המקנא פרק
ראשון סוטה
ד.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
כמה
שיעור סתירה. בירושלמי כל אלין שיעורין אחר
כדי טומאה. ומהו כדי טומאה כדי ביאה ומהו כדי ביאה כדי העראה
יד א ב מיי' פ"א מהל'
א) רש"ל, ב) [תוספתא פ"א
ע"ש], ג) [ע"ב], ד) ס"א
סוטה הלכה ב סמג
[התרת סינר]:
דהיינו נשיקת אבר [לקמן כח:] באותו מקום וכמה שיעורה כדי הקפת דקל
בן עזאי אומר. האי דמקדים בן עזאי לרבי עקיבא אע"ג דרבי
ואי, ה) ס"א שיעור [וגי'
עשין נו טוש"ע אה"ע סי'
שיוכל האדם לילך סביבות הדקל. ולקמן מפרש למה לי למיתני כולהון:
❖
יעב"ץ תשער], ו) [ועיין
קעח סעיף ד:
כדי מזיגת כוס. למוזגו במים וסתם כוס רביעית. ולקמן ג) אמרי' כל
עקיבא היה רבו כדאמר בפרק הרואה (ברכות סב.) בן עזאי עד
היטב תוספות ע"ז מה. ד"ה
א"ר עקיבא ותוספות ב"מ
אחד ואחד מן החכמים הללו בעצמו
כאן העזת פניך ברבך משום דצלייה
כד: ד"ה אתא ותוספות
תוספות שאנץ
שיער כמה שהוא שוהה בהעראתו:
קודמת לגמיעה והאי דמקדים ליה
וכמה שיעור סתירה כדי טומאה כדי ביאה
❖
כתובות קה. ד"ה דחשיב],
ליטול קיסם. מבין שיניה: ואף ע"פ
באידך ברייתא משום דמסיק שיעורין
כדי העראה כדי הקפת דקל דברי רבי
ה"א כדי טומאה וארצותה
פ"ה שיפתה אותה וידבר
שאין ראיה. גמורה לדבר דקרא לאו
דשייכי בכוס אבל תימה אמאי מקדים
ישמעאל ר"א אומר כדי מזיגת הכוס רבי
על לבה כדי שתתרצה
תורה אור השלם
רבי ישמעאל למילתייהו דרבי אליעזר
הושטת יד לסל כתב ביה יש זכר
קמ"ל דמאי טומאה ביאה
יהושע אומר כדי לשתותו בן עזאי אומר
ורבי יהושע מיהו י"ל דסדר אכילה
ורמז מקצת דהוקשה אשה זונה לככר
1. כִּי בְעַד אִשָּׁה זוֹנָה עַד
לחוד דאיכא למימר קודם
כדי לצלות ביצה ר"ע אומר כדי לגומעה
א
ב
נתרצית ואי תנא כדי ביאה
לחם: וכל הני למה לי. למיתני
כִּכַּר לָחֶם וְאֵשֶׁת אִישׁ
ושתיה סמיך ו):
אי הכי היינו רבי אליעזר. ה"ה
כו' קמ"ל כדי העראה
נֶפֶשׁ יְקָרָה תָצוּד:
רבי יהודה בן בתירא אומר כדי לגמוע שלש
ברישא ליתני שיעור סתירה כדי
משלי ו כו
דהעראה כגמר דביאה לכל
ביצים זו אחר זו ר"א בן ירמיה אומר כדי דהוה מצי למימר אי הכי היינו בן
טומאה כדי הקפת דקל: דאי תנא
2. וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ
העריות כדאיתא בפרק
הבא על יבמתו. ואי תנא
שִׁכְבַת זֶרַע וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי
כדי טומאה הוה אמינא. בכל שיעור
לקשור גרדי נימא חנין בן פנחס אומר כדי
עזאי אלא (ב) ברייתא קמייתא נקט
