ארוסה פרק
רביעי
סוטה
כה.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ושמואל דאמר אנא דאמרי אפי' לרבי יאשיה. דאמר שותה דמדאצטריך לרבויי לשתיה ש"מ לאו אשתו היא ליורשה וליטמא לה ולהאכילה
טז א מיי' פ"ב מהל'
א) יבמות נח., ב) [לעיל כד.],
ג) [יבמות נח:], ד) לקמן
סוטה הל' ה:
תרומה וכ"ש לרבי יונתן דאמר אינה שותה משום דלאו אשתו היא. והא דאיצטריך למעוטי אסמכתא בעלמא היא ולאו דקרא להכי אתא אלא
יז ב ג מיי' פכ"ד מהל'
כז:, ה) לעיל ז., ו) סנהדרין
להקיש אשה לאיש כדשני לעיל [כד:]: עוברת על דת. יהודית. שאינה צנועה יוצאה וראשה פרועה וטווה בשוק ומדברת עם כל אדם דאמר
פה., ז) [לעיל ז.], ח) יבמות
אישות הל' יד טז סמג
בכתובות בפרק המדיר (דף עב.) דיוצאה שלא בכתובה: צריכה התראה. שמא תחזור ואם תחזור
לא תפסיד כתובתה או אינה צריכה
לח: כתובות פא. גיטין לז.
עשין מח טוש"ע אה"ע
שבועות מח: [ב"מ סב.],
סימן קטו סעיף ד:
התראה דבלאו התראה מפסדא:
יח ד מיי' פ"א מהל'
ט) [במדבר ה], י) [דברים
שמע מינה בעל שמחל על קינויו
למאי. כיון דלא שתיא קינוי למאי
ושמואל אמר אנא דאמרי אפילו לרבי
כד], כ) [שייך לעיל כד.
סוטה הלכה ז טוש"ע
❖
אהני: לאפסודי כתובתה. ואי לאו
במשנה], ל) [שם קנז.],
קינויו מחול. ותפשוט נמי
אה"ע סי' קעח סעי' יב:
יאשיה מדאיצטריך קרא לרבוייה מכלל
יט ה מיי' פ"ז מהל'
דקני לא מפסדא אלמא צריכה
עוברת על דת אם רצה בעלה לקיימה
דלאו אשתו היא כלל איבעיא להו עוברת
ממרים הלכ' ח סמג
התראה וזו עוברת על דת היא שנסתרה
מקיימה אפילו התרה בה (ד):
לאוין רכ:
על דת צריכה התראה להפסידה כתובתה
הגהות הב"ח
בית שמאי אומרים נוטלת
כ ו מיי' שם פ"ג הלכה ד
עם אנשים: להשקותה כשהיא נשואה.
כ)
או אינה צריכה מי אמרינן כיון דעוברת
(א) גמ' אבועל כבעל:
סמג לאוין ג:
(ב) ואם תסתר לאחר נישואין שותה
כתובתה. ואם תאמר
כא ז מיי' פ"א מהל'
(ב) רש"י ד"ה להשקותה
על דת היא לא בעיא התראה או דלמא
על ידי קינוי של אירוסין שאינו יכול
מ"ש דאמרי ב"ש נוטלת כתובתה
וכו' דאם תסתר: (ג) ד"ה
סוטה הלכה ז סמג
תיבעי התראה דאי הדרה בה תיהדר בה
להשקותה כשהיא ארוסה דבעינן
לאוסרה וכו' ולא שתת
עשין נו טוש"ע אה"ע
ובפרק מי שמת (ב"ב דף קנח.) גבי
❖
הס"ד ואח"כ מ"ה דתנן
סימן קעח סעיף יב:
תחת אישה: לאוסרה אבועל. קינוי
ת"ש ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא
נפל הבית עליו ועל אשתו ל)נפל הבית
א)
לקמן בפ' כשם הס"ד
לא מהני אלא לאוסרה על בועלה
נוטלות כתובה מישתא הוא דלא שתיא
עליו ועל אביו והיתה עליו כתובת
ואח"כ מ"ה אלא לפוסלה
ב)
מכתובתה: (ד) תוס' ד"ה
אם ימות זה או יגרשנה ולא
אשה וכו' דאמרי ב"ש יחלוקו הואיל
הא קנויי מקני לה למאי לאו להפסידה
תוספות שאנץ
שמע וכו' התרה בה. נ"ב
שתת (ג): אלא לפוסלה מכתובתה.
