כח:
כשם שהמים פרק חמישי סוטה
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
מכאן
אמרו וכו' ברשות הרבים ספיקו טהור. בפ"קדשחיטת
וממקום שבאת. הואיל ולא למדת דמטמינן מספק אלא מסוטה
ח א מיי' פט"ו מהל'
א) [פסחים יט: נדה ד: ה:],
ב) [ויקרא כא], ג) [פרק ו],
אבות הטומאה הלכה
חזור ודון דמה סוטה הא דטמאה מספק ברה"י הוא מקום הראוי
חולין (דף ט:) ובפרק אין מעמידין (ע"ז דף לז:) אמר
ד) לא מדמינן לסוטה וי"ל
ח ופט"ז הלכה [א] ב:
ליסתר אף טומאה ברשות היחיד ספיקו טמא אבל ברה"ר טהור:
ט ב מיי' שם פט"ז הלכה דספק טומאה ברשות הרבים הלכתא גמירי לה מסוטה דמשמע
כו'. רש"ל, ה) [ברה"ר.
ומה סוטה דבר שיש בו דעת לישאל היא. אם נטמאת אם לאו
דדוקא במקום סתירה טמא אבל שלא במקום סתירה גמירי דטהור
❖
רש"ש], ו) צ"ל כתפיו,
ב:
י ג מיי' שם [והל' ח]
ודאי הוא ותימה למאי איצטריך
אף ספק טומאה דבר שיש בו בנוגע
ופט"ו הלכה ח:
הלכתא לימא העמד טהור על חזקתו
זה דעת לישאל אם נגע אם לאו
כודאי וממקום שבאת מה סוטה רשות
א
הגהות הב"ח
ואימור לא נטמא והכי אמר בהדיא
והוא אומר איני יודע כגון אדם או
היחיד אף שרץ רשות היחיד ומה סוטה
(א) תוס' ד"ה מכאן וכו'
נמי בריש מסכת נדה (דף ג.) דרבי
טהרות שהיה אדם עסוק בהם בשעה
דבר שיש בו דעת לישאל אף שרץ דבר
ב
בשם ר"י קטנה. נ"ב עי'
שנולד הספק: ופרכינן לרבי ישמעאל
שמעון גמר לה מספק טומאה
❖
ביבמות סוף דף לג:
שיש בו דעת לישאל ג ומכאן אמרו דבר שיש
א"ר עקיבא. ואחד לתרומה וקמהדר
ברה"ר ואמר ורבנן הכי השתא
בו דעת לישאל ברשות היחיד ספיקו
התם גברא בחזקת טהרה קאי
ליה איהו א"צ מקרא להביא בכהונה:
טמא ברה"ר ספיקו טהור ושאין בו דעת
מוסף רש"י
א)
ותו. מבעיא לן לרבי עקיבא דלא
מספיקא לא מחתינא ליה טומאה
לישאל בין ברה"י בין ברה"ר ספיקו טהור
איירי בכהונה: מנא ליה. דאסורה
וי"ל אי לאו הלכתא דגמרינן דברה"ר
ומה סוטה דבר שיש
בו דעת לישאל. אם
ורבי ישמעאל א"ר עקיבא תרומה ומהדר
טהור הוה אמינא סתירה דנקט קרא
לכהונה אם מת זה והא ליכא למימר
נטמאה אם לאו, אף כל
לא דבר הכתוב אלא בהווה וה"ה
דשריא דהשתא לתרומה אסר לה
ליה איהו כהונה ותו לרבי עקיבא כהונה
שיש בו דעת לישאל, כגון
אדם ספק נגע בשרץ ספק
לכל ספק טומאה בכל מקום שנולדה
לכהונה מבעיא ומק"ו הוא לא יליף
מנא ליה וכי תימא כהונה לא צריכא קרא
לא נגע, דיש בו דעת
דא"כ היינו ר' ישמעאל: וכ"ת כהונה לא
דמסברא אין לטהר זו יותר מזו
שהרי
שיכולין לשואלו אם נגע
צריך קרא. דממילא אסורה שהרי עשה
וסד"א דגזירת מלך כך היא בכל
והוא אינו יודע, ספיקו
טמא (פסחים יט:).
