כהן גדול פרק
שביעי נזיר
מח.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ולאמו
שנכתב בכ"ג לגזירה שוה. לנזיר דכתיב בנזיר לא יטמא
לגזירה שוה לכדרבי דתניא רבי אומר. לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו
יא א ב
א) ב)
ג) ד)
לא יטמא להם במותם כי נזר וגו' והאי קרא בנזיר כתיב : אין לי.
להם במותם ודרשינן במותם יתירא דהא כתיב ברישיה
ב)
❖
❖
ה)
שמיטמא לאביו ולאמו בנגעם ובזיבתם אלא נזיר כ"ג מנין: אמרת
דקרא על כל נפשות מת1 למה לי במותם לומר לך במותם הוא דאינו
לא יאמר אמו בכ"ג. שיש לנו ללמוד מן הדין שאינו מיטמא שהרי
מיטמא אבל מיטמא הוא לנגעם ולזיבתם נראה דעיקר קרא לנגעם
ק"ו הוא כו': אין כהן הדיוט מיטמא
איצטריך דס"ד אמינא דמצורע חשיב
תורה אור השלם
מוסף רש"י
לאחיו אלא אם כן ישנו אחיו מאביו:
כמת ולזיבתם נקט אגב נגעם:
1. כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַיְיָ עַל
אבל מטמא הוא.
ואין לי אלא בנזיר. שמותר ליטמא
ולאמו לגזירה שוה לכדרבי דתניא רבי אומר
אין כ"ג מיטמא לאחיו מאמו ולא
לנגעם ולזיבתם.
נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא:
גבי נזיר במותם אינו מיטמא אבל מיטמא
במדבר ו ו
לנגעם ולזיבתם: כ"ג מנין
מאביו ולא אפי' לאביו אע"פ שאין
א
2. וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה
הוא לנגעם ולזיבתם ואין לי אלא בנזיר בכהן
אמרת לא יאמר אמו בכ"ג. דאינו
כהן הדיוט מיטמא לאחיו אלא בשביל
❖
(לעיל מג.)
יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת
❖
שבא מכח אביו: אם זכיתה מן הדין.
צריך: ומה במקום שכהן הדיוט
גדול מנין אמרת לא יאמר אמו בכ"ג שאין
ויקרא כד יח
נָפֶשׁ:
אם למדת מן הדין שאין כ"ג מיטמא
מיטמא לאחיו מאביו. דכתיב לאחיו
ת"ל שהרי ק"ו הוא ומה אם במקום שכהן
פי' הרא"ש
לאמו מה תלמוד לומר אמו אלא
וסבירא ליה דגמר אחוה אחוה מבני
הדיוט מיטמא לאחיו מאביו אין כהן גדול
נוסחת הריב"ן
מופנה כו': אשכחן כ"ג. דמיטמא
יעקב כי היכי דילפינן לענין יבום
כל נפשות מת לא
מיטמא לאביו מקום שאין כהן הדיוט מיטמא
יבא בכ"ג כתיב: מטמא
ת"ל על (כל)
למת מצוה נזיר מנלן:
ביבמות
הרי עדיפא משפחת
לאחיו מאמו אינו דין שאין כ"ג מיטמא לאמו
לקרובים כדכתי' לאמו
נפש מת בנפש אדם הכתוב מדבר.
אב ממשפחת אם לגבי כהן הדיוט
ולאביו וגו' לה יטמא:
אם זכיתה מהדין מה ת"ל אמו בכהן גדול
שלא מצינו שנקרא נפש מת אלא אדם
אין כ"ג מיטמא לאביו [מקום] שאין
לנגעם ולזיבתם להני
2
אצטריך דסד"א מצורע
מופנה להקיש ולדון הימנו גזירה שוה נאמר
בלבד: בנפש המטמאה לו לאדם
כהן הדיוט מיטמא לאחיו מאמו
חשוב כמת ולזיבתם אגב
אמו בנזיר ונאמר אמו בכ"ג מה אמו האמור
בביאה. כיון שנכנס עמהם באהל
אינו דין שאין כ"ג מיטמא לאמו: אם
❖
נגע נקט. שכהן הדיוט
זכיתה מן הדין א"כ מה ת"ל אמו
הכתוב מדבר ואיזו זו נפש אדם ולא
מטמא לאחיו מאביו.
בנזיר במותם אינו מיטמא ב אבל מיטמא
דילפינן אחוה אחוה מבני
בכ"ג. וא"ת ומה צריך קל וחומר הרי
נפש בהמה וכיון דעל נפש מת לא
הוא לנגעם ולזיבתם אף אמו האמור בכ"ג
יעקב כי היכי דילפינן
הגהות הב"ח
כבר אמר דעל כל נפשות מת אזהר
יבא מדבר בנפש אדם ומשמע בין
לענין יבום ביבמות.