וספק הוא מי מת ראשון וכן בפרק
כתובתה אמר אביי לא לאוסרה עליו רב
עיין פירושו בשו"ת שלי סי'
שאר אחיו חולקין עמו
מכלל דאי לא אתרו בה לא מפסדא:
❖
החולץ (יבמות דף לח:) ובכתובות
קמ"ג:
ל"ה: אמר לך רב אנא
פפא אמר להשקותה כשהיא נשואה
דתנן. לקמן בפרק כשם שהמים
דאמרי אפי' לר' יונתן
בפרק האשה שנפלו לה נכסים
כדתניא אין מקנין לארוסה להשקותה
וכ"ש לר' יאשיה וא"ת
ג)
בודקין (דף כז:): שאני התם. הא דבעי
(דף פ:) גבי שומרת יבם שמתה
כיון דאשתו מעלייתא היא
מוסף רש"י
כשהיא ארוסה אבל מקנין לארוסה
א
התראה: דלית לה אימתא דבעל.
מה יעשו בנכסים הנכנסין והיוצאין
אמאי איצטריך ליה לר'
הא קנויי מקנא לה.
להשקותה כשהיא נשואה אמר רבא ת"ש
יאשיה איש איש לרבות.
ואי לאו דאתרו בה בי דינא לא הוה
עמה בית שמאי אומרים יחלוקו ומפרש
ליאסר עליו, מדקתני לא
וי"ל דלאו דוקא הוא
לן למקנסה דכיון דלית לה אימתא
אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן
בגמרא בפ' החולץ (יבמות דף לח:)
נוטלות כתובה (לעיל כד.).
אלא אסמכתא בעלמא הוא
אין תימה בדבר אם עוברת על דת
כשם שאסורה לבעל
ועיקר קראי לאשת חרש
משום
הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל
כך אסורה לבועל. אם
ושוטה ושמואל אמר אנא
ואין זה פריצותא יתירתא אבל מי
לממזר ולנתין לא שותות ולא נוטלות כתובה מישתא הוא דלא שתיא הא
ימות בעלה או יגרשנה
דאמרי אפי' לר' יאשיה
שבעלה אצלה ואינה יראה ממנו
(לעיל ב.). ומוסרין לו
פי' וכ"ש לר' יונתן דאינה
קנויי מקני להו ולמאי אי לאוסרן עליו הא אסירן וקיימן אלא לאו להפסידן
ועוברת על דת פריצותא יתירתא
שני ת"ח שמא יבא
שותה משום דלאו אשתו
כתובתן אמר רב יהודה מדיסקרתא לא לאוסרה לבועל כבעל דתנן
עליה בדרך. שצריך
(א)
היא. וא"ת כיון דלאו
אית בה ואיכא למימר דבלאו התראה
להשקותה בירושלים בב"ד
אשתו היא אמאי איצטריך
ד) כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל א"ר חנינא מסורא ת"ש ואלו
נמי מפסדא כתובתה: תלא רחמנא.
הגדול (לעיל ז.). בעל
לר' יונתן קרא למעוטי
שבית דין מקנין להן מי שנתחרש בעלה או נשתטה או שהיה חבוש
דכתיב וקנא את אשתו: או דלמא
שמחל על קינויו.
וי"ל דאינו אלא אסמכתא
ט)
שקינא לאשתו אל תסתרי
בעלמ' וקרא לאו להכי
כיון דקפיד קפיד. כלומר כיון
בבית האסורין ולא להשקותה אמרו אלא לפוסלה מכתובתה ש"מ בעי
ב
עם פלוני, קינויו מחול.
אתי אלא לאקושי אשה
דאורחיה דבעל למיקפד בהכי על
התראה ש"מ וכולהו מאי טעמא לא אמרי מהא דלמא שאני התם דלית לה
ואם נסתרה אינה נאסרת
לאיש כדשני' לעיל ל"ה:
עליו (סנהדרין פח.). ובן
כרחיה דהאי נמי הויא קפידא לגביה:
אמר אביי לא לאוסרה
אימתא דבעל כלל איבעיא להו עוברת על דת ורצה בעל לקיימה מקיימה
ג
סורר ומורה שרצו
עליו. וא"ת למ"ד דאוסרין
עבדינן מילתא דדלמא לא ניחא ליה.
