כהן גדול פרק
שביעי נזיר
נ.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
רבא
אמר לא נצרכה אלא לרוב בנינו ולרוב מנינו שאין בהם
ועדיין יאמר על אבר ממנו מגלח. ובלבד שיהא עליו בשר כראוי
טו א ב ג
א) ב)
ג)
רובע עצמות. והיינו על המת דקתני במתני' דליכא אבר
ואע"פ שאין עליו כזית בשר על מת כולו לא כ"ש : כי אמר ר"מ
(ב)
ד)
דעל מת מגלח כי ההיא דאמר ר' יוחנן לא נצרכה אלא לנפל כו'.
שלם ולרבותא נקט שאין בהם רובע עצמות דשיעורא דנזיר הוא בחצי
ה)
ובמס' חולין קאי. וה"נ בנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין יפה יפה אמר
קב אלא לרבותא דאע"פ שאין בו רובע עצמות הוא מגלח כיון שיש
ו)
1
2
טז ד
ר"מ דמיטמא ואע"פ שאין עליו בשר:
בו רוב הבנין או רוב המנין אבל אם
❖
ז)
ורבא אמר. כי אמר ר"מ ברוב
אין בו רוב הבנין או רוב המנין אינו
אמר ר' יוסי יאמרו מאיר שכב יהודה כעס
יז ה
בניינו של מת או ברוב מניינו שאין
מגלח אא"כ יש בו חצי קב כדאמרינן
יוסי שתק תורה מה תהא עליה א"ר יוסי לא
עליהן כזית בשר ואין בין כולו רובע
במתני' דאין מגלח על אהל רובע עצמות
נוסחת הריב"ן
נצרכה אלא למת שאין עליו כזית בשר
יח ו
הקב עצמות דאע"ג דבעלמא לא הוי
ואית ספרים דגרסי לא נצרכה אלא
ועדיין יאמר על אבר ממנו מגלח על כולו
חשיב לענין טומאת אהל אא"כ שיהא
לשדרה וגולגולת שאין בו רובע עצמות
לא כל שכן אלא כדאמר רבי יוחנן לא
בהן רובע עצמות גבי נזיר הוי חשוב
והכי נמי בפרקין לקמן
יט ז
נצרכה אלא א לנפל שלא נתקשרו אבריו
כמת שלם הואיל דאית ביה רוב בניינו
פריך והאמר רבא לא נצרכה אלא
כ ח
בגידין הכא נמי בנפל שלא נתקשרו אבריו
לשדרה וגולגולת שאין בו רובע עצמות
או רוב מניינו שהוא מיטמא עליו ומגלח
❖
כא ט
עליהם: שקרש. שנימוח ואח"כ קרש:
בגידין רבא אמר לא נצרכה ב אלא לרוב
ולא מצינו שאמר3 רבא בעלמא אם לא
ומוהל שהרתיח. שיצא מבשר המת
כאן ולכך הגיהו בספרים כן ולא גרסי'
בניינו ולרוב מניינו שאין בהן רובע עצמות:
ליה דהיכי מצינן למימר דעל המת
כמין מים והרתיח ליקרש ע"י רתיחות
על כזית מת ועל כזית נצל: ואיזהו נצל
פי' הרא"ש
דמתני' איירי בשדרה וגולגולת והא
שהרתיח. דכל הני נצל כבשר המת דמי
❖
ג בשר המת שקרש ומוהל שהרתיח היכי
אלא כזית מן המת
ונזיר מגלח עליו: נצל. לשון הפרש כמו
קתני במתני' בהדיא ועל השדרה ועל
ונפל שלא נתקשרו אבריו
דמי אילימא דלא ידעינן דדידיה הוא כי קרש
ויצל אלהים : היכי דמי
הגולגולת לכך יש לגרוס [אלא] לרוב
בגידין. דעל אבר ממנו
מאי הוי אלא דידעינן דדידיה הוא אף על גב 4
אינו מגלח כיון דאין בו
הגהות הב"ח
אילימא דלא ידעינן. אי ההיא משקה
בנין דלא תניא במתני' בפירוש ומהאי
גידין דאמרינן דאינו מטמא
דלא קרש אמר ר' ירמיה בסתם אי קרש
טעמא נמי ניחא אמאי לא משני רבא
דקרש הוי מן המת כלומר דידעינן ודאי
ד
(א) גמ' כי
באהל עד שיהא בו משהו
(ב) רש"י
מוהל הוא לא קרש דלמא כיחו וניעו הוא
בשר וגידין ועצמות: לרוב
דלאו ממת הוא: כי קרש אמאי מיטמא.
