י:
המקנא פרק
ראשון
סוטה
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
נוח
אלא ויקריא. למד לבריות לקרות שם בשם ה' אל עולם: כיצד לאחר
לו לאדם שיפיל את עצמו לתוך כבשן האש. כדאמר בפ' הזהב
נט א מיי' פ"ו מהלכות
א) מגילה י:, ב) ב"מ נט.
דעות הלכה ח [ופ"ג
כתובות סז: ברכות מג:,
שאכלו ושתו. משלו היו עומדין לברכו לאברהם והוא אומר להם וכי
(ב"מ דף נח:) כל היורדין לגיהנם עולין חוץ משלשה וחד מינייהו
ג) [ברכות ט. סנהדרין מג:
מהל' תשובה הל' יד ופ"ג
משלי אכלתם: שכסתה פניה בבית חמיה. ולא ראה אותה כל הימים
המלבין פני חבירו ברבים ואומר נמי (שם נט.) נוח לו לאדם שיבעול
פט:], ד) [לקמן לו:],
מהל' חובל הל' ז וטוש"ע
שגדלה בביתו לפיכך לא הכיר בה(ז): אמוץ. אביו של ישעיהו ואמציה
ספק אשת איש ואל ילבין פני חבירו ברבים מנלן מדוד ונראה האי
❖
ה) [סנהדרין יז.],
חו"מ סי' תכ סעי' לט]:
ו) [סנהדרין קט:], ז) המכה
דלא חשיב ליה (פסחים דף כה.) בהדי ג'
מלך יהודה אחים הוו ואמציה מזרע
וכו' מלח ליתא בס"א,
עבירות שאין עומדים בפני פקוח
דוד היה ואמוץ אחיו נביא היה. אלמא
אלא ויקריא מלמד שהקריא אברהם אבינו
ח) [מ"ב יד], ט) [שייך
תוספות שאנץ
❖
נביאים נפיק מינה: היא מיתוצאת. הוי לעמוד הבא],
נפש עבודת כוכבים וגילוי עריות
לשמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב כיצד
וכי משלי אכלתם הודו
ושפיכות דמים משום דעבירת הלבנת
משמע לשון הוצאה בעל כרחה. היא
לאחר שאכלו ושתו עמדו לברכו אמר להם
וברכו למי שאמר והיה
מוצאת משמע לשון מציאה: סימניה.
פנים אינה מפורשת בתורה ולא נקט
העולם. יש במדרש שלא
וכי משלי אכלתם משל אלהי עולם אכלתם
הגהות הב"ח
אלא עבירות המפורשות:
חותמו ופתילים ומטה. שבא סמאל שהוא
רצו לברך ברצונם עד
הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם
יצאת בת קול ואמרה ממני יצאו
(א) גמ' דאמר ר' לוי:
שאמר להם אברהם פרעו
שר של אדום וריחקן כדי שתשרף ולא יצא
(ב) שם כך בגדולתו
מה שאכלתם ושתיתם
1 ויראה יהודה ויחשבה לזונה כי כסתה פניה
כבושים. בשלהי מסכת
דוד ממנה ז)המכה את אדום בגיא מלחח):
הקטין עצמו אצל מי
והיה אומר להם שהוא
משום דכסתה פניה חשבה לזונה א"ר אלעזר
יונת אלם רחוקים. על עסקי הרחקה
מכות (דף כג:) מסיק דהכי גמירי לה:
שגדול ממנו ללמוד
א)
עולה למנין גדול כי היו
דקרב רישא לגבי גופיה. תימה
תורה והיא שלחה: (ג) שם
במדבר והיה טורח גדול
שנעשו סימניה רחוקים: לדוד מכתם.
