ב:
המקנא פרק
ראשון סוטה
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
כל
מקום שנאמר עד הרי כאן שנים. ואחד דכתיב גבי ועד אחד
ממשמע שנאמר עד. ולא נאמר עדים איני יודע דאחד קאמר אלא
ח א טוש"ע אה"ע סי'
א) סנהדרין ל. לקמן לא:,
ב) [לקמן ג. נדה ג.],
קעח סעיף ז:
מדאיצטריך למיכתב אחד שמע מינה דעד שנים משמע דאינו אלא
לא יענה בנפש (במדבר לה) מוקי לה בפרק אחד דיני ממונות
ג) [תוספתא פ"א],
[ב מיי' פ"א מהל' סוטה
לשון עדות וסתם עדות שנים: ואמר רחמנא תרי לית בה. לעיל
(סנהדרין דף לד.) בדרישה מן התלמידים ולא יומת על פי עד אחד
❖
ד) גירסת רש"א ואף,
הל' ב]:
קאי לפרושי מסקנא דמילתיה היכי מידריש ועד אין בה: אלא
(דברים יז) דרשינן בפרק ראשון דמכות (דף ו:) לעדות מיוחדת לאפוקי
ה) [דבריםיט],ו) ס"אדר"א
❖
ועי' רש"א,
טעמא כו'. קושיא היא. כלומר טעמא
אחד רואה מחלון זה ואחד רואה מחלון
תוספות שאנץ
זה $ אבל קשיא דגבי שבועת העדות
דכתיב ה) לא יקום עד אחד דההוא
ממשמע שנאמר לא יקום עד באיש איני
א)
כתיב והוא עד (ויקרא ה) ומחייבין
מוכח לך דהאי ועד אין בה בתרי
יודע שהוא אחד מה ת"ל אחד זה בנה אב
אלא טעמא דכתב רחמנא
תורה אור השלם
לא יקום עד אחד באיש.
קאמר הא לאו הכי הוה אמינא עד
אפילו אחד כדתנן (שבועות דף לא:)
כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים עד
1. וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ
וא"ת לא לכתוב רחמנא
דכתיב הכא בסוטה חד הוא וקאמרינן
כפר אחד והודה אחד הכופר חייב
ועד אין בה לא יקום עד
שיפרוט לך הכתוב אחד ואמר רחמנא תרי
שִׁכְבַת זֶרַע וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי
אפילו אחד אין בה: איצטריך. לא
וי"ל דשבועת העדות לא חייבה תורה
אחד באיש וממילא
אִישָׁהּ וְנִסְתְּרָה וְהִיא
לית בה אלא חד והיא לא נתפשה אסורה
1
שמעינן דעד אחד נאמן
נִטְמָאָה וְעֵד אֵין בָּהּ וְהִוא
אלא בתביעה כדילפינן התם מקראי
יקום עד אחד לגלויי עליה דהאי
בסוטה משום דאיכא
לֹא נִתְפָּשָׂה:
אלא טעמא דכתיב לא יקום עד אחד באיש
הילכך כל היכא דמפסידו ממון
ולאשמעינן דחד מהימן דאי לאו הכי
במדבר ה יג
רגלים לדבר. וי"ל דאין זה
הא לאו הכי הוה אמינא עד דסוטה חד הוא
מיחייב דבהפסד ממון תליא מילתא:
הוה אמינא כל סתם עד אחד הוא
2. וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה
סברא כל כך להאמין עד
מאי טעמא דר' יהושע.בירושלמי
אחד מכח סברא אי לאו
וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִוא
ואי אפילו חד ליכא אלא במאי מיתסרא
ובסוטה לא הוה אמינא דמיתסרא ואפי'
דנפיק לך מקרא. ואי אפי'
נִטְמָאָה אוֹ עָבַר עָלָיו
מפיק ליה מהני קראי מאי
בעד א' וכל שכן בלא עד והכי הוה
איצטריך סד"א עד אין בה אין נאמן בה אין
חד ליכא אלא במאי
רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת
טעמא דרבי יהושע כי מצא בה
דרשינן ליה ועד אין בה דקא אמר
מתסרא דאין לומר
(ב) ו)
אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא
נאמן בה ואלא מאי בעי עד דאיכא תרי
❖
דאיתסרא משום דאיכא
נִטְמָאָה: במדבר ה יד
ערות דבר ערוה זו הסתירה דבר
רחמנא הכי קאמר ועד אחד אין נאמן
לישתוק קרא מיניה דאתיא דבר דבר מממון
רגלים לדבר משום דאין
בה אלא שנים: ופרכינן אין נאמן בה.