ספק טומאה הלכך איצטריך הלכתא להעמיד ספק טומאה ברשות בה הכתוב בסוטה ספק זונה כודאי זונה לאוסרה על בעלה הלכך לגבי
הרבים אחזקתה דלא מחתינן ליה טומאה מספק ירושלמי דפירקין
כהונה נמי אסירא דכתיב זונה לא יקחו ב) וזו בחזקת זונה היא:
קמא מ"מ יש רגלים לדבר לפלטיא בלילה לחורבה ביום למבואות
אי
אפילות ביום שאלו את בן זומא מפני מה ספק רה"י טמא אמר לון סוטה מה היא לבעלה ודאי או ספק אמרו ליה ספק אמר להו מצינו שהיא
אסורה לבעלה ומכאן אתה דן לשרץ מה כאן רשות היחיד אף להלן ומה כאן דבר שיש בו דעת לישאל אף וכו' מכאן אמרו דבר שיש בו דעת
לישאל וכו' מיליהון דרבנן פליגין דמר רבי זעירא ור' יוסי בשם ר' יוחנן (א) קטנה שזינתה אין לה רצון להאסר על בעלה והא תנינן
כל דבר שיש בו דעת לישאל ספיקו טמא ברם הכא אע"פ שיש בו דעת לישאל ספיקו טהור ומפני מה ספק רה"ר טהור אמר להו מצינו
שהציבור עושין את הפסח בטומאה בזמן שרובו של ציבור טמאים אם טומאה ודאית הותרה לצבור ק"ו לספק טומאה וסיום הברייתא
בתוספתא דמסכת טהרות פרק הנבילות השחוטותג) רשב"ג אומר מפני מה ספק רה"י טמא וספק רה"ר טהור מפני שאפשר לישאל ליחיד
ואי אפשר לישאל לרבים: ברשות הרבים ספיקו טהור. מקשי' מפרק שני נזירין (נזיר דף נז.) דתנן שני נזירין שאמר להן אחד
ראיתי אחד מכם שנטמא ואיני יודע איזה מכם הוא שניהן מביאין קרבן טומאה וקדייק בגמרא ואמאי כל ספק טומאה מהיכא גמירי
מסוטה מה סוטה בועל ונבעלת אף כל ספק טומאה ברה"י כגון דאיכא בי תרי אבל הכא שני נזירין והאי דקאים גביהון הא תלתא הוי
ליה ספק טומאה ברה"ר אלמא כל היכא דאיכא תלת חשיב ליה כרה"ר א"כ הא דתנן בפרק האשה שהיא עושה צרכיה (נדה ס:) שלש נשים
שהיו ישינות במטה אחת ונמצא דם תחת אחת מהן כולן טמאות אמאי כיון דאיכא שלש הוה ליה כרה"ר מיהו מהתם לא קשיא מידי דלא
דמי לשרץ דשרץ אפשר שלא נגע וטהור אבל התם אחת מהן ודאי טמאה שיצא הדם מגופה והיאך נטהר כולם ולא דמי אלא לשני שבילין
(טהרות פ"ה מ"ה) אבל מפרק קמא דנדה (דף ב.) מקשינן דתנן כיצד דיה שעתה היתה יושבת במטה ועסוקה בטהרות ופירשה וראתה היא
טמאה וכולן טהורות ודייק בגמרא (דף ה:) טעמא דדיה שעתה הא מעת לעת מטה נמי מטמא מכדי דבר שאין בו דעת לישאל ספיקו
טהור תרגמא כשחברותיה נושאות אותה במטה דהויא לה יד חברותיה סוף סוף חברותיה והיא הויא שלש והוה ליה ספק טומאה ברה"ר
ואמאי מטמינן לה ונראה דלא חשבינן טומאה ברה"ר אלא היכא דספיקא היתה יכולה להיות גלויה לכל כגון ההיא דנזיר ותשעה צפרדעים
ושרץ אחד ביניהם (כתובות דף טו.) אבל ההיא דנדה המגע ודאי הוא שנגעה במטה ואין שום ספק אלא אם ראתה או לאו ומקום המקור
מקום סתר הוא ולא שייך למימר ביה רה"ר אפילו אם נולד ספק ראייתה ברשות הרבים אבל בהא איכא למתמה אמאי משוינן מטה כספק
טומאה ברשות היחיד והא לא דמיא לסוטה דסוטה ודאי שרץ וספק מגע כגון בועל הוא השרץ וספק אם בעל אבל התם ודאי מגע וספק
מעת לעת הוא שרץ דשמא לא ראתה ואנן לא ילפינן מסוטה אלא דדמי לסוטה דהא דבר שאין בו דעת לישאל ממעטינן הואיל ולא דמי
לסוטה ועוד תניא בהדיא בתוספתא דטהרות פרק [הנבילות] השחוטות (פ"ו) נגע באחד בלילה ואינו יודע אם חי אם מת למחר עומד
ונמצא מת רבי מאיר מטהר שספק רשות הרבים טהור אלמא דמסוטה גמירי אע"ג דהוי ודאי מגע וספק שרץ ותימה מאי שנא
דמטהרינן דבר שאין בו דעת לישאל הואיל ולא דמי לסוטה ובכי האי גוונא ד)לא מטהרינן וי"ל דהכי הלכתא גמירי לה א"נ עיקר הדבר