שכסתה פניה בבית חמיה דא"ר שמואל בר
יהודה שקדש ש"ש. נ"ב
להביא שם המאכל
רבי מאיר דאמר בחלק
לאותה (ח) שהיתה ראויה ועומדת לצאת
נחמני א"ר יונתן כל כלה שהיא צנועה בבית
ע"ל פ' אלו נאמרין דף לו
והמשתה וכשראו כך כי
ע"ב: (ד) שם הגדולה
ממנה דוד: שהוא מך. עניו: ותם. תמים
(סנהדרין דף קג:) אבשלום אין לו חלק
היה רוצה אברהם שיפרעו
חמיה זוכה ויוצאין ממנה מלכים ונביאים
ויחזק ראשו באלה ויותן:
הכל אז ברכו הקב"ה שלא
בדרכיו: מכתו תמה. מקום מילה
לעולם הבא א"כ סבירא ליה דקרב
מנלן מתמר נביאים דכתיב 2 חזון ישעיהו בן
(ה) שם באותה שעה ראה
ברצונם על מנת שלא
רישיה לגבי גופיה ולא סבירא ליה
שהוא ראוי למכה היה תם ושלם שלא
גיהנם נבקע מתחתיו:
יפרעו שום דבר: שכסתה
אמוץ מלכים מדוד (א) ואמר רבי לוי דבר זה
(ו) שם תמניא זימני בני
הוצרך לחסרו: ד"א כשם שבקטנותו.
דאייתיה לעלמא דאתי מכל מקום
פניה בבית חמיה אע"פ
למה: (ז) רש"י ד"ה
מסורת בידינו מאבותינו אמוץ ואמציה אחים
שהיה בלבו שהיא תמר
קודם שמלך: כך בגדולתו. לאחר
אסקיה משבעה מדורי דגיהנם ואם כן
שכסתה וכו' לא הכיר בה
טעה בכך לומר אחרת היא
הוו היא מוצאת היא מיתוצאת מיבעי ליה
אמאי לא חשיב ליה בהדי אחז ואחזיה
שמלך. ולשון מכתם שהיתה תמה מכתו
3
ל"א שכסתה פניה
שהרי תמר צנועה היתה. א)
בבית חמיה וה"ק
א"ר אלעזר לאחר שנמצאו סימניה בא סמאל
ל"א שכיסתה פניה בבית
דאמר (שם קג.) לא חיין ולא נידונין
מתחלתו ועד סופו לא נחסר ענוותנותו
אע"פ שהיה בלבו
חמיה לא ראה אותה כל
ולא נשתנית: והיא שלחה וגו' לאיש
וי"ל דלא חשיב אלא מלכים:
וריחקן בא גבריאל וקירבן היינו דכתיב
שהיא תמר טועה היה
הימים שגדלה בביתו לפי'
דאייתיה לעלמא דאתי.
אשר אלה לו. ולא שלחה לו לאמר
ואי
בכך לומר אחרת היא
לא הכירה: יצאו כבושין
למנצח על יונת אלם רחוקים לדוד מכתם
4
שהרי תמר צנועה היא
דברים עלומים שנגזרו
קשיא הא אמרו בחלק
ממך אני הרה והרי סימנין שלך:
א"ר יוחנן משעה שנתרחקו סימניה נעשית
הס"ד: (ח) ד"ה לדוד
מלפני שיצאו מזו מלכים
ותימא ליה מימר. לשליח אמור לו
(סנהדרין דף קד.) ברא מזכי אבא
מכתם לאותה שהיא
ואי אפשר לצאת אלא
כיונה אילמת לדוד מכתם שיצא ממנה דוד
שממנו אני הרה ואלו סימניו: ואל
אבא לא מזכי ברא כדכתיב ואין מידי
ראויה: (ט) ד"ה שלקח
מיהודה כדכתיב גור אריה
שהיה מך ותם לכל דבר אחר מכתם שהיתה
וכו' לקח לו את השררה
יהודה כבושין דברי סתר
ילבין כו'. אף זו נוח היה לה לישרף
מציל אין אברהם מציל את ישמעאל
❖
הזאת בחייו:
ל"ה.
