כשם שהמים פרק
חמישי
סוטה
כח.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ההוא
דמודע לה כהן. פירוש הכהן צריך להודיע שלא להוציא
דאי אית ביה עון. שבא עליה לאחר שנסתרה: בזמן שהאיש מנוקה
ד
א) [לקמן מז: שבועות ה.
א מיי' פ"ב מהלכות
יבמות נח. קידושין כז:],
סוטה הלכה ח ופ"ג
מעון. שלא בא עליה משנאסרה עליו
האשה ההיא תשא עונה
לעז וכיון דגלי לן קרא דהוא נבדק כמותה וכתיב בה
ה)
צואה ידיעה ועשייה לא צריך למכתב תו ביה: זו שאסורה בתרומה
ב) [יומא מה. וש"נ], ג) לעיל
הלכה יז יח:
שיבדקוה המים: אלא לבועל ליתני. כך בודקין את הבועל בהדיא
ט:, ד) [לעיל כו:], ה) [לעז
ב [מיי' שם פ"ג הל' יז]:
אינה דין שאסורה לכהונה. וליכא למימר בת ישראל יוכיח שאסורה
כדתני סיפא בהדיא כך אסורה לבועל ולא תנא כך אסורה לו:
ה ג מיי' שם פ"ג הלכ' ז:
ולומר לה הס"ד ואח"כ
ו
ד ה מיי' פט"ז מהל'
מה"ד ש"מ תרתי וכיון דגלי
באו ובאו קאמר. מרבויא דוי"ו: או
בתרומה ומותרת לכהונה דה"פ ומה
לן כו'. רש"א], ו) [עי' היטב
אבות הטומאה הלכה א
ובאו ובאו. הכפולים בפרשה דריש:
גרושה שמותרת לתרומה אסורה
דאי אית ביה עון בדקי
ליה מיא כי אית ביה
תוס' שם ד"ה מאי], ז) ואין
ב:
❖
שנאמר נטמאה ונטמאה. ש"מ רבי
לכהונה ע"י מעשה שנעשה בה
ז ו מיי' פ"ג מהלכות
דנין ק"ו כו'. רש"א,
עון בדידיה מי בדקי לה מיא לדידה והא
סוטה הלכה כד [שו"ע
עקיבא וו"י דריש: ועדיין. בהא גופא
דהיינו גירושין זו וכו' אינו דין שאסורה
תניא ונקה האיש מעון והאשה ההיא תשא
א)
1
אה"ע סי' קעח סעי' ג
מיבעיא לי נטמאה ונטמאה דריש
לכהונה ע"י זנות שנעשה בה אבל
❖
בהג"ה]:
את עונה א בזמן שהאיש מנוקה מעון המים
תורה אור השלם
מרבויא דוו"י או חד נטמאה וחד
בת ישראל מה שפסולה בתרומה
בודקין את אשתו אין האיש מנוקה מעון אין
1. וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֹן
ונטמאה קדריש: שיתא קראי. שלשה
אינו ע"י מעשה ועוד אם תנשא בת
וְהָאִשָּׁה הַהִוא תִּשָּׂא אֶת
המים בודקין את אשתו ואלא לבועל ליתני
תוספות שאנץ
ובאו כתובים שם ובאו המים
ישראל לכהן תהא מותרת לתרומה
במדבר ה לא
עֲוֹנָהּ:
כדקתני סיפא כשם שאסורה לבעל כך אסורה
המאררים האלה במעיך לצבות בטן
מה שאין כן באלו שאין להם היתר
2. וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים
חד לצואה דידה שהקדוש
ברוך הוא גוזר שיבואו
הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת
לבועל לעולם לבועל ורישא איידי דתנא
להודיע לנו דבטן והדר ירך שלא
לעולם בספרי מתני הכי ומה גרושה
בה המים וחד לידיעה
בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ וְאָמְרָה
להוציא לעז כדאמרי' בפ"ק (לעיל ט:)
קלה שמותרת לחזור למגרשה בישראל
אותה תני אותו סיפא איידי דתנא בעל תנא
דידה להודיעה דבטן
הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן:
❖
פסולה מן הכהונה סוטה חמורה דין
וחד והשקה את האשה את מי המרים
ואחר כך ירך שלא
במדבר ה כב
בועל: שנאמר ובאו ובאו: איבעיא להו
להוציא לעז כדאמר פ"ק.