כדי העראה ה"א כדי
אִישָׁהּ וְנִסְתְּרָה וְהִיא
הצריך לבא לידי כך דהיינו טומאה
א"נ יתרץ בבן עזאי כדי למזוג ולשתותו:
שתושיט ידה לתוך פיה ליטול קיסם פלימו
העראה וארצותה ואפילו
נִטְמָאָה וְעֵד אֵין בָּהּ וְהִוא
אם כן היינו בן עזאי. ה"ה דהוה
וארצותה שיפתה אותה וידבר על
תנא כדי ביאה כדי העראה
לֹא נִתְפָּשָׂה:
אומר כדי שתושיט ידה לסל ליטול ככר
❖
לא אמעיט ארצותה דאנא
במדבר ה יג
לבה עד שתתרצה: קמ"ל. דמאי
מצי למימר היינו רבי יהודה בן
אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר 1כי בעד
אמינא העראה למעוטי
טומאה ביאה לחודה דאיכא למימר
בתירא אלא ברייתא קמייתא נקט:
(ג)
גמר ביאה ומיהו ארצותה
אשה זונה עד ככר לחם וכל הני למה לי
דמרחק או דמקרב. בחזרת
קודם הסתירה נתרצית לו: קמ"ל כדי
בעי דהכא הוה משמע כמה
הגהות הב"ח
צריכי דאי תנא כדי טומאה הוה אמינא
שיעור סתירה כדי ביאה
העראה. דקי"ל בפרק הבא על
דקל לא קמבעי ליה
(א) רש"י ד"ה א"כ היינו
ואנא אמינא כל צרכי ביאה
כדי טומאתה וארצותה קמ"ל כדי ביאה
יבמתו (יבמות נד.) העראה כגמר ביאה
בגדול או בקטן משום דידע שיעוריה
וכו' ובבתרייתא דקאמר
דהיינו ארצותה וגמר ביאה
ר"א כצ"ל ותיבת נמי
ואי תנא כדי ביאה הוה אמינא כדי גמר
והדר תני העראה לומר
לכל העריות: ואי תנא כדי העראה.
דהיינו כדי מזיגת הכוס וכן בצליית
נמחק: (ב) תוס' ד"ה אי
ביאה העראה אכתי
ולא תנא ברישא כדי טומאה הוה
ביצה במדורה גדולה או קטנה משום
ביאה קמ"ל כדי העראה ואי אשמעינן
הכי וכו' אלא קמייתא
ארצותה לא ממעיט הילכך
אמינא כדי העראה וארצותה ואפי'
דפי' כבר דהיינו כדי שתיית הכוס
דברייתא נקט: (ג) ד"ה
תנא ברישא כדי טומאה
כדי העראה ה"א כדי העראה וארצותה
אם כן וכו' אלא קמייתא
דמשמע טומאה וארצותה
תנא כדי ביאה כדי העראה לא הוה
אבל בהקפת דקל תימה אמאי לא
קמ"ל כדי טומאה וכמה כדי [העראה]
א)
דברייתא נקט:
והדר מפרש ומאי היא
מימעיט ארצותה דאנא אמינא העראה
קמיבעי ליה:
טומאה כדי ביאה וע"כ
כדי הקפת דקל ורמינהי ב) 2 ונסתרה וכמה
נעקר ארצותה אימעוט דהא
למעוטי גמר ביאה ומיהו ארצותה
שיעור סתירה לא שמענו כשהוא אומר והיא
ביאה כולה גמר ביאה
בעינן דהכי הוה משמע כמה שיעור
משמע ולא מיעט אלא
נטמאה הוי אומר כדי טומאה כדי ביאה כדי העראה כדי חזרת דקל דברי ר"א
סתירה כדי ביאה ואנא אמינא כל
ארצותה והדר תני העראה
רבי יהושע אומר כדי מזיגת הכוס בן עזאי אומר כדי לשתותו ר"ע אומר כדי
צרכי ביאה דהיינו ארצותה וגמר ביאה