אמתני' דאהלות כדמשני הכא על המת
5
בנינו ורוב מנינו. רוב בנינו
הא ידעי' דלאו ממת הוא: ואי מן המת
דקתני התם לרוב בנינו או לרוב מנינו
בעא מיניה אביי מרבה יש נצל לבהמה
ה
אלא
מפרש לקמן שני שוקים
הוא. בודאי אפילו לא קרש אמאי לא
משום דבמתני' דבאהלות קתני בהדיא
כדאר"י
וירך א' ורוב מנינו היינו
או אין נצל לבהמה מי אמרינן (א) גמירי
(ג) ד"ה
קכ"ב אברי' אע"פ שאין
מטמא: א"ר ירמיה בסתם. כלומר
על רוב בנין או על רוב מנין דמטמא
נצל דאתי מאדם אבל דאתי מבהמה לא או
עושה
בהם רובע עצמות אבל
❖
ספוקי מספקא לן אי דמת הוי אי לא
באהל הלכך ליכא לפרושי התם על
אם לא היה רוב הבנין או
דלמא לא שנא הניחא למאן דאמר טומאה
הלכך אי קרש ודאי מגופיה של מת
המת אלא כר' יוחנן וא"כ לר' יוחנן
רוב המנין אינו מגלח עד
חמורה עד לגר וטומאה קלה עד לכלב שפיר
שיהיה בהם חצי קב: ויס"ג
תנא ושייר במתני' רוב בנינו ורוב
הוא ולא כיחו וניעו ואי לא קרש דלמא
הגהות מהר"ב
כדאמר רבא לא נצרכה
אלא למ"ד ו טומאה חמורה עד לכלב מאי
מנינו אי ס"ל דנזיר מגלח עלייהו:
כיחו וניעו הוא דהא ליכא כיחו וניעו
וכו' ור' יוחנן ורבא אמרי
רנשבורג
ת"ר איזהו נצל בשר המת שקרש.
איכא למימר תא שמע המחוהו באור טמא
במת טמא דכל המשקים היוצאים ממת
למלתייהו אמתני' דאהלות
ז
א] תוס'
דקתני אלו מטמאין באהל
טהורין חוץ מן הדם: כי גמירי. דנצל
בחמה טהור ואי ס"ד עד לכלב אפי' בחמה
כך היא הברייתא בשר המת
המת וכזית מן המת ואיכא
מטמא ההוא דאתי מאדם אבל נצל
שקרש שנימוח הבשר מתחלה ואח"כ
❖
נמי אימת ממחי ליה בתר דאסרוח בחמה
למפרך כדפריך הכא כזית
דאתי מבהמה לא מטמא כנבלה: או
קרש וכן מוהל שהרתיח מוהל היוצא
ממנו מטמא באהל כולו
כיון דאסרח הוה ליה עפר תנן כל הנצוק
ח
לכ"ש וא"א לגרוס כן
דלמא לא שנא והניחא. דלא איצטריך
מן המת והרתיחו באור והעלה רתיחות
טהור ט חוץ מדבש
הזיפים והצפיחית
דהא באהלות קתני בהדיא
הגהות התוספות
היינו נצל וכזית מטמא באהל: רובע עצמות מרוב הבנין
ליה למיבעי אי אית ליה נצל או לא אליבא
ב"ש
היכי דמי אי לא ידעי' דדידיה הוא.