הוא שפסולה מן הכהונה:
המאררים ובאו בה המים וגו' לצואה
באו ובאו קאמר או ובאו ובאו קאמר ת"ש
וחד לעשייה והשקה את
מה
ת"ל היא נטמאה וכו'. כגירסת
שהקב"ה גוזר שיבואו בה המים
המים והיתה אם נטמאה
הגהות הב"ח
כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל
למרים וחד (ב) לעשייה והשקה את
רש"י וכך סיומא ללמדך שלעולם
ותמעול מעל באישה.
(א) גמ' ועדיין תיבעי
שנאמר נטמאה ונטמאה ועדיין תיבעי
ובאו בה המים המאררים
המים והיתה אם נטמאה וגו'
אין משקין אלא על הספק וא"ת וכי
נטמאה ונטמאה קאמר
למרים ל"ה. וגר' דידה
נטמאה (א) נטמאה קאמר או נטמאה ונטמאה
לעשייה כאן הודיע הכתוב את ישראל
איצטריך קרא למיסר ספיקא יש
או אם נטמאה ונטמאה:
ברישא תחלה לפי שעיקר
(ב) רש"י ד"ה שיתא וכו'
קאמר ת"ש מדקתני סיפא רבי אומר שני
המעשה באשה הוא. א"ר
דמבטיח להן שיבדקוה המים ובכולם
לומר הכתוב אוסרה קודם שתיה
וחד והשקה כצ"ל ותיבת
ישמעאל ק"ו אינו צריך
לעשייה נמחק: כתיב וו"י יתירי הרי שית: דידיה.
כאילו היא ודאי ואע"ג דליכא מלקות
פעמים האמורין בפרשה ונטמאה ונטמאה
❖
להביא מקרא לפסלה
דבועל: דידה. דאשה ידיעה וצוואה
כדמוכח בפ"ק דיבמות (דף יא:) ו)
מלהנשא לכהן דמק"ו
אחד לבעל ואחד לבועל מכלל דרבי עקיבא
אתיא ומה גרושה בת כהן
ועשייה כדפרישית: ורבי. דלא דריש
מיהו לאו הבא מכלל עשה איכא ואפי'
ווי קדריש הלכך לרבי עקיבא שיתא קראי
ב)
שנתגרשה מישראל וזרע
מוסף רש"י
וו"י תלתא קראי הוא דכתיבי וכולהו
אם היא טהורה נענש בב"ד של
אין לה שמותרת בתרומה
כתיבי חד לצואה דידה וחד לצואה דידיה
לדידה ידיעה ועשייה וצוואה: שלא
מעלה אם בא עליה כמו על חייבי
בזמן שהאיש מנוקה
כדכתיב מלחם אביה תאכל
חד לעשייה דידה וחד לעשייה דידיה חד
מעון. שלא בא עליה לאחר
פסלה מן הכהונה זו
להוציא לעז. משום דהוא אמר לה
עשה ולא כשאר ספיקות כגון ספק
שנסתרה, שהתורה אסרה
שפסולה לתרומה מריבויא
לידיעה דידה וחד לידיעה דידיה ורבי תלתא
בקללה ברישא את יריכך נופלת וגו'
חלב ספק שומן ואכלו ונודע שהוא
עליו דכתיב (במדבר ה)
(בעלמא) [דונטמאה]
קראי כתיבי חד לצואה וחד לעשייה וחד
וסוף המים לבדוק כדרך כניסתן
שומן אע"ג דצריך כפרה וסליחה
והיא נטמאה (יבמות נח.
כדקאמרת אינו דין
וכעי"ז קדושין כז:). אין
שפסולה לכהן ל"ה. מה
לידיעה ורבי כשם שהמים בודקין אותה כך מיהו לא חמיר כחייבי עשה:
דכתיב וצבתה בטנה והדר ונפלה
האיש מנוקה מעון.
ת"ל והיא נטמאה ה"ג ול"ג
אינו
דין שעשה בו ספק כודאי.
יריכה לכך הוצרך להודיע תחילה
בודקין אותו מנא ליה נפקא ליה מדתני'
שבא עליה אחר שנסתרה
אם כן מה ת"ל ונסתרה
שהמים כדרך כניסתן יבדקוה: ואימא
(שבועות ה.) או: מעון
ליכא למיפרך נזיר ועושה
והיא נטמאה א) והיא
לצבות בטן ולנפיל ירך בטנו ויריכו של בועל
ב
2
ניאוף באשה האסורה בין
נטמאה יתירה לא דרי'
כוליה להכי הוא דאתא. לבועל.
