מח:
כהן גדול פרק שביעי נזיר
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ומה ת"ל אביו. שאם אתה אומר מן הכלל הייתי אומר לך עד שאתה
לאביו ממש אין ה"נ דאיצטריך לאביו וכיון דאפיקתיה מכללא דכהן
(ב)
יב א ב
א)
1
הדיוט שמיטמא לאביו אוקמיה אכללא דכ"ג שאינו מיטמא לקרובים
דן כו' או כלך לדרך זו נאמר כלל בכהן הדיוט לנפש לא יטמא כו'
א]
❖
ב)
ואייתר לו לאמו ולאחיו ולאחותו: לאמו לג"ש. תימה כיון דאמו דכהן
אף כלל האמור בנזיר יהא מיטמא לכך הוצרך לומר בנזיר דלאביו
ג) ד)
לא יטמא: והא מיבעי ליה
לאביו. כלומר ועכשיו נמצאת אתה דן
גדול מופנה כדאמרינן לעיל למה לי תו (למופנה) הפנאה מאמו דנזיר
❖
ה) ו)
2
וי"ל אליבא דר' ישמעאל קיימא (לן)
שצריך לומר בנזיר שלא יטמא לאביו
נוסחת הריב"ן
דאית ליה פרק המפלת
ממש והואיל ואינו מיותר לכך מהיכן
הא מה ת"ל לאביו ולאמו לאביו ולאמו הוא
הגהות הב"ח
מופנה מצד אחד למדין ומשיבין והכא
אתה דן דנזיר מיטמא למת מצוה:
דלא מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה עד
(א) גמ' על
אלא. מהיכן אתה לומד ממה שאמר
יש להשיב דמה לנזיר שאין קדושתו
שלא יאמר יש לי בדין נאמרו כללות בכ"ג
נפש
לאחיו שאינו צריך דהשתא לאביו אינו
קדושת עולם וישנו בשאלה:
(ב) רש"י
ונאמרו כללות בנזיר מה כללות האמורות
לאחיו
❖
אינו מיטמא אבל מיטמא
מיטמא לשאר קרובין לא כ"ש ולאחיו
לאביו
בכ"ג לאביו אינו מיטמא אבל מיטמא למת
או כלך וכו'
למת מצוה. לג"ש לא מצי
מה ת"ל אלא לומר דלאחיו הוא דאינו
מצוה אף כללות האמורות בנזיר לאביו
למידרשיה דלא כתיב לאחיו בכ"ג
מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה:
הגהות התוספות
אינו מיטמא אבל מיטמא למת מצוה או
ולאמו אתא ליה לג"ש. למילף מינה
וכ"ת אמאי לא קאמר הש"ס הדרשות
(ג) ד"ה
1.
כלך לדרך זו נאמרו כללות בכהן הדיוט
על סדר הכתוב ולומר לאמו לגזירה
אמו האמורה בכהן גדול לכדרבי
❖
2. 3.
ומשני
שוה שהיא מוקדמת בקרא ולאחיו
וכדלעיל וגבי כ"ג ליכא למימר דהא
ונאמרו כללות בנזיר מה כללות האמורות
4.
לאחיו אינו מיטמא אבל מיטמא למת
דכתיב ביה ולאביו דלאביו ממש הוא
בכהן הדיוט מיטמא לאביו אף כללות
❖
5.
מצוה אלא לפי מה שפירשתי לעיל
דקאתי [דלא] יטמא לו דכיון דעל
גליון הש"ס
האמורות בנזיר מיטמא לאביו ת"ל לאביו
דאי לאו דידעינן מת מצוה מקרא
כל נפשות מת לא יבא לא אתא אלא
תוס' ד"ה ולאחותו וכו'
ולאמו לא יטמא הא למת מצוה מיטמא
למדין ומשיבין.
אחרינא לא הוה מוקמי' גזירה שוה
בקרובים כדפירש ברישא דשמעתא
ד)
מוסף רש"י
הא מיבעי ליה לומר שאין מיטמא לאביו
❖
דאמו לכדרבי לנגעם ולזיבתם אלא
שמע מינה דלאביו מייתר ליה וקאתא
לאחותו מה ת"ל.