1.
או מרוב המנין ויס"ג
דמ"ד דטומאה חמורה כלומר דטומאת
2. 3.
לא נצרכה אלא לשדרה
נבלה הוי לעולם כל זמן דחזי לאכילה לגר הלכך כיון דנצל הוא לא
כלומר שאין אנו יודעים אם המוהל הזה מבשר המת שנימוח או מכיחו
4.
וגלגולת דהא לקמן פריך
חזי לאכילת אדם לא מטמא: אלא למ"ד דטומאה חמורה לעולם הוא
וניעו שהן טהורים: כי קריש מאי הוי. היכי מגלח על הספק ואי דידעינן
5.
והא רבא הוא דאמר
לא נצרכה אלא לשדרה
עד דמיפסל מאכילת כלב הכא מאי. מי אמרי' כיון דאכתי חזי לאכילת
דדידיה הוא ואע"ג6 דלא קריש נמי. ול"ל דקריש כיון דידעינן שהוא מבשר
ולגלגולת שאין בהם רובע
א"ר
המת: ירמיה בסתם. כלומר דידעינן דבא מזה המת אבל לא
כלב אכתי מטמא כזיתז) נבלה או דלמא כיון דנמוח כעפרא בעלמא דמי
6.
עצמות ולא מצינו בשום
ולא מטמא טומאה קלה: עד לכלב. כל זמן שלא תיפסל מאכילת כלב
ידעינן מוהל7 זה מבשרו או מכיחו קירש ודאי מוהל הוא הבא מבשר
7. 8.
מקום שאמר רבא אם לא
9.
שאמרה בכאן וליתא להך
שאינה מוסרחת כ"כ שהכלב אינו רוצה לאוכלה: ת"ש. חלב נבלה
המת ואי לא קירש כיחו וניעו הוא וה"נ יש לפרש גבי הרתיח דלא
01.
גירסא דהא תנא במתני'
שהמחהו באור שהתיכו באור: טמא. דעדיין אוכל ראוי הוא: המחהו
ידעינן וכי הרתיח והעלה רתיחות ודאי מוהל הבא מהמת הוא וזהו נצל
11. 21.
שדרה וגלגולת והא דפריך
לא הרתיח כיחו וניעו הוא: יש נצל לבהמה. כזית מן הנבלה שנרקב
בחמה טהור. דפרחה טומאתו: ואי ס"ד. דיש נצל לבהמה אפי' המחהו
לקמן והא רבא פשיטא
31.
ליה דרבא לא מצריך
בחמה ליהוי טמא כי חזר וקרש: לעולם אימא לך דיש נצל לבהמה.
מאליו ונימוח מי מטמא במגע ובמשא או לאו ולא לענין גילוח דנזיר
❖
41.
רובע לשדרה וגלגולת כי
טומאה
חמורה. היינו טומאת נבילות לטמא אדם במגע
והכא היינו טעמא דכי המחהו בחמה טהור דאימת קא ממחי ליה חמה
קבעי:
היכי דלא מצריך לרוב
ובמשא: עד לגר. עד שתפסל מלאכול לגר כדכתיב
לבתר דאסרח וכיון דאסרח תו לא חזי אפי' לאכילת כלב ומשום הכי
בנינו ולרוב מנינו ולא
נהירא לי דאי פריך משום
טהור ואינו מטמא אפי' בטומאה קלה: תנן התם כל הניצוק טהור.
לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה הראויה לגר קרויה נבילה לטמא
לעזי רש"י
דנראה לו להשוות השדרה
במגע ובמשא והכא כיון שאינה ראויה לא מטמא וליכא למיבעי מידי
כל משקין שמריקין מכלי אל כלי אע"פ שנטמא תחתון וקילוח יורד
וגלגולת לרוב בנינו מאי
ברישקרי"ש
❖
משפה לשפה לא נעשה חיבור כדי לטמא העליון: חוץ מדבש הזיפים.
