כשם שהמים פרק חמישי סוטה
כט.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
שכן
עשה בה ספק זונה כזונה. תימה אמאי לא אמר כיון דטמאה
אי הכי לתרומה נמי לא תיבעי קרא. ונילף מההוא טעמא גופיה
יא א מיי' פי"א מהל' אבות
א) [פסחים יח: וש"נ], ב) ולא
❖
למעוטי כהונה שאין פסול זה
הוטמאה הל"ג:
שהרי עשה הכתוב בסוטה ספק זונה כודאי זונה ובתרומה הא
הכתוב מספק מהיכא תיתי דמותרת בתרומה ולכהונה ויש
כו'. רש"ל, ג) [וע"ש ברש"י
ידעינן דזונה אסורה דכתיב (ויקרא כב) כי תהיה לאיש זר כי תבעל לזר
לומר אי לאו קראי איכא למימר דלא טמאה אלא לענין בעלה דאיכא
❖
שהאריך עוד בזה],
אצלה היא בתרומת הקדשים לא תאכל ואין לך פסול גדול מזה כשהיא
ספק חייבי מיתות בית דין
על ידו אבל לענין תרומה וכהונה הוה
תוס' שאנץ (המשך)
אשת איש ונבעלה לאחר ולר' עקיבא
אמינא אוקי איתתא אחזקה אבל
במינו טהרה במקוה אין
תורה אור השלם
מהאי קרא נפקא לן ביבמות (ד' סח.)
בירושלמי דפרק קמא מתוך קושיא
שהרי עשה בה ספק זונה כזונה תרומה
במינו אב הטומאה דכל דבר
זו דריש חד מהני תלתא קראי ליבם
כל הפסולים דפסלי והנך נמי דלא
1. וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל
נמי לא תיבעי קרא שהרי עשה בה ספק
שאין לו טהרה במקוה אינו
נעשה אב הטומאה וא"כ היכי
והכי איתא התם תני ר' מאיר אומר
תפסי בהו קידושין דכיון דלר' עקיבא
טָמֵא לֹא יֵאָכֵל בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף
זונה כזונה אלא לר' עקיבא ארבעה קראי
מטמא מדרס א"כ צ"ל ע"כ
וְהַבָּשָׂר כָּל טָהוֹר יֹאכַל
שלש טומאות אמורות בפרשה אחד
אין קידושין תופסין בשום פסול לא
❖
ויקרא ז יט
שכלי עץ מינו הוא לפי
כתיבי חד לבעל וחד לבועל וחד לכהונה
בָּשָׂר:
לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה
משמע ליה כי תהיה לשון הויה אלא
ששניהן גידולי קרקע וא"כ
וחד לתרומה ורבי ישמעאל תלתא קראי
למה [לא] יחשוב [נמי] מין
כי תבעל: אלא לרבי עקיבא ארבעה
מצינו אשה שהיא אסורה לביתה
ככר כיון שיש במינו של
כתיבי חד לבעל וחד לבועל וחד לתרומה
הגהות הב"ח
קראי כתיבי. יתירי ב' נטמאה וחד
ומותרת לאכול בתרומה למה לא אילו
גידולי קרקע וא"כ מצינו
וכהונה אתיא בקל וחומר ורבי ישמעאל
(א) רש"י ד"ה אמר לך וכו'
בת כהן שנישאת לישראל ונאנסה שמא
ונטמאה ורבי עקיבא דריש וו"י הרי
בככר דעושה אב הטומאה.
מחיים דבעל אתי: (ב) ד"ה
וי"ל דמ"מ כיון שלא מצינו
ארבעה: וכהונה אתיא מקל וחומר.