אלא לאביו לומר שאין מיטמא לאביו לאחיו
הוה ממעטינן מאמו מת מצוה להכי
למימר דלאביו הוא דאינו מיטמא
אינו מיטמא הא למת מצוה מיטמא ולאמו
קאמר דמת מצוה ידעינן מלאחיו
אבל מיטמא הוא למת מצוה:
הגהות מהר"ב
ולאחותו. דכתיב גבי נזיר למה לי:
לגבי נזיר אייתר ליה אמו על כרחיך
לגזרה שוה לכדרבי ולאחותו לכדתניא דתני'
רנשבורג
ולאחותו
מה תלמוד
לכדתניא הרי שהיה נזיר והולך למול
לג"ש:
לאחותו מה ת"ל הרי שהלך לשחוט את
א] תוד"ה
לומר הרי שהיה הולך לשחוט את
את בנו ולשחוט את פסחו. והאי
פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת
פסחו וכו' אמרת לא יטמא. אף
דנקיט להו אהדדי היינו משום דמילת
יכול יטמא אמרת לא יטמא יכול לא יטמא
זכריו ועבדיו מעכבין את פסחוה): ת"ל
בעושה פסח ומילה [גרידא] בלא
למת מצוה ת"ל לאחותו לאחותו הוא דאינו
ב] ד"ה
ולאחותו. וקאתא לאשמועינן דאע"ג
נזיר וכ"ג משום דלא אתי עשה
מיטמא א הא למת מצוה מיטמא ר"ע אומר
דאזיל לדבר מצוה למצות מילה ופסח
דטומאה שאין בה כרת ודחי עשה
דפסח ומילה שיש בהם כרת כך פי' נפשות אלו הרחוקין מת אלו הקרובין לאביו
דאית בהו כרת אפי' הכי יניח מצות
(א)
מילה ופסח ומיטמא למת מצוה: ר"ע
ולאמו אינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת
בקונטרס בזבחים פרק טבול יום
אומר. כשהוא אומר על נפש הרי
ובסנהדרין ובברכו'
מצוה לאחיו שאם היה כ"ג והוא נזיר לאחיו
ב
מפורש באורך: ר"ע אומר
רחוקין אמורין וכשהוא אומר מת הרי
אינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה
נפש אלו הרחוקין. דסברא הוא
קרובין אמורין לאביו ולאמו מה ת"ל
לאחותו כדתניא הרי שהיה הולך לשחוט
לאוקמיה קרא קמא ברחוקים ומת
אלא לאביו ולאמו אינו מיטמא כו'. ור"ע
את פסחו ולמול את בנו כו' ולרבי עקיבא
לא משמע ליה מאמו כלום אלא
הכתוב אחרי כן מייתר לאוסרן אף
(ברכות יט:)
גזירה שוה דרבי מנליה אמר לך כיון דאמר
אגררא דאמר מאביו נסבה קרא:
בקרובים דסבירא ליה לר"ע דאפילו
מר אם היה כ"ג ונזיר לאחיו אינו מיטמא
ולאחיו מה ת"ל שאם היה כ"ג ונזיר
לא כתיב מת בנפש ליכא למיטעי
ג] ד"ה
(זבחים ק.) הרי
אבל מיטמא הוא למת מצוה מה לי כ"ג
כו'. דסד"א היכא דלא הוה ליה
לאוקמי בבהמה אי משום דרשא
שהלך לשחוט את
אלא נזיר או כהן ליטמא למת מצוה
דלא יבא דמטמא באהל משמע אי
לחודיה מה לי נזיר וכ"ג ולרבי ישמעאל
ד] ד"ה
פסחו ולמול את בנו
אבל היכא דהוה נזיר וכ"ג דאית
משום דאע"ג דאיקרי נפש בהמה ב]
כו'.
