ לֹא יִטַּמָּא לָהֶם
2.
בְּמֹתָם כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל
ברישא. משום דבולט מן הפרצוף
טומאה וביאה בהדי הדדי קא אתיין והא אי
ע"ג דבית המנוגע אמר בפר' השוחט
❖
3.
במדבר ו ז
רֹאשׁוֹ:
דאורחיה דאינש לכי עייל בביתיה
ידיו טמאות דרבנן אף
אפשר דלא עייל אצבעתא דכרעיה ברישא
4. 5.
דשוחה ראשו ברישא ונחית ליה
כי מצורע מטמא באהל מ"מ אינו כ"כ
ונחת להו טומאה אלא אמר רב פפא כגון
ב
טומאה ולא הויא ב] [ביאה] עד דעייל
כמו ה) מילי 5 טומאה שכמו כן בבית
נוסחת הריב"ן
שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע
6.
ליה כוליה וכי עייל כוליה גופיה הא
המנוגע הנכנס שם טמא אפילו לא
עליו את המעזיבה דטומאה וביאה בהדי
7.
מיטמי וקאי: אלא אמר רבא הכניס
נגע ואפ"ה נשנית במשניות דאם יש
הדדי קאתיין מר בר רב אשי אמר א] כגון
ג
ידו כו'. אלא היכי משכחת לה כגון
מחיצה כל שהוא למצורע לא יטמאנו
6
8.
דעייל כשהוא גוסס ונפק נשמתיה אדיתיב
❖
דהכניס גופו שנכנס כשהוא זקוף
ואילו בטומאת מת אף פותח טפח
מביא הטומאה: הא א"א שלא
דטומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין ת"ר
דאתיין להו טומאה וביאה בהדדי
וחייב שתים: ואכתי לא אפשר דלא
עייל חוטמו ברישא. ונחת ליה טומאה:
להחלו עד שעה שימות רבי אומר במותם
(א) 2
1
9.
הגהות הב"ח
עייל אצבעתא דכרעיה כו': כגון
אלא אמר רבא הכניס ידו 7 משום
01.
יטמא עד שימות מאי בינייהו אמר ר' יוחנן
(א) גמ' לא
11.
שנכנס. לבית שבתוכה טומאת מת
טומאה איכא. פירוש משום דחוטמו
משמעות דורשין איכא בינייהו ר"ל אמר
עייל ברישא: הכניס גופו טומאה
יטמא להם
בשידה תיבה ומגדל: ת"ר לא יטמא
(ב) רש"י
גוסס איכא בינייהו למאן דאמר מלהחלו
וביאה בהדי הדדי קאתיין. כלומר
בעל בעמיו להחלו עד שעה שימות.
21.
אפילו גוסס למ"ד במותם עד שימות אין
ועומד
31.
מותר לעסוק בו ואינו עובר עליו
שהיה כופה ראשו חוץ לבית כמו הלכוף
41.
ומר משמע ליה
כאגמון ראשו : והא לא
גוסס לא ולמ"ד מלהחלו הכתיב במותם
משום לא יחלל עד שעה שימות. והאי
❖
מאידך קרא דעד שעה
מיבעי ליה לכדרבי דתניא רבי אומר במותם
אפשר דלא עייל אצבעא דכרעיה
קרא קאי בכהן והוא הדין לנזיר: רבי
שימות
תחלה. ולא מצי לאוקמי [בבואו לבית
אומר לא יטמא להם במותם עד
אינו מטמא אבל מטמא בנגעתם ובזיבתם
❖
ד
עד שימות
מוסף רש"י
שימות. והאי קרא בנזיר קאי והוא
ה]אחורנית דלא שמיה] ביאה כדאמר
ולמאן דאמר במותם הא מיבעי ליה להאי
כגון שנכנס בשידה
הדין בכהן: משמעות דורשין. דלמר
בפרק ב' דשבועות ובפ"ק
סברא א"כ לימא קרא במות מאי במותם
תיבה ומגדל.