במותם אינו מיטמא אבל מיטמא לנגעם
(א) רש"י
נמצא דעדיפא משפחת
רחמנא אקרובים ועל כרחך כדפרישי'
קרובים בין רחוקים ולמה חזר הכתוב
ולזיבתם אשכחן כ"ג נזיר מנלן דתניא כל
אב ממשפחת אם. א"כ
1
ואמו נמי בכלל כל הקרובי' א"כ למה
ואמר לאביו ולאמו אלא לאביו הוא
ועד שלא יאמר
כיון דגלי קרא שאינו
ימי הזירו לה' על נפש [א] מת לא יבא $ שומע
דלא מיטמא כו': עד שלא יאמר.
כתיב אמו בפירוש על כרחיך מייתרא
יש לי בדין דנזיר
מטמא לאביו כ"ש שאינו
אני אפי' נפש בהמה במשמע כענין שנאמר
מיטמא למת מצוה
מטמא לאמו: אשכחן כ"ג
לג"ש וי"ל דאי לאו ק"ו הוה אמינא
שמיטמא למת מצוה הייתי מביאו מן
❖
דנאמר כלל
נזיר מנלן. הוה מצי
מכה נפש בהמה ת"ל על נפש מת לא יבא
אע"ג דאסר קרובים מעל כל נפשות
הדין שנזיר מיטמא למת מצוה מה
2
למימר מג"ש דאמו אמו
כ"ג כו' (א) : ג)נאמרו כללות בכ"ג. על
מת וכתיב נמי לאביו לאו למעוטי
בנפש אדם הכתוב מדבר ר' ישמעאל אומר
אלא ניחה ליה לאשכחיה
בגופיה. ת"ל נפש מת
מת מצוה אלא למעוטי אם דמיטמא
כל נפשות מת לא יבא ונאמר כלל
גליון הש"ס
אינו צריך הרי הוא אומר לא יבא בנפשות
ובהמה לא אקרי נפש
לה דהוה אמינא דווקא קרובים דמצד
בנזיר על נפש מת דכל נפש במשמע
גמ' שומע אני אפי' נפש
המטמאות בביאה הכתוב מדבר לאביו ולאמו
מת. בנפשות המטמאות
האב דגריעי טפי משום דאינה
בין קרובים בין רחוקים מה כלל
בהמה.
בביאה. באהל: לאביו
אינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה
❖
ולאמו אינו מטמא אבל
קורבא ודאית אלא חזקה בעלמא
האמור בכ"ג כו' אף כלל האמור
מטמא הוא למת מצוה.
עד שלא יאמר יש לי בדין ומה כ"ג שקדושתו
אבל אמו דודאי ילדתו ליטמא לה
בנזיר לאביו ולאמו אינו מיטמא
לאמו כדי נקטי' דדרשי'
קדושת עולם מיטמא למת מצוה נזיר שאין
כדאמר לקמן האי סברא ע"כ איצטריך
אבל מיטמא למת מצוה:
ליה לקמן לג"ש. עד
הגהות הגר"א
שלא יאמר שיטמא למת
ומה קדושתו קדושת עולם אינו דין שמיטמא למת
קל וחומר ללמד דאין זו סברא שהרי
[א] גמ'
מצוה יש לי בדין. אבל
❖
מצוה לא אם אמרת בכ"ג שכן אינו מביא קרבן על טומאתו תאמר בנזיר
בכהן הדיוט אנו מחשיבים קורבא
מטמא הוא לשאר מתים
משום דכתיב נזר אלהיו
דאב טפי מן האם ומהשתא אייתר
שמביא קרבן על טומאתו הואיל ומביא קרבן על טומאתו לא יטמא למת מצוה
על ראשו הלכך לרחוקים
אביו ואמו בכהן גדול אביו לומר
ת"ל לאביו ולאמו לא יטמא אבל מיטמא למת מצוה או אינו מיטמא לאביו
הגהות מהר"ב
שאינו עציב עליהם כ"כ
דמיטמא למת מצוה ואמו לגזירה שוה
יטמא. אמרת קל וחומר
ולאמו אבל יטמא לשאר מתים אמרת ק"ו ומה כהן הדיוט שמיטמא לקרובין אינו
רנשבורג
ומה כ"ג שמטמא לקרובים
ואם תאמר אכתי מנלן דאביו בא
מיטמא לשאר מתים נזיר שאינו מיטמא לקרובין אינו דין שלא יטמא לשאר מתי'
א] תוד"ה
אינו מטמא לשאר מתים
למת מצוה הא איצטריך לגופיה דלא
הרי גלה הכתוב שדין
הא
לימא דלאמו למעוטי לאביו דיטמא
הוא שיטמא לקרובים
יותר מלרחוקים ומחמת
לאביו דקורבא דאב עדיפא דמתייחס אחריו כדלקמן ונראה לומר דהתנא תפס לדין ק"ו לרווחא דמלתא כק"ו דלעיל והך ברייתא כרבי ישמעאל
סברא כל דהו אין לנו
דבסמוך ולית3 ליה האי צריכותא דלקמן דאמו ודאי ילדתו דלקמן אליבא דר"ע קאמר ליה אבל לר' ישמעאל בלאו ק"ו אייתר לאמו שהיא בכלל שאר