זו הקינוי וילפינן דבר דבר מה דבר
לנו לאוסרה בלא עד א'
ואנא ידענא מידי דהוה אכל עדיות שבתורה
בתמיה: אלא מאי בעי. קרא עד
האמור להלן על פי שנים אף כאן
לכל הפחות משום טעמא
הגהות הב"ח
איצטריך סד"א סוטה שאני דרגלים לדבר
דרגלים לדבר. דאתיא דבר
ב)
ע"פ שנים תני רבי יוסי בר' יהודה
דאיכא תרי בתמיה אמאי אתא קרא
(א) רש"י ד"ה ומי מצית
דבר מממון כתיב בנואפת
שהרי קינא לה ונסתרה ליתהימן בה עד
להאי לשתוק קרא מיניה כו': דבר
וכו' משקה ע"פ שנים נאמר כי מצא
אמרת וכו' שנים הם
כי מצא בה ערות דבר
דהוה אמינא: (ב) תוס'
אחד ומי מצית אמרת דאין נאמן בה ושריא
וכתיב בדיני ממונות על פי
דבר מממון. כתיב בנואפת כי מצא
ואין מציאה בכל מקום אלא על פי
ד"ה מאי וכו' מ"ט דר"א
שנים עדים יקום דבר. ומי
עדים מה מקיים רבי אליעזר דבר
בה ערות דבר (דברים כד) וכתיב בדיני
והא מדכתיב והיא לא נתפשה מכלל דאסורה
כי מצא בה. נ"ב פי' מ"ט
מצית אמרת דאין נאמן בה.
(ג) דבר שהוא מרגיל לבא לידי ערוה
ממונות ע"פ שני עדים יקום דבר (שם
דר"א אליבא דתנא
פ"ה ומי מצית אמרת דאי
איצטריך סד"א אין נאמן בה עד דאיכא תרי
דמתניתין דסבר מקנא
לא גלי' רחמנא דכל עד
יט): איצטריך. לא יקום לגלויי עליה
עוד בירושלמי כתיב ועבר עליו רוח
ובתרי נמי היא דלא נתפשה קמ"ל: רבי
ע"פ שנים ומשקה על פי
שנים הם דאנא אמינא
קנאה וגו' שלא יקנא לה מתוך שחוק
דהאי עד דבשנים הכתוב מדבר דאי
עד א': (ג) בא"ד מה
דהאי עד אין בה אין נאמן
יהושע אומר מקנא לה
על פי שנים וכו':
ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך
לא גלי עליה הוה אמינא עד חד
מקיים ר"א דבר. נ"ב פי'
בה קאמר א"כ בא הכתוב
מ"ט דרבי יהושע אמר קרא בה בה ולא
מה מקיים ר"א אליבא דר'
1
להקל עליה והא מדכתיב
גאות אלא מתוך דבר של אימה
משמע ואין נאמן בה קאתא קרא
יוסי בר' יהודה דמקנא
והיא לא נתפשה א) אועד
בקינוי בה ולא בסתירה
ורבי אליעזר אומר
עבר וקינא לה מחמת הדברים הללו
לאשמועינן. ודקשיא לך למה לי קרא
ע"פ עד א' או ע"פ עצמו
