מג:
שלשה מינין
פרק ששי נזיר
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
נקטע
ראשו של אביו אינו מיטמא. בכהן הדיוט מיירי שמותר
אמר רב חסדא נקטע ראשו של אביו. אע"פ שהראש בצד הגוף
עז א
א)
ליטמא לאביו ולא בכהן גדול ונזיר: אמר ליה רב
ב) ג)
הואיל וכבר נקטע אינו מיטמא דאמר קרא לנפש לא יטמא בעמיו
ד) ה)
המנונא ההוא דקא אזיל בפקתא דערבות. בקעה שמצויין בה גנבי:
כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו ולאביו בזמן שהוא שלם שלא נתפרדו
❖
ו)
אבריו זה מזה ולא בזמן שהוא חסר כגון זה שנקטע ראשו: בפקתא.
ופסקוה גנבי לרישיה דאבוה ה"נ לא ליטמא ליה א] צ"ל מה ר"ל: א"ל
עח ב
בבקעה: דערבות. שגנבים ולסטין
מת מצוה קאמרת השתא [כהן]
ב]
1
תורה אור השלם
מצוין שם: ופסקו גנבי לרישיה ה"נ
באחריני. שאינן קרובין מיחייב באביו
אמר רב חסדא אמר
רב א נקטע ראשו של
לא כ"ש: והאי מת מצוה הוא. בתמיה:
דלא יטמא. בשביל שהוא חסר:
1. כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב
אביו אינו מטמא לו מ"ט אמר קרא לאביו
1
עט ג
א"ל. ממת מצוה קא מייתית לי שאני
והתניא איזהו מת מצוה כל שקורא
אֵלָיו לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ
בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר א"ל
וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו:
ואין אחרים עונין אותו. כלומר שאם
התם כיון דלית בהדיה אלא הוא
ויקרא כא ב
רב המנונא אלא מעתה קאזיל בפקתא
המת יכול לקרות ויש לו עונין קרובין
לחודיה קאי גביה כמת מצוה דמי :
2. וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה
(ד)
דערבות ופסקוה גנבי לרישיה הכי נמי דלא
פ ד
והשתא י"ל באחריני מיטמא. כדאמרינן
הַקְּרוֹבָה אֵלָיו אֲשֶׁר לֹא
אין זה מת מצוה והא יש לו לשכור
2
הָיְתָה לְאִישׁ לָהּ יִטַּמָּא:
ליטמא ליה אמר ליה מת מצוה קאמרת
אחרים מתעסקין בו ג]: כיון דקא אזיל
לקמןג) לאחותו הוא דאינו מטמא אבל
❖
ויקרא כא ג
השתא יש לומר באחריני מיחייב באביו לא
באורחא כמי שאין לו קוברין דמי. דלא
מטמא למת מצוה אביו לא כל שכן:
3. וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה
אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי
והא אית ליה ברא. ואילו הוה קורא
שכיחי אינשי התם פי' ר"י הבא3 ליטפל
כל שכן והאי מת מצוה הוא והתניא באיזהו
אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם
גליון הש"ס
במת מצוה אם יש שם ישראל שיכול
ליה אב הא עני ליה איהו ולא הוי
מת מצוה כל שאין לו קוברין קורא ואחרים
לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו:
❖
תוס' ד"ה מיתיבי כו'.