מכתו תמה שנולד כשהוא מהול דבר אחר
ולא יצחק את עשו אבל הבן מציל את
ואל תלבין פניו לפיכך שלחה לו אם
מכתם כשם שבקטנותו הקטין עצמו אצל
האב כגון יאשיהו שלא מנו את אמון
יודה ויגלה הוא עצמו את הדבר
א) עי' בהגהות הב"ח דגם
❖
ברש"י צ"ל ב' הפירושים.
מי שגדול ממנו ללמוד תורה כך בגדולתו (ב)
וי"ל משום דאבשלום נטל את שלו
יגלה ואם לאו תשרף ולא תגלה היא
גליון הש"ס
את הדבר: בהכר בישר אל אביו.
בעולם הזה שנהרג במיתה משונה
והיא שלחה אל חמיה לאמר לאיש אשר
גמ' בהכר בשרוהו. כעין
3
זה לקמן דף יג ע"ב:
דבר שנצטער בו ובהכר בשרוהו:
הועילה לו תפלת אביו דומיא דיהויקים
תורה אור השלם
אלה לו אנכי הרה ותימא ליה מימר אמר
ב)
שם יוסף שקדש ש"ש.
מנא ידע. שממנו היא מעוברת שמא
דאמר התם שהיה כתוב על גולגלתו
רב זוטרא בר טוביה אמר רב ואמרי לה אמר
1. וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ
לקמן דף לו ע"ב:
אף אחרים באו עליה: ויאמר. בת
זאת ועוד אחרת ונפרע ממנו לאחר
רש"י ד"ה מקץ ימים כו'
לְזוֹנָה כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ:
רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא
אחת לי"ב חדש. נזיר דף
קול אמרה: כבושים. דברים עלומים
בראשית לח טו
מיתה לא מנו אותו ועוד אבשלום לא
❖
2. חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ
ואמרי לה אמר רבי יוחנן משום ר' שמעון בן
ד ע"א:
שנגזרו מלפני שיצאו מזו מלכים ואי
עבד עבודת כוכבים א"נ מצי למימר
אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה
יוחי נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן
אפשר לצאת אלא מיהודה דכתיב
הא דאמר אבא לא מזכי ברא היינו
וִירוּשָׁלִָם בִּימֵי עֻזִּיָּהוּ
האש ואל ילבין פני חבירו ברבים מנלן
(בראשית מט) גור אריה יהודה. כבושים
משום כבוד האב אין מונעין מלמנותו
יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּהוּ מַלְכֵי
א
מוסף רש"י
ישעיהו א א
יְהוּדָה:
עם רשעים בלא תפלה אבל תפלה
דברי סתר גזירת המלך כמו בהדי כבשי
מתמר הכר נא א"ר חמא ברבי חנינא בהכר
3
3. הִוא מוּצֵאת וְהִיא
שהקריא אברהם אבינו
דקודשא בריך הוא למה לך בברכות
מועלת ודוד התפלל על אבשלום:
לשמו של הקב"ה. על
בישר לאביו $ בהכר בישרוהו בהכר בישר
שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר
ידי אותו אשל נקרא שמו
(דף י.) גבי חזקיה: כיון שידעה.
לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי
ולעולם
הכר נא הכתנת בנך היא בהכר בישרוהו
5
של הקב"ה אלוה לכל
הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי
שידע בה שהיא צדקת ולשם שמים
העולם (בראשית כא לג).
הַחֹתֶמֶת
וְהַפְּתִילִים
הכר נא למי נא ג) אין נא אלא לשון בקשה אמרה ליה בבקשה ממך הכר
נתכוונה: מקץ ימים לימים. משנה
שכסתה פניה בבית
וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה:
פני בוראך ואל תעלים עיניך ממני ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני היינו דאמר
ד)
חמיה. לפיכך לא הכירה
6
בראשית לח כה
לשנה שנזיר עולם היה ומגלח $ אחת
4. לַמְנַצֵּחַ עַל יוֹנַת אֵלֶם
עכשיו, שאף בביתו לא ראה
רב חנין בר ביזנא א"ר שמעון חסידא $ יוסף שקדש ש"ש בסתר זכה והוסיפו
לי"ב חודש: דקריב רישיה לגבי
פניה שיהא מכירה (מגילה
רְחֹקִים לְדָוִד מִכְתָּם
לו אות אחת משמו של הקב"ה דכתיב עדות ביהוסף שמו יהודה שקדש
גופיה. שהיה ראשו מושלך רחוק
י:) כשהיתה בבית חמיה
7
(ג)
בֶּאֱחֹז אֹתוֹ פְלִשְׁתִּים
היתה צנועה לפיכך לא
תהלים נו א
בְּגַת:
מגופו וקירבו: שלקח מקח רע לעצמו.