הגהות מהר"ב
דחולין ולכולהו מצי למיפרך
משמע ליה מהאי קרא דעד שעה
שמעת מינה תרתי ולמ"ד במותם הכתיב
רנשבורג
הא לא אפשר דלא עייל מיעוטא
שימות אע"ג דעסיק ביה לא הוי
להחלו להחלו להכי הוא דאתא במי שאינו
א] גמ'
מחולל ולמר מהאי קרא דלהחלו:
ברישא ומטמא ליה בטרם יכנס
(ב)
מחולל יצא זה שמחולל ועומד ולמ"ד מלהחלו
כגון
ו)כדרכו: שנכנס בשידה תיבה
ור"ל אמר גוסס איכא בינייהו. דלמאן
ב] רש"י
הא מיבעי ליה להאי סברא א"כ לימא קרא
❖
ומגדל ובא אחר ופרע עליו המעזיבה
דמשמע ליה מלהחלו אפילו בגוסס
(לעיל יז:)
ג] ד"ה
להחל מאי להחלו שמעת מינה תרתי מיתיבי
קאי בלא יחלל דכיון שהוא גוסס סופו
דטומאה וביאה בהדי הדדי קא אתיא.
להיות חלל דקי"ל רוב
וצ"ל [דהוא] מסייע להסיר המעזיבה
אדם אינו מטמא אלא עד שתצא נפשו
ה
פי' הרא"ש
גוססין למיתה וקאמר דלא יחלל כו'
דהא בהתרו בו למלקות איירי:
ואפילו מגוייד ואפילו גוסס ולמ"ד מלהחלו
מר בר רב אשי אמר כגון דעייל
דאם נגע בב' מתים בבת
ולמאן דמשמע ליה מבמותם עד שימות
הא קתני דאינו מטמא לענין טמויי עד
ד] תוס'
א' והתרו בו על שניהם
[כשהוא גוסס] ונפק נשמתא
אינו עובר בלא יטמא לא כהן ולא נזיר
לא לקי אלא א' דשם
דנפקא נפשיה ו לענין
אתחולי הא איתחיל:
אדיתיב התם דטומאה וביאה בהדי
אבל בגוסס לית לן בה: אבל מיטמא.
נגיעה הכל אחד: ופריך
אמר
ה] ד"ה
מהכא שיבואו שניהם כאחד
בבית נמי היכי משכחת
בין נזיר בין כהן בנגעם ובזיבתם
משמע.
הדדי קאתיא ו]:
ואינם עוברים במגע הזב לא משום לא יחלל ולא משום לא יטמא:
דכהן אסור [ליטמא לאחרים אף כשהוא מטומא כבר] לקרוביו
ז]
8
ו] ד"ה
דכיון שהכניס ידו לבית
הא מיבעי ליה להאי סברא. במותם אין מטמאין אבל מטמאין
ואף כי מחולל ועומד הוא דאף לפי דברי רבה אם פירש אסור ליטמא
[אף דעדיין לא] נכנס כל
גופו כאילו נגע באצבעו
בנגעם ובזיבתם: ולמאן דדריש ליה להחלו. משום גוסס הא אתא
שהרי אחר שיפרוש ממתו ח] ילקה על שאר מתים ט] [אם] מאהיל
במת דביתא כמאן דמלייא
נמי להכי למי שאינו מחולל: א"כ. דלא נדרוש ליה אלא חד
עליהן וכן שמעתי מאשלי רברבי י] לשון ר"י שהנזיר יושב בבית והוא
טומאה דמי ומשום לא
עת כזאת מת בבית שהוא שם: להחלו. בכהן הדיוט כתיב:
ז] ד"ה
טעמא נימא קרא להחל דמשמע לענין מי שאינו מחולל ומדקאמר
יבוא ליכא עד שיכנס רוב
עד שעה [שימות]. ולאפוקי מגוייד דלהחלו משמע לאחר שנעשה
גופו ונמצא כבר מחולל
להחלו שמע מינה תרתי: מיתיבי אדם. הכי הויא רישא דברייתא
ועומד הוא: ומשני דאי
ג] בהעור והרוטב: מגוייד. חתוך לאיבריו ואפילו הכי אינו
חלל: רבי אומר במותם. בנזיר כתיב לאביו ולאמו לא יטמא
צרף ידו פירוש כשהכניס
להם במותם: אמר רבי יוחנן משמעות [דורשין] איכא בינייהו.
ידו תחלה לבית משום
מטמא וקשיא לר"ל דמשמע ליה מלהחלו דאפילו לגוסס אסור:
דהאי ממעט מגוייד וגוסס מלהחלו והאי מבמותם: במותם אין
ביאה ליכא: צירוף גופו.