ליה מת מצוה: מיתיבי ולאחותו הבתולה
לטפל אף כי אינן קרובין לא ליטפל
ויקרא כא א
עונין אותו אין זה מת מצוה והא אית ליה ברא
מלאביו נפקא
וגו' לה יטמא. כשהיא שלימה:
בהן [כהנים] קרובים וראיה דאמר
❖
כיון דקאזיל באורחא כמי שאין לו קוברים
ואינו מיטמא לאבריה. שאם נפרד
בפ' כ"ג גבי מת מצוה כ"ג
נוסחת הריב"ן
דמי מיתיבי לה יטמא לה הוא מטמא ואינו
ג
ד
2
ונזיר יטמא נזיר ואל יטמא כהן וכ"ש
ממנה אבר בין בחייה בין במותה אינו
❖
מטמא לאיבריה לפי שאינו מטמא לאבר מן
הגהות מהר"ב
כהן וישראל יטמא ישראל ואל יטמא
מיטמא לה לפי שאין אדם מיטמא לא
רנשבורג
החי של אביו אבל מחזיר הוא על עצם
כהן וצ"ע [מהאי] דפ'
לה ולא על א' משאר קרובין על אבר
א] תוס'
כשעורה מאי מחזיר הוא על עצם כשעורה
מן החי לפי שאינו יכול להחזירו לכמות
גבי אשתו קטנה יורשה ומיטמא
הגהות הב"ח
לה ד] ואין כח4 לעקור דבר מן התורה
(ה) שהוא מתחילה. וה"ה נמי לאבר
לאו למימרא דאי מיחסר פורתא לא ההיא
(א) גמ' יטמא
מן המת שאין בין אבר מן המת לאבר
[ואמאי] יטמא ומשני כיון דקרובין
ב] ד"ה
ה]
5
ר' יהודה היא דתניא רבי יהודה אומר לה
מן החי אלא בשר הפורש: אבל מחזיר
לא [ירתי לה קרי ולא עני] לה קרינן
מיטמא ואינו מיטמא לאברי' שאינו מיטמא
(א)
הוא על עצם כשעורה: ה"ג מאי
בה והשתא ה"ד אי דליכא מתעסקים
ג] ד"ה
שאין אדם מיטמא על
על אבר מן החי של אביו אבל מיטמא הוא
מחזיר הוא על עצם כשעורה דאילו
אחרים מאי איריא מטעם אשתו
עצם כשעורה מאביו
לאבר מן המת של אביו והתניא רב כהנא
אבל הוא חוזר על עצם
מחסר פורתא. כלומר דבשעה שנגע
תיפוק ליה דאפילו אחריתי נמי מת
כשעורה
מאביו
בר"א בן יעקב לה (ב) מיטמא ואינו מיטמא
בה ברישא הוה חסר להך עצם פורתא
מצוה גמור היא אלא דאיכא אחרים
ד] בא"ד
(ב) שם
לאברים פרט לכזית מן המת וכזית נצל ומלא
יטמא (ג) שם
כשעורה ואפ"ה היה מותר ליטמא לה
דיכולים להתעסק וחשוב כמת מצוה
כשהוא כתוב
תרווד רקב יכול לא יטמא לשדרה ולגולגולת
וה"ה לאביו אע"ג דהוא חסר ואינו
אלמא כהן ומת לפניו ויש שם ישראל
ה] בא"ד
(ד) רש"י
שלם וקשיא לרב חסדא דהא סתמא
ואינו חושש ליטפל חשיב מת מצוה
ולרוב בניינה ולרוב מניינה כתיב ואמרת
השתא
(ג)
3
לדברי הכל היא: לא ההיא ר' יהודה
ואר"י דודאי מן הדין לאו מת מצוה
אליהם הוסיף לך הכתוב טומאה אחרת
(ה) ד"ה
היא. דסתם סיפרא רבי יהודהד) היא
התם רק לפי שקרוביה מתרשלים
יכול
שהיה
ממנה שויוה רבנן כמת מצוה ואף כי
ושמעינן ליה לרבי יהודה דאמר נמי
❖
ו] ד"ה
[בכהאי גוונא]: דתניא וה"ג ר' יהודה אומר לה יטמא ואינו מיטמא
אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה במקום שיש
לאבריה לפי שאין אדם מיטמא על עצם כשעורה מאביו אבל הוא
פנים וטעם בדבר ודאי לכ"ע יש כח לעקור תדע דבכולי סוגיא דהתם
הגהות התוספות
חוזר על עצם כשעורה מאביו. כלומר לאיבריו הוא דאינו מיטמא
(לא) מייתי מאשה שנאמנת לומר מת בעלי דהרי עוקרה דבר תורה
ז] ד"ה
1.
בקום ועשה אלמא ודאי במקום שיש פנים וטעם יש כח לעקור
בין בחייו בין במותו לפי שאין אדם מיטמא תחילה על עצם כשעורה
ודייקא 6 ומנסבא מתוך חומר שמחמירין בסופה: מיתיבי לה
2.
מאביו לפי שלא התירה תורה ליטמא אלא בדבר שעיקר הגוף בו אבל
3.
יטמא גבי כהן הדיוט [כתיב]: ואינו מטמא לה ו] פרט לאבר מן החי
מיטמא הוא לעיקר הגוף לכתחלה ואם נחסר הוא הולך ובודק אחריו
ח] ד"ה
4.