פסח יוכיחו שעשה בהן אונס כרצון
אתה אומר בטנו ויריכו של בועל או אינו
מזו שנסתרה בין מאחרת
דהא דרשי' לעיל בפ"ק
דנפקא לן מכי ימות מת עליו בפתע
להודיע דבטן לקה ברישא מנלן:
(לקמן מז:). שלא להוציא
ול"נ כמש"כ במתני'. ועוד
אלא בטנה ויריכה של נבעלת כשהוא אומר
לעז על המים המרים.
מאי בטן וירך. סתם הכא והכא
פ"ה דלאו ר' ישמעאל
פתאום בספרי ובפרק ב' דכריתות
וצבתה בטנה ונפלה יריכה הרי בטנה ויריכה
שיאמרו לא עשו כסדר
לחודיה קאמר לה אלא
דריש ליה: שלשה פעמים. וקינא את
(דף ט.) ואפ"ה לא עשה בהן ספק
האלה ואין פורענות זו על
סתמא היא וקראי דעניינא
של נבעלת אמור ומה אני מקיים לצבות
ידן (לעיל ט:). אשתו והיא נטמאה והיתה אם נטמאה
טומאת התהום כודאי לפי שטומאת
קא דריש ואזיל ל"ה:
בטן ולנפיל ירך בטנו ויריכו של בועל ואידך
ומכאן אתה דן לשרץ פ"ה
תחת אישה ונטמאה: ואחד לתרומה.
התהום הלכה הוא ז)ולא סתרינן ק"ו
מכאן אתה למד בק"ו
שאפילו היא בת כהן ובעלה כהן
מהלכה וה"ה דאין להוכיח משם
ההוא דמודע לה כהן דבטן ברישא והדר
ג) ג
דשרץ ספק נגע ספק לא
נפסלה מן התרומה: קל וחומר.
דהכי אמר בהוכחה אף אני אביא
נגע בטהרות דמחזקי' ליה
ירך שלא להוציא לעז על המים המרים ואידך
בטומאה מספק. ומה סוטה
אינו צריך להביא מן המקרא לפוסלה
זה והלא אין ללמוד הימנו אבל הא
א"כ לכתוב קרא בטנה ויריכה מאי בטן וירך
שלא עשה בה שוגג כמזיד
מן הכהונה מלינשא לכהן דמקל וחומר
איכא למתמה אמאי לא פרכינן מה
פ"ה סוטה שלא עשה בה
ש"מ לבועל ואימא כולי להכי הוא דאתא
אתי: מה גרושה. בת כהן שנתגרשה
לסוטה שכן רגלים לדבר שהרי קינא
כו' דכתיב והיא לא נתפשה
אם כן לכתוב בטנו ויריכו מאי בטן וירך
אסורה הא נתפשה מותרת
לה ונסתרה כדפרכינן לעיל בריש
מישראל וזרע אין לה שמותרת בתרומה
וה"ה לשוגג אשתו ואשת
ש"מ תרתי: א"ר יהושע כך היה דורש זכריה
כדכתיב מלחם אביה תאכל (ויקרא כב)
פ"ק (דף ב:) ואין לומר משום דלעיל
איש עמו ונתכוין לאשתו
כו': ת"ר שלש פעמים האמורין בפרשה
פסולה לכהונה: זו שפסולה מתרומה.