שיטמא לרחוקים אף
ב] ד"ה
קרובים דאפי' אי נכתב לאביו לא הוה אמינא דלמעוטי אמו קאתי משום דודאי ילדתו דלית ליה הנך סברות דלקמן הלכך כי כתיב על כל נפשות
על פי שאינו מטמא
מת כולהו קרובים במשמע אייתר לאביו למת מצוה ואייתר לאמו לגזירה שוה וקל וחומר לרווחא דמילתא: הכי גרסינן אשכחנא כהן גדול
דמיטמא למת מצוה נזיר מנלן. תימה תיפוק ליה מגזירה שוה דאמו אמו כמו שאנו לומדים כהן גדול מנזיר לענין נגעם וזיבתם ה"נ
ג] ד"ה
ניהדר ונילף נזיר מכהן גדול לענין מת מצוה דאין גזירה שוה למחצה נראה למהר"ף אי לאו דנפקא לן מת מצוה בנזיר מקרא אחרינא
הוה אמינא דכולה גזירה שוה דאמו אמו אתיא למת מצוה אבל 4 לענין למעוטי נגעם וזיבתם בין בכהן הדיוט ובין בכהן גדול כיון
כל
דמצורע איתקש למת דהוה ליה כעוקר קרא ממשמעותיה ע"י ג"ש להכי איצטריך למילף מת מצוה בנזיר מקרא אחרינא: ימי
❖
הזירו לה' על (כל) נפש מת לא יבא שומע אני נפש בהמה במשמע. אי לא כתיב מת אלא נפש שנאמר ומכה נפש בהמה ישלמנה: ת"ל נפש מת
5
בנפש אדם הכתוב מדבר. דבהמה לא איקרי מת אע"ג דכתיב והמת יהיה לו מת סתמא איקרי נפש מת לא איקרי: ר' ישמעאל
אומר אין צריך. למעוטי בהמה מנפש מת דהא הוא אומר לא יבא בנפש המטמא בביאה היינו באהל הכתוב מדבר ואילו נבילה לא מטמאה
הגהות התוספות
באוהל: לאביו ולאמו. בנזיר כתיב ד' פרטי לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם: לאביו ולאמו אינו מיטמא אבל מיטמא
1. 2.
למת מצוה. מסקנא דברייתא זו דלאביו בא לגלויי על נפש מת דאיירי בקרובין ולאמו לגזירה שוה לכדרבי ולאחיו למת מצוה א] ומפיק ליה
3.
האי סברא כמו שנושא ונותן בברייתא עד דיליף ליה מאחיו אי נמי התנא ידע בטוב דלא נפיק מת מצוה אלא מלאחיו והאי דקאמר לאביו
4. 5.
6
ולאמו הוי כמו [וגו'] ולעולם סומך אלאחיו: עד שלא יאמר. קרא בנזיר דמיטמא למת מצוה יש לי בדין בקל וחומר למשמע מיניה
6.
דנזיר מיטמא למת מצוה: ומה כהן גדול. שקדושתו קדושת עולם מיטמא למת מצוה. מקרא כדלעיל: או אינו. אלא לכך כתיב לאביו ולאמו
7.
8.
לומר לך דמותר ליטמא לשאר מתים רחוקים וטעמא איכא למימר דשמא אקרובים אזהריה רחמנא מפני [שמיצר] עליהם וזהו זילותא
דנזיר דאיקרי קדוש אבל רחוקים שאינו נעצב עליהם לא אזהריה רחמנא: אמרת ק"ו. ד)מכהן גדול7 דעל כרחיך סברא זאת לא אמיתית היא
ועד
שהרי ב] [בכ"ג] הוא איפכא: ה) שלא יאמר יש לי בדין נאמרו כללות בכ"ג. על כל נפשות מת לא יבא: ונאמר כללות בנזיר. על (כל)
נפש מת לא יבא מה כללות האמורות בכ"ג וכו' תימה והיכי בעי למילף נזיר מכ"ג לענין מת מצוה והא איכא למיפרך מה לכ"ג
שכן אינו מביא קרבן על טומאתו כדפרכינן לעיל ופי' הר"ם דלאו לענין מת מצוה בעי למילף אלא בא לומר דלאביו ולאמו בנזיר מייתר
דאגופיה לא איצטריך דלכתוב כללות לחודייהו על נפש מת לא יבא וממילא ידעינן דהיינו קרובים נמי דילפינן להו מכללות דכ"ג ג] או8 כלך
לדרך זו נאמר כלל בכהן הדיוט לנפש לא יטמא בעמיו כו' ושפיר איצטריך לגופיה והאי דקאמר אף כללות דאמרינן בנזיר מיטמא למת
הכי: האי מיבעי ליה
לאביו ולאמו ממש. שאינו מיטמא
מצוה היינו כלומר
מיתורא דאביו דלא
איצטריך לגופיה וכן מוכח
בתר
לאביו