ממאי דאיצטריך קרא לתרומה וכהונה
אינה מותרת לביתה ואסורה לאכול
ומאחר וכו' לר' יוחנן פריך
מין ככר שהוא אוכל שיש
בתרומה לא מצינו אשה שהיא אסורה
ולא דריש וו"י. ופרכינן לר' ישמעאל
אתיא בקל וחומר דילמא כי אצטריך
דקאמר: (ג) ד"ה שמותר
במינו אב הטומאה לא חשיב
בחולין וכו' ועלה אוכל
לביתה ומותרת לאכול בתרומה אמר
כיון דלא דריש וו"י ממאי דקרא לתרומה
ליה מינו. א"נ י"ל דיכול לומר
לכהונה ותרומה שריא אמר לך מסתברא
❖
בחולין ובמעשר:
דכופת שאור וכלי עץ שניהם
מדריש וכהונה אתיא בקל וחומר ואתו
ר' אבין הכין איתאמרת אחת לבעל ואחת
דומיא דבעל ובועל מה בעל ובועל מחיים
דומין זה לזה שאינם ראויין
כולהו דילמא קרא לכהונה אתא דכיון
לבועל ואחת ליבם אמר ר' יוסי
לאכול ועוד דשניהם גידולי
אף תרומה נמי מחיים לאפוקי כהונה
דלא כתיב תרומה בהדיא אנא אמינא
מתניתא אמרה כן ואם מת חולצת
קרקע אבל ככר נהי דהוי
תוספות שאנץ
ולא מתייבמת: חד לתרומה וחד
דלאחר מיתה ור"ע דומיא דבעל ובועל לית
גידולי קרקע מ"מ ראוי הוא
תרומה לא אתרבאי לאיסורא אלא
לאכול משא"כ בכופת שאור
תרומה נמי לא תיבעי לך
ליה ואי נמי אית ליה מילתא דאתיא בקל
א)
לכהונה. אין להקשות וכי ספק
כהונה הוא דאתרבאי דחמירא מיניה
א"כ לא מצינו שמינו של ככר
שהרי עשה בה ספק זונה
וחומר טרח וכתב לה קרא אמר רב גידל
[יהיה] אב הטומאה: טבול
כזונה. משמע מהכ' דזונה
ותרומה שריא: אמר לך מסתברא.
חמור מן ודאי דאילו ודאי זינתה
יום יוכיח שאין כלי שטף
אסורה בתרומה וה"נ משמע
דקרא תרומה רבי דומיא דתרין
מותרת בתרומה ולכהונה דהא בפ'
אמר רב דבר שיש בו דעת לישאל ואין בו
הראוי לטבילה מטמא מאוירו
ביבמות פ' ד' אחין גבי שני
נטמאה דרבי בהן בעל ובועל דמחיים
אלמנה ביבמות (דף סח.) מרבינן
וקא פסיל תרומה. ל"ה. הצד
אחין שקידשו ב' נשים
דעת לישאל מהאי קרא נפקא 1 והבשר
השוה שבהן שמטמאין
ובשעת כניסה לחופה
דבעל קמיתסרא להו כגון אם יגרשנה
מובת כהן כי תהיה לאיש זר כיון
אשר יגע בכל טמא לא יאכל ודאי טמא הוא
ופוסלין בתרומה כ"ש ככר
החליפו נשותיהן זה לזה
אסורה לבועל הילכך מקרא שלישי נמי
שנבעלה לפסול לה שזר אצלה פסלה
שני שפוסל בחולין שיפסול.
וקאמר בגמ' אם היו כהנות
דלא יאכל הא ספק טמא וספק טהור יאכל
למידי דמיתסר ביה מחיים (א) לבעל
ומרבינן גר עמוני ומואבי וכו' וקא
ה"ג רש"י ופי' הצד השוה
נשואות לישראל נפסלות
אימא סיפא והבשר כל טהור יאכל בשר
1
צריך למצוא חומרא שוה
בתרומ' דבי נשא אלמא
אתי והיינו תרומה ב)ולמעוטי כהונה
פריך התם אימא חייבי כריתות נמי
לתלות בו טעם פסול תרומה
משמע דזונה אסורה לאכול
ודאי טהור הוא דיאכל בשר הא ספק טמא
שאין פסוק זה בא לאוסרה אלא לאחר
פירוש אינהו נמי הוו בכלל נבעלה
ומהו הצד השוה שבהן טבול
בתרומה וכן משמע בפ'
וספק טהור לא יאכל אלא לאו שמע מינה
מיתה דמחיים הא אסירא וקיימא דהא
לפסול לה ומאי שנא דלא תני להו
יום איקרי טמא דכתיב ובא