אי יש נצל דאפילו אם תימצי לומר דיש נצל לבהמה הכא טהורה כיון
פריך והאמר רבא מתני'
[ברישקי"ש]. חלות-דבש.
דכבר נפסלה מאכילת גר: וטומאה קלה. פי' שאר אוכלין 8
היא באהלות רוב בנינו
מאותו דבש שהוא עבה ויכולין לזייפו לערב בו משקין אחרים. וזיפים
ורוב מנינו שאין בהם
משמע לשון זיוף כדמפ' במס' סוטה בפ' בתרא : והצפיחית. כמו
שאינן מטמאין אלא כביצה לשאר אוכלין ומשקין ומטמאין טומאת
9
01
רובע וי"ל דהתם לענין
מוסף רש"י
אהל מתניא אבל הכא
אוכלין עד שיפסלו מאכילת כלב ומהאי סיומא לא נפקא מידי לסוגיא
כצפיחית בדבש ברישקרי"ש בלע"ז. והואיל והן עבין נעשה
דידן אלא אגב רישא נקטיה: אלא למ"ד טומאה חמורה עד
אלא לנפל.
מייתי ראיה מגלוח נזיר
תחתון כמו מחובר לעליון שהקילוח היורד למטה למשקין טמאין
אגילוח נזיר ואע"ג דלרבא
לכלב מאי.
נעשה כולו טמא ואפילו העליון. אבל דבש שלנו שאינו עב
כלומר לדידיה איכא למיבעי מי הוי א] של בהמה חשיב כבשר
(ג)
נמי מיבעי ליה לשנויי
מתני' דאהלות כדתרצה
הואיל וצלול הוא ניצוק שבו טהור ככל המשקין:
נבלה ומטמאה לאדם במגע ובמשא שהרי אכתי ראוי לכלב הוא או
(חולין פט:) טומאה
רבי יוחנן מ"מ מסתברא
לא גמירי נצל בהמה להחשב כבשר ואע"ג דראוי לכלב עפרא בעלמא
בש"א
חמורה עד לגר.
לי' דנזיר מגלח על רוב
הוי ואינו מטמא: ת"ש המחהו באור טמא.
גבי נבלת עוף טהור מיתניא המחהו לשומן של נבלת עוף טהור באור
בנין ורוב מנין ולהכי אוקי
טמא דמשום הכי לא נפסל מלאכול לכלב11 כדמעיקרא דדרך להמחות שומן באור: בחמה טהור. דכשנימוח בחמה הוא מסריח מחום
מתני' דהכא לאיתויי רוב
בנין ורוב מנין: בשר המת
השמש ואינו ראוי לאכילת אדם ולכך הוא טהור ואי ס"ד יש נצל לבהמה וה"ה לנבלת עוף טהור אפילו בחמה נמי ליטמא דאכתי הוא ראוי
שהקריש. שנימוח הבשר
לכלב אלא ש"מ דאין נצל ולכך הוא טהור אבל באור מיהא כיון שהמחהו בידים עדיף מנצל דלא הוי אלא כשנרקב ונמחה מעצמו ומשני אימת
תחלה ואח"כ הקריש:
21
ומוהל שהרתיח. מוהל
קא ממחו לבתר31 דקא מסרח ובתר דאסרח מכח החמה מבאיש למאד דה"ל כעפרא דאף לכלב אינו ראוי ולא דמי לנצל דבהמה שנמחה בלא
שנמצא אצל המת ואינו
תנן
חמה וראוי אכתי לכלב: התם. בפרק [חמישי] דמכשירין כל הנצוק טהור שאם יצק ועירה משקין טהורים לתוך משקין טמאין
יודע אם מבשר המת הוא
מלמעלה למטה לא נטמאו הטהורים דנצוק אינו חיבור לא לטומאה ולא לטהרה: חוץ מן דבש הזיפים. בפרק בתרא דסוטה
או כיחו וניעו אם מעלה
רתיחות כשמשימין אותו
מפרש רבי יוחנן מאי זיפים דבש שמזייפין אותו לפי שהוא עב יותר מדאי ומשימין בו מים ואינו ניכר רשב"ל אומר על שם
על האור בידוע שהוא
מקומו שנאמר זיף וטלם ובעלות: וצפיחית . כמו כצפיחית בדבש כלומר שרודה אותו מן הכוורת מעורב עם השעוה ובערוך פירש עיסה
41
(בכורות
מבשר המת: היכי דמי
כג.) וטומאה קלה עד
בשר המת אי דלא ידעינן
שמטוגנת בדבש באלו נצוק טמא דמתוך שהוא עב [הרבה] חשיב אוכל וכאילו העליון והתחתון מעורבין יחד זה בזה ולכך הנצוק הוי חיבור:
לכלב.