ש"ש בפרהסיא זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה כיון שהודה ואמר צדקה
5. וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת
חשדה (בראשית לח טו)
.
והכי קאמר קרא ואבשלום לקח לו את
ממני יצתה בת קול ואמרה אתה הצלת תמר ושני בניה מן האור חייך
אמוץ ואמציה. אמוץ
הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם
אביו של ישעיה ואמציה
(ט) המצבה הזאת בחייו ויצב לו את
וַיֹּאמְרוּ זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר
שאני מציל בזכותך ג' מבניך מן האור מאן נינהו חנניה מישאל ועזריה צדקה
מלך יהודה (שם). מנלן
נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם
מצבת אשר בעמק המלך: עצה עמוקה.
ממני מנא ידע יצתה בת קול ואמרה ממני יצאו כבושים ולא יסף עוד
מתמר. אע"פ שהיו
בראשית לז לב
לֹא:
של הקב"ה שהוא מלך עולם שגזר
6. וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר
מוציאין אותה לשריפה לא
לדעתה אמר שמואל סבא חמוה דרב שמואל בר אמי משמיה דרב שמואל
אמרה להם ליהודה נבעלתי
על דוד כן במעשה בת שבע: הנני
צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא
ט)
אלא שלחה לו למי שאלה לו
בר אמי כיון שידעה שוב לא פסק ממנה כתיב הכא ולא יסף עוד לדעתה וכתיב
נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי וְלֹא
ה)
3
מקים
אנכי הרה, ואם יודה הוא
יָסַף עוֹד לְדַעְתָּהּ:
התם קול גדול ולא יסף: אבשלום נתגאה בשערו וכו': ת"ר אבשלום בשערו מרד שנאמר וכאבשלום לא
8
9
מעצמו יודה (ב"מ נט.)
בראשית לח כו
7. עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ
אע"פ שבאת לישרף לא
היה איש יפה וגו' ובגלחו את ראשו (וגו') והיה מקץ ימים לימים אשר יגלח כי כבד עליו וגלחו ושקל את
גילתה הדבר אלא אם כן
בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם
שער ראשו מאתים שקלים באבן המלך תנא אבן שאנשי טבריא ואנשי ציפורי שוקלים בה לפיכך
יגלה הוא ואם לא יגלה
שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע:
נשרפת (כתובות סז: וכעי"ז
תהלים פא ו
נתלה בשערו שנאמר 01 ויקרא אבשלום לפני עבדי דוד ואבשלום רוכב על הפרד ויבא הפרד תחת
8. אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה
בראשית לח כה) ואילו
שובך האלה הגדולה ויאחז ראשו באלה ויותן בין השמים ובין הארץ והפרד אשר תחתיו עבר [שקל
בהדיא לא אמרה אלו
(ד)
דִּבֶּר יְיָ אֶל כָּל קְהַלְכֶם
הסימנים של יהודה הם ולו
בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן
ספסירא בעא למיפסקיה] תנא דבי רבי ישמעאל באותה שעה (ה) נבקע שאול מתחתיו 11 וירגז המלך
אני הרה, אלא לאיש אשר
וְהָעֲרָפֶל קוֹל גָּדוֹל וְלֹא
ויעל על עליית השער ויבך וכה אמר בלכתו בני אבשלום בני בני [אבשלום] מי יתן מותי אני תחתיך
אלה לו אנכי הרה, אם יודה
יָסָף וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחֹת
יודה ואם לאו אשרף ולא
אֲבָנִים וַיִּתְּנֵם אֵלָי:
אבשלום בני בני והמלך לאט את פניו ויזעק המלך קול גדול בני אבשלום אבשלום בני בני הני תמניא (ו)
אלבין פניו
.