החולץ גבי הכל מודים הבא
השמש וטהר מכלל דעד
על חייבי כריתות שבנה פגום
כאן שיש בו דעת לישאל כאן שאין בו דעת
מגרש לה והויא לה גרושה ואסורה
לעיל ומשני כי תהיה כתיב דוקא בני
השתא טמא ורת"ם [כתב]
וקאמר בסמוך וכי תימא איכא
לכהונה: ורבי עקיבא. דמצריך
הויה לאפוקי חייבי כריתות דלאו בני
לישאל ואיצטריך דרב גידל אמר רב ואיצטריך
דילפי' ליה דאיקרי טמא
למפרך מה לאלמנה שכן היא
קרא לכהונה דומיא דבעל ובועל לית
הויה נינהו אלמא דחייבי כריתות לא
מחילול חלול. כדאמר פ'
עצמה מתחללת ה"נ (לימא)
למיגמר מסוטה דאי מדרב הוה אמינא בין
הנשרפין. ופ"ה וכלי חרס
[כלומר] גבי בא על חייבי
ליה ואי לא כתיב קרא יתירא לא הוה
מפסלי בביאתן ואשת איש איהי נמי
ברשות היחיד ובין ברשות הרבים איצטריך
איקרי טמא דכתיב תנור
כריתות דמתחללת דכיון
מרבינן אלא כהונה דחמירא דכל חד
מחייבי כריתות ואם כן מספקא אמאי
וכירים יותץ טמאים הם וכ"ש
דנבעלה עשאה זונה משמע
למיגמר מסוטה ואי מסוטה הוה אמינא עד
דככר שני ד) שפוסל בחולין
דהויא דומיא דאלמנה
וחד קרא באנפי נפשיה הוא ולא
מיפסלי ורש"י שיבש שם אותה הגירסא
דאיכא דעת נוגע ומגיע צריכא: בו ביום
שהוא טמא ואסור בחולין
שמתחללת ואסורה לכהונה
וזה לשונו אימר נבעלה לפסול לה
אמרינן הא לא מרבי אלא דומיא
שיפסול בתרומה. פ"ה דה"ג
ה"נ זונה אסורה בתרומה
דרש רבי עקיבא וכל כלי חרש כו': ומאחר
דהנך: ואי נמי אית ליה. ומיתוקם
חייבי כריתות אבל חייבי לאוין כיון
אבל בכל הספרים כתיב הצד
וה"נ משמע בפ' האשה רבה
דאין לו למה טמא אמר רב יהודה אמר
השוה שבהן שמותרין בחולין
דאמר התם לויה שנשבית או
קרא לתרומה אפילו הכי אתא וי"ו
דתפסי להו בה קידושין לא פסלי
ופוסלין בתרומה ולהאי
שנבעלה בעילת זנות נותנין
יתירא לכהונה ואע"ג דאיכא למילפה
לה וכותי ונתין וממזר דפסלי מנלן
רב מן התורה אין לו מדין קל וחומר יש
לישנא אין אדם יכול לפ'
לה מעשר ואוכלת משמע הא
בקל וחומר טרח וכתב לה קרא:
הנך דאית בהו הויה מדאפקה להך
איזהו כלי חרס שמותר
לתרומה לא. וא"ת ומהיכא
לו ומה טבול יום שמותר בחולין פוסל
בחולין ופוסל בתרומה.
נפקא לן דזונה אסורה
אלא לאו שמע מינה. הבשר אשר
ביאה בלשון הויה שמע מינה בהנך
בתרומה ככר שני שפסול בחולין אינו דין
ובדוחק גדול י"ל כלי חרס
בתרומה דלא אשכחן
יגע דדבר שאין בו דעת לישאל הוא
דתפסי בה קדושין משתעי קרא
המוקף צמיד פתיל שמציל
(בתרומ') [בקרא] אלא איסור
א שיעשה שלישי בתרומה איכא למיפרך
דבשר הוי נוגע הילכך ספקו טהור
ואפ"ה פסלי ולאפוקי חייבי כריתות
על החולין שבתוכו ואינו
כהונה. וי"ל דנפקא לן
מה לטבול יום שכן
אב הטומאה תיתי
מציל בתרומה. והרבה
מדכתיב ובת כהן כי תהיה
וכל טהור יאכל בשר דאיירי בטומאת
לא גרסינן אי הכי כותי ועבד וכו'
געגועין ותשובות ובטול
לאיש זר ודרשי' פ' אלמנה
מטבול
הגוף דיש בו דעת לישאל בההוא
והוא הדין דהוה מצי למימר חייבי
שיטת התלמוד יש בדבר.