שאין בו דעת לישאל נפקא לן מוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל כדלקמן בשמעתין וכיון דגלי לן קרא דאיכא לפלוגי בין דבר שיש בו
דעת לישאל לשאין בו דעת דדבר שיש בו דעת ספיקו טמא ולא פירש טומאתו היכן נלמוד סתום מן המפורש מסוטה דמפרש בו דוקא מקום
סתירה ואע"ג דמסיק אי מסוטה הוה אמינא דעת נוגע ומגיע אגב שיטפיה נקט ליה אי נמי הכי פירושו ואי הוה גלי לן קרא בסוטה
דבעינן דבר שיש בו דעת לישאל הוה אמינא דעת נוגע ומגיע. סיום הברייתא דנגע באחד בלילה וחכמים מטמאין שכל הטומאות כשעת
מציאתן ומודים חכמים לרבי מאיר שאם ראוהו חי מבערב אע"פ שבא שחרית ומצאו מת טהור מפני שזה ספק רה"ר אלמא דבין לרבנן
בין לרבי מאיר אפילו בלילה חשבינן ליה רשות הרבים וקשיא מהא דתנן במסכת טהרות פרק שמיני (מ"ג) המאבד ביום ומצא ביום טהור ביום
ומצא בלילה ביום ומצא ביום של אחריו ספיקו טמא זה הכלל כל שעבר עליו הלילה או מקצתו ספיקו טמא אלמא דלילה חשיב לעולם כרשות
היחיד ולעיל אייתינן נמי מירושלמי מ"מ יש רגלים לדבר לפלטיא בלילה לחורבה ביום למבואות אפילים ביום אלמא דפלטיא בלילה חשיב
רה"י. בתוספתא דטהרות פרק ז' יש דברים ברה"ר ועשאום כרה"י קופה ה)ברה"י גבוה י' טפחים והטומאה בתוכו ספק נגע ספק לא
נגע ספיקו טהור הכניס ידו לתוכה ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טמא היתה כפושה על כתיפו וככר תרומה כרוך בסיב או בנייר
ונתן בתוכו ספק נגע ספק לא נגע טהור הכניס ידו לתוכה ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טמא חמור ברה"ר גבוה י' טפחים וטומאה
נתונה על גביו ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טהור פשט ידו על גביו ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טמא סלע ברה"ר גבוה י' טפחים
וטומאה עליו ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טהור עלה לראשו ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טמא היה זה רוכב על חמורו וזה רוכב
על חמורו אחד טמא ואחד טהור ספק נגעו זה בזה ספק לא נגעו ר' יעקב מטמא ורבי יוסי מטהר בנו של זה רוכב על כתיפיו ובנו של
זה רוכב על ו)כתף אחד טהור ואחד טמא ספק נגעו זה בזה ספק לא נגעו ר' יעקב מטמא ורבי יוסי מטהר היתה חבילה על כתיפיו והרוק
מדובק בכותל למעלה מי' טפחים ספק הסיט ספק לא הסיט ר' יעקב מטמא ורבי יוסי מטהר שהיה ר' יעקב אומר כל שהוא למעלה מעשרה
טפחים ברה"ר הרי הוא כרה"י ורבי יוסי אומר כל שדרך הילוכו ברה"ר טהור ועוד מפרש התם דין בקעה בימות החמה ובימות הגשמים
אלו הן ימות החמה משתעקר תבואה ואלו הן ימות הגשמים משתרד רביעה שניה ובפרק מי שמת (ב"ב דף קנג:) מפרש הא דאמרינן בימות
החמה רה"ר לטומאה לא שנו אלא שלא עברו עליו ימות הגשמים אבל עברו עליו ימות הגשמים רשות היחיד לכאן ולכאן:
ותו לרבי עקיבא כהונה מנא ליה. רש"י פי' דמקל וחומר לא יליף דאם כן היינו רבי ישמעאל ותימה אי לית ליה קל וחומר דרבי ישמעאל
א"כ כיון שנבעלה לפסול לה בעילה ודאית מנא ליה דפסולה לכהונה והא ביבמות בפרק אלמנה (דף סח:) ילפינן ליה מהאי
קל וחומר ועוד הא ליכא למיפרך עליה מידי יש לומר הכא לית ליה קל וחומר משום דאי לא הוו כתיבי אלא תלתא קראי הוה אמינא
חד לבועל וחד לבעל וחד לכהונה דחמיר טפי כדפריך לרבי ישמעאל אבל גבי בעילת פסולין כתיבה תרומה בהדיא:
שכן