או אינו מקיימה מי אמרינן בקפידא דבעל תלא רחמנא והא לא קפיד או
אביו ואמו למחול לו.
על הייחוד למה לי
והיאך אנו נעשים שלוחים לו בדבר
אף לאחר שהתרו בו וקלקל
למתני' למימר דמהני קנוי
דלמא כיון דקפיד קפיד ת"ש ואלו שבית דין מקנין להן מי שנתחרש בעלה
והלקוהו וחזר וקלקל, אם
לאסרה עליו פשיטא וי"ל
שהוא חוב לו שאינו חפץ בו וקיימא
או נשתטה או שהיה חבוש בבית האסורין ואי אמרת רצה בעל לקיימה
רצו למחול ולא הביאוהו
דאצטריך מתני' אפי' היכא
לן (כתובות דף יא.) דאין חבין לאדם
לבית דין, מוחלין לו.
דאינה אסורה משום ייחוד
מקיימה עבדי ב"ד מידי דדלמא לא ניחא ליה לבעל סתמא דמילתא כיון דעוברת
שלא בפניו: שמחל על קנויו. והשתא
שהכתוב תלה בהם ותפשו
כגון בפתח פתוח לרשו'
בו (שם פח:). בעלה נאמן
על דת היא מינח ניחא ליה איבעיא להו בעל שמחל על קינויו קינויו מחול
הרבים דאין שם משום
ס"ד דקבעי בין שמחל קודם סתירה
עליה. ואין צריך להעמיד
ייחוד ואפי' הכי לענין
בין שמחל לאחר הסתירה ואם תימצי
או אינו מחול מי אמרינן בקינוי דבעל תלא רחמנא ובעל הא מחיל ליה לקינויו
עדים אצלו. (לעיל ז.).
סוטה הוי רשות היחיד
לומר עוברת על דת שרצה לקיימה
סוטה שהיא בלאו. דלא
וה"נ אמרי' חצר שרבים
או דלמא כיון דקני ליה מעיקרא לא מצי מחיל ליה ת"ש ואלו שב"ד מקנין
יוכל בעלה הראשון וגו',
נכנסין לה בזו ויוצאין לה
מקיימה הני מילי בלא קינוי אבל
להן מי שנתחרש בעלה או נשתטה או שהיה חבוש בבית האסורין
דאמרינן ביבמות (יא:) מה
בזו רשות היחיד לשבת
היכא דאיכא קינוי וסתירה ורצה
אני מקיים אחרי אשר
ורשות הרבים לטומאה.
ואי אמרת בעל שמחל על קינויו קינויו מחול עבדינן מידי דאתי בעל
למחול מהו מי עקר קינוי ושריא ליה
הוטמאה לרבות סוטה
משמע דוקא היכא דאיכא
מחיל ליה סתמא דמלתא אדם מסכים על דעת ב"ד ת"ש ומוסרין לו
ה)
שנסתרה (לעיל ז.). שכן
תרתי פתחא אבל היכא
או לאו: עבדינן מידי דאתי בעל
יש לה היתר. לכשתטהר,
דליכא אלא פתח אחד הוי
שני ת"ח שמא יבא עליה בדרך ואי אמרת בעל שמחל על קינויו קינויו
ומחיל. ואיכא זילותא דבי דינא:
לפיכך אין יצרו תוקפו,
רשות היחיד לטומאה אי
מחול לחליה לקינויה ולבעול מ"ש תלמידי חכמים דגמירי דאי בעי
סתמא דמילתא אדם מסכים כו'.