לכהן גדול כיון שנבעלה
קאמר לך ספיקו טמא: דעת נוגע ומגיע. במטמא ונטמא כי סוטה דיש
כריתות לא מפסלי אלא משום דאיירי בהו לעיל דקתני כותי והיינו
חדא דלא אשכחן דכלי חרס
לפסול בה פסולה מן התרומה
המוקף צמיד פתיל דאינו
כיון שנבעלה לזר אצלה ואין
בה דעת ויש דעת בבועל המטמאה. קמשמע לן דרב גידל דנפקא מכל
עובד כוכבים ובמתניתין תנן העבד פוסל משום ביאה ומשני פסלי
מציל בתרומה דבמסכת
לך פסול גדול מזה כשהיא
טהור הא ספק לא יאכל כיון דיש בו דעת בזה שנטמא אבל במטמא לא
מדרבי יוחנן כו' ואית דמפרשי ואימא נבעלה לפסול לה חייבי כריתות
חגיגה אמרי' אין חטאת
אשת איש ונבעלה לאחר
בעינן דעת: ומאחר דאין לו. מקרא מן התורה למה הוא טמא בתרומה
נמי וכו' וקשיא לי בגוה טובא חדא דתנן בפרק ארבעה אחין (שם דף
ניצלת בצמיד פתיל אבל
(ל"ה. אלא) ולר"ע דס"ל דאין
תרומה לא תני בה. ועוד אפי'
קידו' תופסין בחייבי לאוין
לרבי יוחנן (ב) דקאמר עתיד דור אחר לטהרו אבל הוא היה מטמאו:
לג:) אם היו כהנות נפסלו מן התרומה בבעילת אשת איש ועוד קל
אמרי' דאינו מציל אין זה
בשום פסול לא משמע ליה
ומה טבול יום. שלא העריב שמשו: שמותר בחולין. כדאמרינן
וחומר חייבי לאוין פסלי חייבי כריתות לא פסלי ועוד הא אמר בעשרה
פסול בתרומה דהא לא פסיל
כי תהיה לשון הויה אלא כי
מידי אלא דאינו מגין ומאליה
תבעל. [ל"ה] (ג' קראי
ביבמות בהערל (דף עד:) תלתא קראי כתיבי טבל ועלה
יוחסין (קדושין דף עז:) כהן הבא על אחותו זונה משוי לה וכיון דזונה
היא נטמאת מאהל המת ומאי
כתיבי): מה בעל ובועל
(ג) מותר לחולין ולמעשר העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו
משוי לה בעילתה פוסלתה דתניא לויה שנשבית או שנבעלה בעילת
קאמר ופוסלין בתרומה. ועוד
מחיים. פ"ה דמחיים דבעל
בטומאה שהיא בת קרבן מותר בקדשים: ככר שני שפסול בחולין.
זנות נותנין לה מעשר ואוכלת לויה אין אבל תרומה לכהנת לא ג):
כל הצד השוה שבתלמוד
קא מתסר להו כגון שאם
שבא ללמוד חומר צריך
יגרשנה אסורה לבועל. הלכך
דכתיב (ויקרא יא) כל אשר בתוכו יטמא חולין ותרומה וקדשים
שלישי
שיהא הצד השוה חמור וזה
מקרא ג' [נמי] למידי דמתסר
במשמע דין הוא שיעשה שלישי בתרומה. ודיו ליכא למימר דאם כן בטל ליה קל וחומר דהא שני בתרומה מקרא משתמע כי חולין וקיימא
הוי קל דקאמר הצד השוה
ביה מחיים דבעל אתי והיינו
לן (בב"ק דף כה.) דהיכא דמיפרך קל וחומר לא אמרינן דיו: שכן אב הטומאה. כגון טמא מת או זב או מצורע שהן בטומאתן אבות:
שבהן שמותרין בחולין ואין
תרומה למעוטי כהונ' שאין
שיטה זו בכל התלמוד לכ"נ
פסוק זה בא לאסרה אלא
מטבול
דגרסי' הצד השוה שבהן
לאחר מיתה דמחיים הוה ליה
שטמאין. וללשון שפי' דגרס שמטמאין אל תשיבנו מהא דאמרי' כלי חרס יוכיח שאין זה הוכחה דכלי חרס אינו טהור בחולין
אסירא וקיימא דאי מגרשה הויא גרושה ואסורה לכהונה. ל"ה: ודאי טמא הוא דלא יאכל הא ספק טמא ספק טהור יאכל.