לומר דלא בעי גמר ביאה
וממילא שמעי' דאי תנא
לצלות ביצה רבי יהודה בן בתירא אומר כדי לגומעה קס"ד היינו הקפת דקל
והדר מפרש מה היא ביאה העראה
כדי טומאה כדי העראה
אכתי ארצותה לא אימעיט הילכך תנא
היינו חזרת דקל התם א"ר ישמעאל כדי הקפת דקל ופליג ר"א עליה הכא
ולא תני כדי ביאה אכתי
ברישא כדי טומאה דמשמע טומאה
לא הוי ממעטינא ארצותה
אמר ר' אליעזר כדי חזרת דקל אמר אביי הקפה ברגל חזרה ברוח בעי
דכדי טומאה כדי טומאה
וארצותה והדר פריש ומה היא טומאה
רב אשי חזרה ברוח כי היכי דאזיל והדר אתי או דילמא כי היכי דאזיל ואתי
וארצותה משמע והעראה
כדי ביאה ועל כרחיך אימעיט
דפריש בתריה תו לא
והדר קאי בדוכתיה תיקו התם אמר ר"א כדי מזיגת הכוס הכא כדי חזרת
ממעטינא אלא גמר ביאה
ארצותה דהא ביאה כולה גמר ביאה
דקל אידי ואידי חד שיעורא הוא התם א"ר יהושע כדי לשתותו הכא אמר
הילכך איצטרי' כולהו ע"כ
משמע ולא מיעט אלא ארצותה והדר
ל"ה. וכמה כדי טומאה כדי
כדי מזיגת הכוס אימא כדי למזוג ולשתות ולימא אידי ואידי חד שיעורא הוא
תנא ומה היא ביאה העראה למעוטי
הקפת דקל וליכא לאקשויי
א"כ היינו ר"א התם אמר בן עזאי כדי לצלות ביצה הכא אמר כדי לשתותו
הואיל וסוף סוף שיעור
דלא בעינן גמר ביאה וממילא שמעי'
הקפת דקל היא ליתני כמה
מינה נמי דאי ד) לא תנא כדי ביאה
אידי ואידי חד שיעורא הוא התם אמר רבי עקיבא כדי לגומעה הכא אמר
שיעור סתירה כדי הקפת
אכתי לא הוה ממעטא ארצותה דכדי
דקל דאיבעי ליה לתנא
כדי לצלות ביצה אימא כדי לצלות ביצה ולגומעה ולימא אידי ואידי חד
לפרושי איסור סתירה
טומאה גמר ביאה וארצותה משמע
שיעורא הוא אם כן היינו בן עזאי התם א"ר יהודה בן בתירא כדי לגמוע
משום מאי כפ"ה ובתוס'
והעראה דפריש בתרה לא ממעטא
וירושלמי גבי שיעורין
שלש ביצים זו אחר זו הכא אמר כדי לגומעה לדבריו דרבי עקיבא קאמר
אלא גמר ביאה הילכך איצטריכו כולהו:
הללו כמה היא העראה כדי
דקאמר משערין בצליאה ובגמיעה אימא שיעור גמיעה לחודה כדי לגמע
הקפת ידו שלימה א"ר יוסי
וכמה. הוא שיעור העראה לחודה כדי
כל השיעורין הללו חוץ
שלש ביצים זו אחר זו דהיינו צליאה וגמיעה: ר"א בן ירמיה אומר כדי
הקפת דקל. והא ליכא לאקשויי הואיל
מהתרת סינר. התם אמר בן
שיקשור גרדי נימא: בעי רב אשי דמרחק או דמקרב תיקו: חנין בן פנחס
וסוף סוף שיעורא כדי הקפת דקל הוא
עזאי כדי לצלות ביצה
והכא אמר כדי לשתות
אומר כדי שתושיט ידה לתוך פיה ליטול קיסם: בעי רב אשי דמהדק או
ליתני כמה שיעור סתירה כדי הקפת