ואפילו על עצם כשעורה ואנא אמינא לה כרבנן דפליגי עליה דר'
של אחותו ואבר מן המת שאינו רשאי להטמאות בהן: לפי שאינו
ט] ד"ה
5.
יהודה דאמרי כיון שנחסר במקצת שוב אינו מותר ליטמא בו.
מיטמא לאבר מן החי של אביו. כלומר שאף באביו הקרוב יותר אינו
6.
וספרים שכתוב בהן לפי שאינו מיטמא לאבר מן החי של אביו אבל
רשאי לטמאות לאבר אביו וצ"ע [דל"ל] יטמא $ מלאביו נפקא 7:
אבל מחזיר הוא על עצם כשעורה. לקוברו פי' אם נטמא כבר
7.
מיטמא לאבר מן המת של אביו שבשתא היא מדתני רב כהנא בסמוך
י] בא"ד
8.
לשאר הגוף: מאי מחזיר [לאו] דחסר פורתא. ה"נ כי אביו
אף כל שכל גופו תלוי בו כגון רוב בנינו ורוב מנינו הוא דמיטמא
ז] 8
9. 01.
חסר בערכו מיטמא לו: רבי יהודה היא דתניא רבי יהודה אומר
❖
אבל לא לאבר אחד ומוקימנא לה לההיא נמי כרבי יהודה ועוד לא
9
11.
לה מיטמא ואינו מיטמא לאברים לפי שאינו מיטמא לאבר מן החי
אשכחן לה דנישנית משנה זו בשם ר' יהודה הכי דהא לא קתני לה
21.
של אביו אבל מיטמא הוא לאבר מן המת של אביו. ע"י [חזרה] אם
הכי אלא כדגרסינן לה אנן לפי שאין אדם מיטמא על עצם כשעורה
פי' הרא"ש
31.
כו': והתני רב כהנא בר"א. כלומר בברייתא דר' אליעזר בן יעקב:
נטמא אל שאר הגוף אבל לכתחילה ודאי מודה רבי יהודה דלא יטמא
41.
על הגוסס: נקטע ראשו
כזית נצל. נצל ליחה היוצא מן המת שפורש ממנו ואין נצל אלא לשון
כברייתא דלעיל ובסיפא דההיא דלעיל תניא בתורת כהנים רבי
של אביו של כהן הדיוט:
הפרשה כמו שמתרגמינן ויצל אלהים ואפרש יי' מפי רבי
ה)אומר אינו מיטמא לעצם כשעורה מאביו אבל מחזיר הוא על עצם
בפקתא דערבות. בקעה
51.
שמצויין בה ליסטים: כל
אליקום. מפרש לקמן בשר המת שקרש בפ' כ"ג ונזיר : והתני
כשעורה ודבר תימה דאוקימנא כר' יהודה והרי מיירי בסיפא מכלל
01
61. 71.
לה
שאין לו קוברים. קורא
דרישא לאו ר' יהודה היא אם לא נאמר כולה ר' יהודה היא: הוא
רב כהנא. בברייתא דר"א בן יעקב לה מיטמא בגופה שלם ולא
❖
ואחרים עונים אותו. פירוש
מיטמא [ואינו מיטמא] לאבריה פרט לכזית מן המת וכזית נצל.
לאחד מאבריה פרט לכזית מן המת כו' שאינו מיטמא לה: יכול לא
שאם המת היה יכול לקרות
היו לו קרובים עונים אותו.
יטמא לשדרה ולגולגולת כו'. הואיל ואתה אומר כן שאינו מיטמא
ליחה היוצאה מן המת: ומלא תרווד רקב. מלא כף עפרורית ורקבון
גוף המת: יכול לא יטמא לשדרה וגולגולת ולרוב מניינה . לקמן
וי"מ קורא הכהן ואחרים
מוסף רש"י
לאברים: כשהוא אומר. אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם
11 ח]
עונים אותו לבא לקברו
הוסיף לך הכתוב טומאה אחרת דבשדרה ורוב בניינה כגון שתי שוקיים
פי' בהדיא ומפרש לה 21: רוב מניינה. מנין [קכ"ה] אברים:
לה יטמא.
וחומרא גדולה היא דאם
כשהוא אומר אמור ואמרת. דכתיב אמור אל הכהנים ואמרת
ואינו מיטמא לאבריה.