והיה לו להביא הוכחה מדבר הדומה לטבול יום שאע"פ שטהור בחולין פסול בתרומה שאין זו תשובה דאין צריך הוכחה
וליכא למימר ודאי טמא הוא דאיכא לאו הא ספק טמא ליכא לאו כי אם עשה דהא יש לנו לומר דכיון דמפקי' ליה מאיסורא
אלא לסתור תשובתו שתולה טעם החמור דפסול תרומה מפני שהוא אב הטומאה וקא מהדר ליה כלי חרס יוכיח שאין בו
אוקימנא אהיתירא: ה"א עד דאיכא דעת נוגע ומגיע. במיטמא ומטמא כסוטה דיש בה דעת ויש נמי דעת בבועל המטמא קמ"ל
חומר זה ופוסל וכן שיטת רוב הדינין כי ההיא דפ' כל הבשר דאמר מנין לבשר בחלב שאסור בהנאה אמרת ק"ו ומה ערלה
דרב גידל: ומאחר דאין לו. מקרא מן התורה למה הוא טמא בתרומה לרבי יוחנן דאמר עתיד דור אחר לטהרו אבל הוא היה
שלא נעבדה בה עברה אסור בהנאה בשר בחלב שנעבדה בה עברה בבישול אינו דין שאסור בהנאה מה לערלה שכן לא היתה
מטמא. ל"ה: ומה טבול יום שמותר בחולין. כדאמר בהערל ג' קראי כתיבי טבל ועלה א) לחולין דכתיב כל אשר בתוכו יטמא
לה שעת הכושר חמץ בפסח יוכיחו מה לחמץ בפסח שכן כרת כלאי הכרם יוכיחו והא כלאי הכרם דנעבדה בהן עבירה בזריעה
חולין ותרומה וקדשים [במשמע] דין הוא שיעשה ג' בתרומה ודיו ליכא למימר דאין ג' פוסל בו דא"כ מפרי' ק"ו והיכא
וחמץ בפסח נמי עבר בבל יראה ולא דמי לערלה בקולא דידה וקא הויא הוכחה ע"כ ל"ה. ורבינו משולם ה) רוצה לישב גרס'
דמפרי' ק"ו ל"א דיו. כל"ה. וא"ת תינח לרבנן אבל לר' טרפון דאית ליה דיו אפי' מפרי' ק"ו מאי איכא למימר. וי"ל דר' טרפון
הספרים מה להצד השוה שבהן שמותרין בחולין אפי' קודם הערב השמש ופסולין בתרומה עד הערב השמש ומיירי שנשברו
סבירא ליה כר' עקיבא דאמר ג' לחולין מן התורה וה"ה לתרומה ורביעי לקדש מדכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא. עי"ל
ולא שנשברו לגמרי לפירורין דקין שאינן ראויין לשום כלי בעולם דחשובין כעפר ואין צריכין הערב שמש אלא שנשברו ועדיין
היכא א"ר טרפון דאמרי' דיו [אף] דמפרי' ק"ו היכא דאשמעי' הק"ו חידוש אבל האי ק"ו דלא [אתי] אלא לגלויי מדרש הפסוק
ראוין הם לכלי אחר כדי שיעורו כגון בגד שנקרע רובו ושייר בו כדי מעפורת או כלי חרס שניקב כדי מוציא משקה שטהור
דאשמעי' מה שידעי' מקרא לא אמרי' דיו. תיתי מטבול יום דשרץ. אדם שנגע [בשרץ] ראשון לטומאה הוא ולא אב [הטומאה]
מלטמא ו) ומ"מ צריך הערב שמש לתרומה וסייעתא לזה מברייתא [דתו"כ] דתניא ואותו תשבורו יכול ישברנו ודיו ת"ל וכל
וכי טבל הותר לחולין ואסור לתרומה ואפי' לנגיעה דכתיב נמי הערב שמש בכלים במים יובא וטהר והאי לנגיעה הוא להשתמש
כלי חרס. וה"פ נאמר בפ' של מעלה הערב שמש וסמיך ליה וכל כלי חרס וא"ו מוסיף על ענין ראשון ז) (וה"ק) וכל כלי חרס