לא קשיא לענין טמויי. הוא דלא מטמא עד שתצא נפשו ולא כשהוא
ח] בא"ד
פי' שהיו ידיו צרופות
מטמא אבל מטמא בנגעם. אפילו באחריני אינו מוזהר כ"א
גוסס אבל לענין אחולי מכיון דהוי גוסס קאי בלאו דלא יחלל:
ותכופות לגופו חייב ב':
9
והדר תו פריך אפילו צירף
בטומאת מת שכתוב על כל נפשות מת לא יבא [גליון. כ] בת"כ]
אמר
ט] בא"ד
[כתב] במותם לא יטמא אבל יושב הוא בהספד ובשורה: אם כן נימא קרא להחל מאי להחלו מיתיבי האדם אינו מטמא עד שתצא
גופו אי אפשר דלא עייל
חוטמו ברישא ונטמא כל
נפשו ואפילו מגוייד. פירוש לשון גודו אילנא מלא פצעים [ופגמים] והתם בפ' האשה [דייק] מהך ברייתא דמגוייד
גופו קודם שיכנוס רובו:
לא חיי ל] טמויי לא מטמא הא מחייא לא ופליגי ביה תנאי התם: ולמ"ד מלהחלו הא קתני ואינו מטמא עד שימות. מכל מקום01
ומשני הכניס ראשו ודאי
ליכא משום ביאה הכניס
נדרש לאו דלא יטמא כאילו סמכו להחלו להזהירו אף גוסס משום חילול והוי מצי לשנויי דהך ברייתא כו' :
מ] ז)
11
21
31
גופו כגון שעקר ראשו
ומהכא שמעינן דכהן אינו מוזהר על הגוסס דקי"ל כר' יוחנן לגבי ר"ל ומיהו בה"ג גריס אביי במקום רבי יוחנן ורבא במקום ר"ל ולפ"ז
לאחוריו ונכנס רוב גופו
י] בא"ד
קודם שנכנס חייב
הלכה כרבא לגבי דאביי [ולרבא פליגי רבי ורבנן41 ואית לן ח)הלכה כרבי מחבירו [ולא מחביריו נמצא] יהא כהן מוזהר על גוסס:
ב'. והדר תו פריך אפילו
נקטע הכניס גופו א"א דלא עייל
כ] ד"ה אצבעותיו דכרעיה ברישא. ולא מצי לאוקומה כגון שנכנס דרך אחוריו שאין זה דרך ביאה כדאמר פ"ק דחולין ובפ"ב
ל] ד"ה דשבועות ולכולהו הוה מצי למיפרך מדעייל מיעוט גופיה איטמי ליה ומשום ביאה ליכא עד דעייל רוביה: ובא חבירו
מ] ד"ה ט)
ופרע עליו את המעזיבה. וצ"ל שהוא בעצמו סייע לו דאי לא עביד מעשה לא לקי וחייב דאמר היינו מלקות: דעייל
כשהוא גוסס וכו' וצ"ל דס"ל דהתראת ספק שמה התראה. ולי נראה כיון דרוב גוססים למיתה לא הוי התראת ספק ולהכי
נקט כשהוא גוסס ולא קאמר כשהוא חולה. ומכאן יש ללמוד דכהן אסור ליכנוס לבית הקברות אפילו לקרובים שמטמא להם שהרי אחר שפירש ממנו אמרינן הכא שהוא לוקה כשהוא נוגע או מאהיל על אחר: להחלו עד שעה שימות. לאפוקי
מגוייד וגוסס דלהחלו משמע אחר שנעשה חלל: משמעות דורשים איכא בינייהו. תרוייהו סברי לאפוקי מגוייד וגוסס ומר דריש ליה מהאי קרא ומר מהאי קרא: מ"ד מלהחלו אפילו גוסס. דשפיר מקרי חלל כיון דרוב גוססים למיתה: אבל
מטמא הוא בזיבה ובנגעים אם היה אביו זב או מצורע: א"כ לימא קרא להחל דשמעינן גוסס דחשיב חלל: ואפילו מגוייד. מחותך לאיברי' ל' גודו אילנא: לענין אתחולי הוא דאתחיל. נהי דגלי במותם שאינו מטמא עד שימות ואינו לוקה
משום לא יטמא מ"מ לוקה משום להחלו דכיון דסמוך ללא יטמא דרשינן נמי לאו אלהחלו כאילו כתיב לא יטמא בעל בעמו ולא להחלו דהיינו גוסס שאינו ראוי לחיות. ומהכא שמעינן דכהן אינו מוזהר על הגוסס דקי"ל כר"י לגבי ר"ל דאמר
משמעות דורשים איכא בינייהו ובין לר' ובין לרבנן אינו מוזהר עליו עד שימות. ומיהו בה"ג גורס אביי במקום ר' יוחנן ורבה במקום ר"ל ולפ"ז הלכה כרבה לגבי אביי ולרבה פליגי ר' ורבנן בגוסס ואין הלכה כר' מחביריו נמצא כהן מוזהר