אין בה נהי דרישי' דקרא
בה ולא בקינוי ואימא בה ולא בסתירה
מה את אמרת למצוה או לעיכוב
סלקא דעתך אמינא סוטה שאחר
ומשקה ע"פ שנים והא
איכא למימר על ידי שנים
דבר נפקא לן לקינוי וילפינן
עדים ושכב איש אותה
סתירה איתקש לטומאה דכתיב ונסתרה
אם תאמר למצוה קינויו קינוי אם
קינוי וסתירה בא עד אחד והעיד
1
דבר דבר ופריק דאיהו לא
בעדים ועד א' אין נאמן
תאמר לעיכוב אין קינויו קינוי אמר
שנטמאה באותה סתירה שאני וראוי
והיא נטמאה קינוי נמי איתקש לטומאה
דריש דבר לדברי קינוי אלא
אלא והיא לא נתפשה היכא
דבר שהוא מרגיל לבא לידי
רבי מנא אתיא כהדא כל מקום
להאמינו כאן שהרי רגלים לדבר:
קאי אאין נאמן בה הא
דכתיב וקנא את אשתו והיא נטמאה הא
2
ערוה דהיינו סתירה:
אמרת דלא מחזקי' לה
ומי מצית אמרת. דאי לא גלי רחמנא
שנאמר חוקה תורה מעכב (ד):
(ד) בא"ד תורה מעכב
מיעט רחמנא בה ומה ראית מסתברא
בנבעלת. לשון הקונטרס:
דכל עד שנים הם דאנא אמינא
רבי
(א)
ה"נ מעכב הקינוי
לדברי ר' יוסי אין לדבר
סתירה עדיפא שכן אוסרתה כטומאה אדרבה קינוי עדיף שכן עיקר גרם לה
❖
הס"ד:
סוף מאי נינהו דזימנין דלא
דהאי עד אין בה אין נאמן בה
אי לאו סתירה קינוי מי איכא ואי לאו קינוי סתירה מאי אהני אפ"ה סתירה
קנאי י"מ אין לדבר סוף
קאמר א"כ בא הכתוב להקל עליה:
לפי שאין המים בודקין
עדיפא דאתחלתא דטומאה היא מתני' דלא כי האי תנא דתניא רבי יוסי ברבי
ג)
והא מדכתיב והיא לא נתפשה מכלל.
אותה אם לא קנא והיא
גליון הש"ס
יהודה אומר משום ר' אליעזר המקנא לאשתו מקנא ע"פ עד אחד או ע"פ עצמו
אומרת שזנתה א"כ מוציא
דפשיטא לך דנטמאה והיכי קאמר והיא
תוס' ד"ה כל מקום כו'
לעז על המים המאררים.
לא נתפשה אועד אין בה נהי דרישא
ומשקה לה על פי שנים השיבו חכמים לדברי רבי יוסי ברבי יהודה אין לדבר
אבל קשיא וכו'. עיין
אדרבה משנתינו עיקר
דקרא איכא למימר ע"י שנים עדים
רש"י ב"ק דף נו ע"א ד"ה
(וי"א) [י"מ] הכי אדרבה
סוף מ"ט דר' יוסי ברבי יהודה אמר קרא בה בה ולא בסתירה ואימא בה ולא
אם לא יגיד וצ"ע.