מיירי בטומאה דבתר קינוי וסתירה
ונזדמנה לו זאת ואף
היא שוגגת כסבורה שהוא
מרבויא דנטמאה כדקאמרת אינו
דמהימן עד א' התם ודאי איכא
אם נטמאה נטמאה ונטמאה למה אחד לבעל
ד)
בעלה עשה בה ספק כודאי
דין שפסולה לכהונה. ולקמן פריך
רגלים אבל הכא ילפינן מסתירה
ואחד לבועל ואחד לתרומה דברי רבי
ל"ה. ונראה דאין ק"ו גמור
והא לא איירי רבי עקיבא בפסול
דבתר קנויא גרידא דליכא למיפרך
אלא גלוי מלתא בעלמא
עקיבא אמר רבי ישמעאל קל וחומר ומה
הוא דאי ק"ו גמור הוא א"כ
כהונה כלל דלא אצרכה קרא ומאי
שכן קינא לה דקנויא לא חשיב
גרושה שמותרת לתרומה אסורה לכהונה זו
נילף כל איסורין שעשה
קאמר ליה רבי ישמעאל: מה ת"ל
רגלים בלא סתירה דהא בריש מסכת
בה שוגג כמזיד שיעשה
שאסורה בתרומה אינו דין שאסורה לכהונה
בהם ספק כודאי מהאי
והיא נטמאה כו' גרסינן. ולא גרס
נדה (דף ב:) דמייתי התם מקוה
מה ת"ל והיא נטמאה והיא לא נטמאה
ק"ו (עם) [וגם] נחלוק
א"כ דמילתא באנפי נפשה היא ולא
שנמדד ונמצא חסר כל הטהרות
בין רשות היחיד לרשות
אם נטמאה למה שותה אם לא נטמאה
נטמאה יתירא קמיבעיא ליה דהא
שנעשו על גביו בין ברה"ר בין ברה"י
הרבים כמו בטומאה:
ועוד דאיכא למיפרך מה
למה משקה מגיד לך הכתוב שהספק
דרשינן ולאו רבי ישמעאל לחודיה
טמא ר"ש אומר ברה"ר טהור ברה"י
ד
לסוטה שכן נסתרה ויש
קאמר לה אלא סתמא היא וקראי
תולין ושניהם לא למדוה אלא מסוטה
אסורה מכאן אתה דן לשרץ ומה סוטה
ה
רגלים לדבר תאמר בשרץ
דעניינא קדריש ואזיל: מה תלמוד
רבנן סברי כסוטה מה סוטה ספק
שאין בו כן אלא ש"מ
ו שלא עשה בה שוגג כמזיד ואונס כרצון
דאין זה ק"ו גמור אלא
לומר וקנא את אשתו והיא נטמאה.
הוא ועשאוה כודאי אף כו' ופריך
עשה בה ספק כודאי שרץ שעשה בו שוגג
גלוי מלתא בעלמא הוא
דמשמע דודאי נטמאה ומה תלמוד
אי מסוטה נימא מה סוטה ברה"י
ובכולי תלמודא גמרי' ספק
כמזיד ואונס כרצון אינו דין שיעשה בו ספק
לומר או עבר עליו וגו' והיא לא
טמא ודאי הכא נמי טמא ודאי הכי
טומאה ברה"י מסוטה
כודאי
כדאמר הלכתא גמירי
נטמאה אי פשיטא ליה דנטמאה למה
השתא התם יש רגלים לדבר שהרי
לה מסוטה והוי כמו
שותה ואי פשיטא דלא נטמאה למה משקה: מגיד לך הכתוב
קנא לה ונסתרה הכא מאי רגלים לדבר איכא אלמא אע"ג דמסתירה
הלכה למשה מסיני. א"נ
שעל הספק אסורה. והכי קאמר קרא אשה זו שמא נטמאה
דבתר קנויא יליף כי הכא פריך והכא אמאי לא פריך הכי ויש לומר
מדכתיב ונסתרה והיא
נטמאה בסוטה ילפינן
ושמא לא נטמאה וקאמר לך דישקנה לברר הספיקא ואי לא
דסתירה על ידי קנויא בסוטה הוי כספק מגע שרץ שהרי בלא
טומאה והלכתא גמירי לה
משקה לה אסורה: ומכאן אתה. למד ק"ו לשרץ ספק נגע
קנויא לא היה שום ספק בסתירה גרידא דלא נחשדו על העריות
מסוטה לאו דוקא אלא
בטהרות ספק לא נגע דמחזקינן לה בטומאה מספק: סוטה לא
כלומר דמסוטה גמרינן לה
הלכך הקנויא גורם הספק וה"פ במס' נדה התם גבי סוטה וספק
והא דילפינן מסוטה היינו
עשה בה כו'. דכתיב [במדבר ה] והיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה
שרץ הרי ריעותא דהיינו השרץ והבועל קמן אצל הטהרות והאשה
ספק טומאה ברה"י דכל
מותרת והוא הדין
לשוגג אשתו ואשת איש עמו בבית ונתכוון
אבל גבי מקוה קודם
טבילה לא ראינו שום ריעותא דאיכא לספוקי
ספק טומאה ברה"ר דספקו
טהור לא גמרי מינה.
לאשתו ונזדמנה לו
זו ואף היא שגגה כסבורה שהוא בעלה:
על
ידה ולעיל בפ"ק
קודם
העדאת עדים לא
הואי שום ריעותא:
וממקום
מכאן
א) צ"ל דלא נטמאה יתירא
קדריש דהא דרשינן לעיל וכו'.