שמובטח הוא לאחר זמן
נמי כגון שבעלה בעיר
(שם). תאמר בסוטה
דאמר בשלהי קידושין
למיבעל אמרי ליה אחליה לקינוייך ובעלה ת"ש דאמר ר' יאשיה שלשה
וסמכינן אסתם דעתיה דאינשי
ו)
שאין לה היתר. אם
בעלה בעיר אין חוששין
ומקנינן לה ואי אתי ומחיל מחיל:
דברים סח לי זעירא מאנשי ירושלים בעל שמחל על קינויו קינויו מחול
תמצא טמאה ולפיכך לבו
לה משום ייחוד ואפי'
ד
רודף אחריה (שם). שטר
מאי שנא תלמידי חכמים. תירוצא
הכי לענין תורת סוטה
וזקן ממרא שרצו בית דין למחול לו מוחלין לו ובן סורר ומורה שרצו
ה
העומד לגבות כגבוי
אשמעינן מתני' דחשבי'
הוא והכי קאמר לעולם מחיל ודיקא
אביו ואמו למחול לו מוחלין לו וכשבאתי אצל חבירי שבדרום על שנים
דמי. כלומר גדול כח
ליה לסתירה ואפי' בעלה
ליה ממתני' מאי שנא דבעינן תלמידי
השטר וכמו שמוחזק
בעיר כיון דלא משתמיט
הודו לי ועל זקן ממרא לא הודו לי שלא ירבו מחלוקת בישראל ש"מ בעל
ו
בנכסים (יבמות לח:) מי
תנא בשום מקום לומר
חכמים משום דגמירי דאסורה ליה
שהנכסים משועבדים לו ידו
שמחל על קינויו קינויו מחול ש"מ פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר
שלא תחשב סתירה לענין
בדלא מחיל קינוי ואי אתי למיבעל
על העליונה והנכסים
סוטה כשבעלה בעיר:
קודם סתירה מחול לאחר סתירה אינו מחול וחד אמר לאחר סתירה
ז
אמרין ליה אחלי לקינויך: סח לי
בחזקת בעל השטר עומדין
ש"מ בעי התראה ש"מ
כאילו הוא גבוי ועומד,
ובפתח פתוח לרשות
נמי מחול ומסתברא כמאן דאמר אינו מחול ממאי מדקא מהדרי
זעירא. שהיה מאנשי ירושלים: זקן
לפיכך היא גובה מספק,
הרבים ליכא לאוקמיה
ממרא. שהמרה על ב"ד של לשכת
רבנן לרבי יוסי דתניא רבי יוסי אומר בעלה נאמן עליה מקל
ז)
שאינה באה להוציא מהם
ואינה עוברת על דת
הגזית ומיתתו בחנק: שהיא בלאו.
שתהא הראיה עליה להביא,
דהא מסתמא כיון דאינה
וחומר ומה נדה שהיא בכרת בעלה נאמן עליה סוטה שהיא
אלא הם באים להוציא
עוברת על דת לא היו
אחרי אשר הוטמאה י) לרבות סוטה
בלאו לא כל שכן אמרו לו לא אם אמרת בנדה שכן יש
לה היתר
ממנה (שבועות מח:).
ב"ד מקנין אותה כדי
שנסתרה בפ"ק דיבמות (דף יא:):
להפקיע כתובתה בכדי
תאמר בסוטה שאין לה היתר ואי אמרת לאחר סתירה
מחול לה
במאי קמיפלגי. איזה טעם נותנין
אבל ק' דאיתא בתוספ'
משכחת לה דיש לה היתר דאי
בעי מחיל ליה לקינויה ובעיל
אלא ש"מ
דכתובות בהדיא נשים
לדבריהם: ב"ש סברי שטר העומד
שאמרו שעוברות על דת
לאחר סתירה אינו
מחול
שמע
מינה: מתו בעליהן עד שלא
שתו ב"ש
לגבות כגבוי דמי. מי שיש לו שטר
צריכות התראה ויוצאות
סברי שטר העומד לגבות
כגבוי דמי
כו': במאי קמיפלגי בית
שמאי
חוב על חבירו ושיעבד לו בו נכסיו
ח)
בלא כתובה לא התרו בהן
יוציא ויתן כתובה ולמה
מוחזק בעל השטר בנכסים יותר מן
וב"ה לא הביאה כאן התלמוד
הלוה והלכך כיון דנכסי ברשותיה
ושמא דלא הוה ידע לה:
זקן ממרא שהמרה על ב"ד
קיימי הוו להו יורשי הבעל תובעין
והמוציא מחבירו עליו הראיה
ועליהן להביא ראיה שזינתה בסתירה זו ואבדה כתובתה:
של לשכת הגזית ומיתתו
ובית בחנק: ב"ש סברי שטר
העומד לגבות כגבוי דמי מי שיש לו שטר חוב על חברו ושעבד לו כל נכסיו מוחזק בעל השטר יותר מן הלוה והלכך כיון דנכסי ברשותיה קיימי הוו להו יורשי הבעל תובעין והמוציא מחבירו עליו הראיה
ועליהן להביא ראיה שזינתה ואבדה כתובתה