ואידי ואידי חד שיעורא
דקל דאיבעי ליה לתנא לפרושי איסור
דלא מהדק תיקו: פלימו אומר כדי שתושיט ידה לסל ליטול ככר: בעי
הוא וליכא לאקשויי א"כ
סתירה משום מאי או גמר ביאה או
היינו רבי יהושע דאמר
רב אשי דמהדק או דלא מהדק בחדתא או בעתיקא בחמימא או בקרירא
לעיל כדי לשתותו ואמר
העראה משום הכי תנא כדי טומאה
בדחטי
בתריה כדי לצלות ביצה
כדי ביאה כדפרישית: כדי חזרת
משום דר' יהושע אמר
דבעי מזיגה עם השתיה
דקל. קס"ד השתא דהיינו הקפה: ברוח. שהרוח דוחפתו להענף והוא חוזר למקומו: קאי בדוכתיה. נח מניענועו: אימא כדי למזוג
דסתם מזיגה למשתיה מיד
ולשתות. והאי כדי לשתותו דקאמר לעיל אמזיגה דקאמר רבי אליעזר קא מוסיף ר' יהושע ואמר שתיה נמי בעינן עם המזיגה וכדי מזיגה דתנא
הוא אבל הכא ר"ל לשתותו
הכא בבתרייתא מזיגה ושתיה קאמר דסתם מזיגה למשתייה מיד הוא שאחר שמזגו מתקלקל אם משהה אותו: א"כ היינו רבי אליעזר. דהא
בלא מזיגה [דהיינו] כדי
לצלותו. בעי רב אשי
ר' אליעזר בקמייתא כדי מזיגת הכוס קאמר וקא פליג ר' יהושע ואמר כדי לשתותו ובבתרייתא (א) (נמי) אמר רבי אליעזר חזרת דקל ואוקימנא
במרחק או במקרב. תמה
דהיינו כדי מזיגה ואי מזיגה דקאמר ר' יהושע בתריה בלא שתיה קאמר היינו רבי אליעזר: הכא אמר כדי לשתותו. לכוס: חד שיעורא
אמאי לא קא בעי בהקפת
הוא. וליכא לאקשויי א"כ היינו ר' יהושע דבקמייתא אמר כדי לשתותו לכוס ואמר בן עזאי בתריה כדי לצלות ביצה דהוא כדי שתיה לאו
דקל באלימא או בקטיפא
דבשלמא גבי כוס סתם כוס
קושיא היא דהא אוקימנא כדי לשתותו דר' יהושע כדי למזוג ולשתות וקאמר ליה בן עזאי כדי לצלות ביצה דהוא כדי שתיה לחודה דכוס: אימא
הוי מרביעית. וכן ביצה
כדי לצלות ולגומעה. גמיעה דקאמר ר"ע בקמייתא אצלייה דבן עזאי דלעיל מיניה קא מוסיף לה ובבתרייתא דקאמר כדי לצלות ביצה לצלות
סתמא דתרנגולת ובינינות
ולגמע קאמר דסתם צלייה גמיעה בתרה שגומעו חם שלא יצטנן: לדבריו דר"ע קאמר לה. דאמר לצלות ולגמוע לדידך אדקמשערת בצלייה
אלא מדקל אמאי לא בעי
באיזה דקל מיירי. ושמא
וגמיעה בחדא ה) שפיר בגמיעה דשלש דהוא כצליאה וגמיעה בחדא: דמרחק. שני ראשי הנימא הנפסקות מרוחקות זה מזה דאיכא שהייה
ר"ל כדי הקפת דקל בינוני:
טפי: דמהדק. הקיסם בדוחק בין השינים: דמהדק. הככר בדוחק בתוך הסל: בחדתא או בעתיקא. סל ישן חלק הוא ונוח להשתמש מן החדש
אריגה: בקרירא או בחמימא.
שהחדש יוצאין לתוכו ראשי קיסמין של
לחם חם נמעך ונשמט מן היד וצריך
להוציאו בנחת ושוהה בהוצאתו:
בדחטי