דברים ה יח
(ברכות מג:)
בני למה שבעה דאסקיה משבעה מדורי גיהנם ואידך איכא
דאמרי דקריב רישיה לגבי גופיה ואיכא
9. וּכְאַבְשָׁלוֹם לֹא הָיָה
יוסף שקדש ש"ש
בסתר. שנתייחד עם
אִישׁ יָפֶה בְּכָל יִשְׂרָאֵל
דאמרי דאייתיה לעלמא דאתי 21 ואבשלום לקח ויצב לו בחייו מאי לקח ו) אמר ריש לקיש שלקח מקח
הערוה והעמיד על עצמו
לְהַלֵּל מְאֹד מִכַּף רַגְלוֹ
רע לעצמו את מצבת אשר בעמק המלך וגו' א"ר
חנינא בר
פפא בעצה עמוקה של מלכו של עולם
וכבש את יצרו (לקמן לו:).
וְעַד קָדְק¢ דוֹ לֹא הָיָה בוֹ
יהודה שקדש ש"ש
מוּם: וּבְגַלְּחוֹ אֶת רֹאשׁוֹ
דכתיב בפרהסיא. על הים
וְהָיָה מִקֵּץ יָמִים לַיָּמִים
אֲשֶׁר יְגַלֵּחַ כִּי כָבֵד עָלָיו וְגִלְּחוֹ וְשָׁקַל אֶת שְׂעַר רֹאשׁוֹ מָאתַיִם שְׁקָלִים בְּאֶבֶן הַמֶּלֶךְ: שמואל ב יד כה-כו 01. וַיִּקָּרֵא אַבְשָׁלוֹם כדלקמן (שם, עי"ש בגמ'). זכה ונקרא כולו. שם בן ארבעה אותיות כלול בשמו של יהודה (שם). קול גדול ולא יסף. לא
פסק, קול שכינה אינו פוסק (סנהדרין יז.)
לִפְנֵי עַבְדֵי דָוִד וְאַבְשָׁלוֹם רֹכֵב עַל הַפֶּרֶד וַיָּבֹא הַפֶּרֶד תַּחַת שׂוֹבֶךְ הָאֵלָה הַגְּדוֹלָה וַיֶּחֱזַק רֹאשׁוֹ בָאֵלָה וַיֻּתַּן בֵּין הַשָּׁמַיִם וּבֵין
הָאָרֶץ וְהַפֶּרֶד אֲשֶׁר תַּחְתָּיו עָבָר: שמואל ב יח ט 11. וַיִּרְגַּז הַמֶּלֶךְ וַיַּעַל עַל עֲלִיַּת הַשַּׁעַר וַיֵּבְJְ וְכֹה אָמַר בְּלֶכְתּוֹ בְּנִי אַבְשָׁלוֹם
בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי: וְהַמֶּלֶךְ לָאַט אֶת פָּנָיו וַיִּזְעַק הַמֶּלֶךְ קוֹל גָּדוֹל בְּנִי אַבְשָׁלוֹם אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי: שמואל ב יט א, ה 21. וְאַבְשָׁלֹם לָקַח וַיַּצֶּב לוֹ בְחַיָּיו אֶת מַצֶּבֶת אֲשֶׁר בְּעֵמֶק הַמֶּלֶךְ כִּי אָמַר אֵין לִי בֵן בַּעֲבוּר הַזְכִּיר
שְׁמִי וַיִּקְרָא לַמַּצֶּבֶת עַל שְׁמוֹ וַיִּקָּרֵא לָהּ יַד אַבְשָׁלֹם עַד הַיּוֹם הַזֶּה: שמואל ב יח יח