שבא מבשר המת כי קריש
בית מאי הוי. היאך הנזיר מגלח
(בכורות כג:) המחוהו באור טמא.
עליו מספק שמא מכיחו וניעו הוא ואי דידעינן דדידיה שמבשרו בא אפילו לא קרש נמי א"ר ירמיה בסתם כגון שנמצא
(חולין קכ.) כל
אצל המת וידוע הוא שבא מן המת אבל אין ידוע אם מבשר המת שנימוח או מכיחו וניעו אי קריש ודאי מוהל הוא
הנצוק טהור.
וכו': יש נצל לבהמה. בשר נבלה שנימוח מי מטמא במגע ובמשא או לא: טומאה חמורה טומאת נבלות לטמא אדם
חוץ מדבש הזיפים.
וכלים עד לגר עד שתפסל מאכילת הגר שנאמר לגר אשר בשעריך תתננה הראויה לגר קרויה נבלה ושאינה ראויה לגר
והצפיחית. (סוטה מח:)
אינה קרויה נבלה: טומאה קלה כלומר לבטלה מתורת אוכל שאם תגע בשרץ לא תקבל טומאה אחר שנפסל מאכילת
הגר עד לכלב כל זמן שראויה לכלב תורת אוכל יש עליה ומקבלת טומאה וכן דין כל אוכל: שפיר. לדידיה ודאי אין
נצל לבהמה דכבר נפסל מאכילת הגר כשנימוח אלא למ"ד טומאה חמורה עד לכלב מאי מי הוי (של) כבשר שעדיין הוה ראוי לכלב: המחהו באור גבי נבלת עוף טהור מתניא המחהו לשומן של נבלת העוף באור טמא דעדיין ראוי לאדם
בחמה טהור דכשנימוח בחמה הוא מסריח מחום החמה ואינו ראוי לאכילת אדם (ואף אם) [ואי ס"ד] יש נצל לבהמה בחמה נמי ליטמי דאכתי ראוי לכלב. דכיון דאסרח מחמת חמה הוי עפרא ואפילו לכלב לא חזי: כל הנצוק טהור.
משנה היא פ"ה דמכשירין כל הנצוק טהור אם משקים טהורים לתוך משקים טמאים העליונים טהורים אם שפך משקים טהורים לתוך משקים טמאים העליונים טהורים ואין הנצוק מחברם חוץ מדבש הזיפים ובפ' בתרא דסוטה מפרש ר' יוחנן מאי
זיפים שמזייפין אותו לפי
שהוא עב ביותר ומשימים בו מים ואינו ניכר
רשב"ל
אומר על שם מקומו דכתיב וזיף
וטלם וכו' וצפחת כמו כצפיחית בדבש ומפ' (במדות) [בערוך] בעיסה שמטוגנת בדבש
ומתוך שהוא עב הנצוק