כהן גדול והוא נזיר מנליה כיון דשרא
ביה תרי אימא לא קמ"ל: ולאחותו
נפש סתמא לא איקרי ועוד דלא
רחמנא חד לאו גבי מת מצוה מה לי חד
לכדתניא הרי שהיה הולך לשחוט את
מצינו בהמה מוזכרת גבי טומאה
ה] ד"ה
לאו מה לי תרין לאוין אחותו למה לי
לאביו
ולאמו
פסחו כו': ולר"ע ג"ש לכדרבי מנא
רק בלשון נבילה:
❖
סלקא דעתך אמינא כי שרא רחמנא למת
לא מיטמא אבל מיטמא הוא למת
ליה. דכ"ג מיטמא בנגעו ובזיבתו
מצוה נזיר וכהן דאיסור לאוי הוא אבל מילה
מצוה. לקמן קעביד צריכותא בין
של אביו דאילו לדידיה לא משמע
ופסח דכרת לא יטמא למת מצוה קמ"ל ליה מלאמו כלל הא קאמר דאגררא
אביו ובין אמו וצריכי תרווייהו
(שם,
פי' הרא"ש
וכעי"ז סנהדרין לה.)
ולר"ע
נסבה קרא: אמר לך כיון דאמינא שאם
למיכתב למעוטי מת מצוה: לאחיו
לקרובים: נאמרו כללות
היה כ"ג ונזיר לאחיו אינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה. וכתיב
שאם היה כ"ג ונזיר. דמיטמא למת מצוה דכולהו פרטי מיותרים לר"ע
בכ"ג על כל נפשות מת לא
ביה בכ"ג ונזיר לא יטמא להם במותם אבל מיטמא בנגעם ובזיבתם:
הלכך כולהון צריכי אבל לא מצריך קרא לכהן הדיוט דכהן הדיוט
יבא. כללות בנזיר על כל
3
4
(מגילה ג:) ושמע
נפש מת כללות בכהן
מה לי כ"ג לחודיה מה לי כ"ג כשהוא נזיר. דמיטמא בנגעו ובזיבתו של
מיטמא לקרובים דין הוא דטופיינא דכהן הדיוט דקדושתו קדושת
שמת לו מת.
הדיוט לנפש לא יטמא.
אביו כ"ש דכ"ג לחודיה מותר ליטמא בנגעם ובזיבתם: מה לי חד לאו
עולם אינו מעלה ומוריד לגבי מת מצוה ולא איצטריך קרא [אלא]
יכול יטמא. אמרת
לאביו מבעי ליה לגופיה
לא יטמא.
דלא ניליף מכהן הדיוט
מה לי תרי לאוין. דכיון דמישתרי ליה לגבי מת מצוה חד לאו אישתרי ליה
לכהן גדול ונזיר:
ג]
ולאחותו כדתניא וכו' ור"ע ג"ש דרבי מנא ליה. פי' דהא ליכא
שיטמא לאביו. ולאחותו
נמי בתרי לאוי כגון כ"ג ונזיר: ולאחותו למה לי. כלומר א"כ דלר' ישמעאל
מה ת"ל. ולאחותו דכתיב
הפנאה כלל דהנהו פרטי דנזיר דרשי' לכולהו ולאביו
נפקא ליה כ"ג ונזיר משום מה לי חד לאו מה לי תרי לאוי אחותו
בנזיר. הרי שהיה הולך
ישראל ואינו נזיר. יכול
ולאמו דכ"ג נמי ד] (כדאמרינן) דאיצטריכו למת מצוה תרוייהו כי היכי
למה לי למישרי פסח ומילה (ג) אכתי איצטריכא ולאחותו ס"ד כו':
יטמא דאתי עשה דטומאת
דצריכי תרוייהו בנזיר למת מצוה ומשני כיון דאמר מר היינו ר"ע
ולרבי קרובים דכתיב בכהן
לאחיו דאם היה כ"ג ונזיר לאחיו אינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה מהשתא תיפוק לן מהכא דכ"ג ואפי' נזיר מיטמא למת מצוה וכ"ש כ"ג
הדיוט לה יטמא ודחי עשה
(ברכות
דפסח ומילה. אמרת לא
גרידא ומהשתא מייתר לן אביו ו)ואביו בכ"ג לגזירה שוה וצריך למכתב שניהם אביו ואמו בכ"ג כדעביד לקמן צריכותא בנזיר5 לר"ע מאביו ואמו
יט:)
יטמא. דחמיר עשה דידהו
דנזיר ה"נ בעי למיעבד צריכותא מאביו ואמו דכ"ג וא"ת ואכתי אינו מופנה אלא מצד כ"ג דאילו בנזיר צריך למת מצוה וי"ל דסבירא ליה לר"ע
דאית בהו כרת: ר"ע אומר
מופנה מצד אחד למידין ואין משיבין אבל לר' ישמעאל לעיל ודאי צריך להפנותן משני צדדין דאיהו לטעמיה בפרק המפלת דסבירא ליה
(סנהדרין לה.)