הכהן יכול לחזור ולמצוא
ירך אחת וברוב מניינה כגון קכ"ה איברים הימנה שיכול ליטמא:
לו קוברים לא יטמא לו.
הוסיף הכתוב טומאה אחרת שתוכל ליטמא וסברא הוא
יכול
ולישנא [דגמ'] דפ' האשה
להעמיד אמור ואמרת אאחותו דאיירי למעוטי אברים ולהוסיף שיוכל לטמאות לרוב בניינה ורוב מניינה יכול לא יטמא לשדרה וגולגולת
ט] ו)
רבה משמע כפי' קמא
31
(חולין קכח:)
דבקורבה תלייה מלתא
ולרוב מניינו ולרוב בניינו של קרובים אחרים שבתורה דכתיב [לה יטמא] 41: אמרת מה אחותו מיוחדת שגופה תלוי בו. כלומר שהרי 51
דגרס' התם כיון דאיהו לא
קרובתו ומוטלת עליו לקוברו ומן הדין הוה ליה למימר יכול יטמא למתים אחרים אף לאברים אי לא גמרינן מאחותו דכתיב בה לה
61
קא ירית יתה קריא ולא
(סוטה ג.)
ומשני ההיא נמי כר"א ב"ר יהודה ורב חסדא דאמר כי האי תנא:
עניה קרי ביה. כיון דקא
י]
71
אזיל באורחה כמו שאין
ובאו
לו קוברי' דמי והלכך נהי
דמשום קורבא דאבא לא מטמא כיון דחסר משום מת מצוה מיהא מטמא מכאן משמע דאם יש שום ישראל שיטפל בה לא מקרי מת מצוה ולא יטפל בו הכהן דמשמע דוקא בפקתא דערבות דלא שכיחי אינשי
כלל הא אי שכיחי אינשי אפילו אינם קרובי המת לא יטמא הכהן ועוד ראיה מהא דאמר לקמן פ' כ"ג כ"ג ונזיר יטמא נזיר ואל יטמא כ"ג וזהו שאמר כהן וישראל יטמא ישראל ואל יטמא כהן. מיתיבי
לה יטמא גבי אחות כהן הדיוט כתיב לה יטמא משמע כשהיא בשלימותה: ולא לאבר מן המת של אביו. כלומר אפילו אביו הקרוב לו יותר אינו מטמא לאיבריו. וצ"ע מנ"ל דאינו מטמא לאיברי אביו. ושמא
מלאביו נפקא: אבל מחזיר הוא על עצם כשעורה. כלומר אע"פ שאינו יכול ליטמא לא לאבר ולא לכעדשה. מ"מ אם נטמא כבר לאביו מחזר הוא על עצם כשעורה של אביו לקוברו: מאי מחזר לאו דקא
חסר פורתא בשעה שנטמא לאביו וחסר ממנו עצם כשעורה ואפ"ה נטמא לו: האי תנא סבר לה כר' יהודה ורבנן פליגי עליה. ואנא כרבנן סבירא לי: אבל מטמא על אבר מן המת של אביו. פי' ע"י חזרה
אם כבר נטמא לשאר הגוף אבל לכתחלה מודה ר' יהודה דאינו יכול לטמא כברייתא דלעיל דאל"כ מאי שנא לאבר מן החי דלא מטמא דלא מסתברא לחלק בין אבר מן החי לאבר מן המת אלא דלאבר מן
המת מטמא ע"י חזרה. ובסיפא דההיא דלעיל תניא בת"כ ר' יהודה אומר אינו מטמא לעצם כשעורה מאביו אבל מחזר הוא על עצם כשעורה. ותימה הוא היאך מוקי לה כר' יהודה הא מדקתני סיפא ר' יהודה
אומר מכלל דרישא לאו ר' יהודה היא. וי"ל דכולה ר' יהודה היא: וכזית מנצל. ליחה היוצאת מן המת: לרוב מניינו היינו (קמ') [קכ"ה] איברים רוב מנין האיברים שהם רמ"ח איברים: ולרוב בניינו מפ' לקמן ב' שוקיים
וירך א' או ב' יריכים ושוק א': כשהוא אומר אמור אל הכהנים בני אהרן
הוסיף לך הכתוב טומאה אחרת
שיוכל לטמא לה. ומסתברא דקאי אאחותו דדרישנא שאינו מטמא לאיבריה ואשמועינן הך