משנתינו עיקר דכיון דקינא
ושכב איש אותה בעדים ועד אחד אין
בקינוי קינוי איתקש לטומאה דכתיב וקנא את אשתו והיא נטמאה סתירה נמי
לה על פי שנים תהא
נאמן בה אלא והיא לא נתפשה היכי
מוזהרת אבל במילתא דר'
איתקש לטומאה דכתיב ונסתרה והיא נטמאה ההוא לכמה שיעור סתירה
קאי אאין נאמן בה הא אמרת דלא
יוסי בר' יהודה דמיירי דלא
כדי טומאה הוא דאתא השיבו חכמים לדברי ר' יוסי בר' יהודה אין לדבר סוף
קנא לה מתחלה היא לא
מחזקי לה בנבעלת: בה. בטומאה
תזהר מליסתר: ב) שכבר
מאי ניהו דזמנין דלא קני ואמר קנאי הא למשנתינו יש לדבר סוף זמנין דלא
קאי דהא מינה סליק והיא נטמאה
קנא לה בעדים שלא על
איסתתר ואמר איסתתר אמר רב יצחק בר יוסף א"ר יוחנן אף לדברי רבי יוסי
ועד אין בה ודרשינן אין בה תרי אלא
ידי כעס. הכא ליכא עיקר
שהרי לא קנא לה בפני
חד: בה. עד אחד נאמן ולא בקינוי:
בר' יהודה אין לדבר סוף אף לדברי רבי יוסי בר' יהודה ולא מיבעיא למשנתינו
עדים ולכשיכעוס נקל לו
סתירה עדיפא. לאחמורי בה: שכן
אדרבה למשנתינו איכא עיקר התם ליכא עיקר אלא אי איתמר הכי איתמר
לומר קנאתי והוא ימצא לה
אוסרתה. על הבעל ועל הבועל
סתירות הרבה. ל"ה:
א"ר יצחק בר יוסף א"ר יוחנן לדברי ר' יוסי בר' יהודה אף למשנתינו אין לדבר
ד)
מספק: כטומאה. ודאית כדדרשינן
סוף א"ר חנינא מסורא אלא לימא איניש לאיתתיה בזמן הזה לא תיסתרי בהדי
א) לא נתפשה מכלל דפשיטא
לקמן מגיד לך הכתוב שעל הספק
ליה דנטמאה והיכי קאמר
פלוני דילמא קי"ל כרבי יוסי בר' יהודה דאמר קינוי על פי עצמו ומיסתתרא
והיא לא נתפשה אועד אין בה.
אסורה בפרק כשם שהמים בודקין
וליכא האידנא מי סוטה למיבדקה ב וקאסר לה עילויה איסורא דלעולם אמר
ב) אולי צ"ל ובקונטרס פירש
(דף כח.): שכן עיקר גרם לה. שע"י
למשנתינו איכא עיקר שכבר
ריש לקיש מה לשון קינוי דבר המטיל קנאה בינה לבין אחרים אלמא קסבר
הקינוי סתירתה אוסרתה: מתני'.
קנא לה בעדים וכו'.
קינוי על פי עצמו וכולי עלמא לא ידעי דקני לה ואמרי מאי דקמא דקא בדלה
דקתני לר"א דקינוי בשנים וסתירה
על פי עצמו: דלא כי האי תנא.
ואתו למיעבד קנאה בהדה ורב יימר בר ר' שלמיא משמיה דאביי אמר
דקתני לר"א סתירה בשנים וקינוי על
דבר המטיל קנאה בינו לבינה אלמא קסבר קינוי על פי שנים עדים
פי עצמו: לדברי ר"י בר' יהודה אין
וכולי עלמא ידעי דקני לה ואיהו הוא דאתי למיעבד קנאה בהדה
לדברי ר' אליעזר סוף. ולקמן מפרש
אלמא
לה: מאי ניהו. אין לדבר סוף דקאמר:
ואמר קנאי. כשכועס עליה אומר קנאתי לה מפלוני ומביא עדים שנסתרה עמו סתירה כל שהוא דכיון דלא קינא לה לא נזהרה
בו: הא למשנתינו יש סוף. לדברי רבי אליעזר בתמיה: והא זמנין דלא איסתתר. ואומר ראיתיה שנסתרה: ולא מיבעיא למשנתינו.
בתמיה: איכא עיקר. שכבר התחיל בעדים שלא ע"י כעס: הכא ליכא עיקר. ולכשיכעוס נקל לומר קנאתי והוא ימצא לה סתירות
הרבה: לא לימא איניש. אפילו בינו לבינה: ומסתתרא. ונסתרת ונאסרת עליו: קנאה. כעס כמו הם קנאוני בלא אל (דברים לב)
ו): מאי דקמא. מה יש לפנינו מה אירע עכשיו שזו בודלת מן האנשים: וכולי עלמא ידעי
כי קנאה חמת גבר (משלי
דקני לה. שהעדים מגלין
ואינן שונאין אותה: ואיהו
דאתי למיעבד קנאה בהדה. שזו מקניטתו על שחושדה:
הדבר
אלמא