בו תרומה ואשמעי' דכלי טבול יום פסיל ליה. ל"ה. מה לטבול יום דשרץ שכן נעשה במינו אב הטומאה אם היה נוגע כלי
אשר יגע בו הזב ישבר יכול ישברנו ודיו בכך ת"ל וכל כלי חרס ולמעלה כתיב הערב השמש לימד על כלי חרס שטעון הערב
זה או אדם זה במת נעשה אב הטומאה ב) אפי' על ידי מת דכתיב כל אשר יגע בו (הזב) [הטמא] יטמא ומהכא נ"ל טמא מת
השמש והוא שנשבר כמו שפירשנו ומותבי' אשמעתין מההיא דאמר במסכת שבת בחזרת כלי מתכות לטומאתן רבא אמר
דמטמא אדם וכלים וע"כ בט"מ שי"ל טהרה במקוה [כתיב] דהא כתיב לעיל מיניה והזה הטהור על הטמא וחטאו ורחץ במים
גזירה שמא יאמרו טבילה בת יומא עולה. אלמא כשנטמאו ונשברו מיד טהרו בלא הערב השמש אי לאו גזירה והכא אמרי'
דבר שיש לו טהרה נעשה אב הטומאה על ידי מגע המת יצאו אוכלין ומשקין וכלי חרס דאין להם טהרה במקוה ואין נעשה
דטעון הערב שמש. וי"ל דהתם יש סברא לומר דכשנשברו וחזר וריתכן דודאי טהורין [מיד] לפי שעשוין כלים חדשים ופנים
במינם אב הטומאה וא"ת בהאי ככר נמי מצינו במינו אב הטומאה בכופת שאור כדאמר בפ' העור והרוטב כופת שאור שיחדה
חדשות באו לכאן כדאמר בסנדל שנפסקה אחת מאזניו ח). וה"נ הוי ככלי שנוצר עתה מחדש ולכך יש לנו לומר דטהורין אי
לישיבה טמא טומאת אוכלין אלמא יש במינו של ככר אב הטומאה דהא י"ל טומאת מדרס. וי"ל דשאני [התם] דכששימש
לאו טעמא דשמא יאמרו אבל ודאי אם נשברה ולא חזר וריתכן [הרי הם עדיין בתורת ברייתו] דצריך הערב השמש ואי קשיא
[מעשה] עץ שימש אבל מ"מ לא מצינו במינו של ככר אב הטומאה. אבל ק' דאמרי' בפ' א"ר עקיבא דכלי חרס שאין לו
לך מההיא דחולין טלית טבולת יום שהתחיל לקורעה כיון שנקרעה רובה טהורה דכיון דלא חס עלה ואטבלה אלמא לקריעה
טהרה במקוה אינו מטמא מדרס כדאיתא במסקנא התם וא"כ בכופת שאור שיחדו לישיבה למה מטמא מדרס כיון ג) שאינו
א) צ"ל אוכל בחולין ובמעשר. ככר שני שפסול לחולין דכתיב כו'. ב) צ"ל תאמר באוכל שאינו נעשה אב הטומאה אפי' כו'. ג) צ"ל שאין לו טהרה במקוה אינו מטמא טומאת מדרס וע"כ צ"ל משום דכלי עץ מינו הוא לפי ששניהם גידולי קרקע [וכל שיש במינו טהרה במקוה מטמא
מדרס וכמו דאמרינן שם גבי מפץ ע"ש] וא"כ למה לא יחשוב נמי מין ככר כיון דשניהם גידולי קרקע כו'. ד) צ"ל דפסיל טפי מטבול יום שהוא כו'. ה) כ"ז הובא בשלטי הגבורים על הגהות מרדכי שבת פ' כירה מש"ה. ו) גסטרא ממה שהיה הואיל וכלי הוא לענין אחר כדאמר
חמש מדות בכלי חרס אע"פ כשנקב טהור למפרע מ"מ כו'. כצ"ל וכ"ה שם. ז) לימד על הנשבר שטעון הערב שמש והרי הוא אומר בזב וכל כו' כצ"ל וכ"ה שם. ח) ומחרסיותיו ותקנה טמאה נפסקה שניה ותקנה טהורה פנים חדשות באו לכאן כצ"ל וכ"ה שם וע"ש.