נפש אלו הרחוקים דסברא
$ למידין ומשיבין כדפירש' לעיל: ולר' ישמעאל כ"ג והוא נזיר מנא ליה. היכא דאית ביה שתי קדושות דלדידיה לא אייתר לאחיו דנזיר לכ"ג שהוא
הוא לאוקמה דוקא
ברחוקים מידי דהוה אכהן
נזיר כיון דלית ליה מת אלו הקרובין א"כ איצטריך אביו לגופיה לאשמועינן אפילו לקרובין לא יטמא ולאמו לגזירה שוה ולאחיו למישרי מת
(זבחים ק.)
הדיוט. מת אלו הקרובים
מצוה ולאחותו כדתניא ומשני כיון דשרי רחמנא חד לאו במת מצוה בנזיר לחודיה או בכ"ג לחודיה מה לי חד לאו מה לי תרי לאוין:
לאוסרו אף בקרובים.
ולאחותו למה לי. פירוש לרבי ישמעאל דבשלמא לר"ע כיון דצריך קרא להיכא דאית ביה קדושת כ"ג והוא נזיר ולא אמר מה
לאביו ולאמו וכו' אבל
(מגילה ג:)
מטמא הוא למת מצוה
לי חד לאו מה לי תרי לאוין ה"נ איצטריך קרא מיותר דאחותו שידחה מ"מ עשה דפסח ומילה אע"ג שיש בהן כרת אלא
ת"ל לאחותו.
ותרווייהו צריכי להך
דרשא כדמצריך להו לקמן
לרבי ישמעאל דאין לו חילוק בין חד לאו לשני לאוין היה סבור נמי דאין לו חילוק בכרת ומשני דבהא ודאי מודה רבי ישמעאל
בשמעת'. לאחיו שאם היה
דסד"א כי שרא רחמנא למת מצוה נזיר וכהן ה] דחד לאו הוא כלומר לית ביה כרת אבל פסח ומילה דכרת לא יטמא למת מצוה קמ"ל אחותו:
כ"ג ונזיר וכו' ולא מצריך
ולרבי קרא לכהן הדיוט ונזיר.
כיון דקילא קדושת כהן
(סנהדרין לה.) נפש.
הדיוט דמטמא לקרובים לא בעי קרא אם נתוספה קדושתו על נזירות. ולאחותו לכדתניא הרי שהיה הולך וכו'. מה לי כ"ג
(זבחים ק.) אלו הרחוקין.
ומה לי כ"ג ונזיר דכיון דכ"ג ונזיר מטמא למת מצוה כ"ש כ"ג לחודיה. ולא איצטריך אמו דכ"ג להתירו במת מצוה ומופנה
הוא לג"ש: ולר' ישמעאל כ"ג ונזיר מנ"ל. דלאביו מבעי ליה לגופיה לאמו לג"ש לאחיו שמטמא למת מצוה: ולאחותו
(רש"י שם) לאביו ולאמו.
לכדתניא ולא אייתיר ליה קרא לכ"ג שמטמא למת מצוה: כיון דשרא רחמנא חד לאו לאביו מת מצוה. כ"ג לחודיה ה"ה
כששניהם יחד דמה לי חד לאו מה לי תרי לאוי. א"כ דלא בעי קרא להולך לשחוט פסחו ולמול בנו. אבל מילה ופסח דכרת.
דבמילה נמי איכא כרת דגדול מיחייב כרת.
(רש"י שם)