ל:
כשם שהמים פרק חמישי
סוטה
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
מר
כ א מיי' פ"ז מהל' ביכורים סבר תחומין דאורייתא ומר סבר תחומין דרבנן. תימהדהכא
להקיף החלה אצל העיסה קודם שתקרא לה שם. והכי מקיפה לה
א) [נדה ו:], ב) [נדה ו:],
ג) [גיטין נג. נדה שם],
הל' יב:
משמע דאי הוה משתעי קרא דאלפים אמה בלוים דהוה סבר
נותנת בעריבה לצד אחד ונותנת מן העיסה הטהורה פחות
(א)
כא ב מיי' שם ופי"א מהל'
ד) [עירובין לה: ביצה לו:],
דתחומין דרבנן אלא טעמא משום דמשתעי בשבת והא יליף לתחומין
מכביצה בין החלה הטהורה ובין העיסה הטמאה והאמצעית נוגעת
ה) [עירובין לו. נט.],
אבות הטומאות הלכה
בפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף נא.)
בשתיהן ומצרפתן וקורא שם על החלה ומסלקתה עם קריאת השם.
מג"ש מקום ממקום ומקום
ו) [תוספתא פ"ו], ז) [צ"ל עזי
טו:
כב ג מיי' פ"ז מהל'
וזמרת יה והן כו'. כך איתא
ופחות מכביצה אינו מטמא את החלה
מניסה וכו' א"כ אפי' הוה משתעי
בתוספתא], ח) [צ"ל עזי וזמרת
ביכורים הל' יב ופט"ז
ואע"פ שהוא עצמו מקבל טומאה
בשדות וכרמים הוי מצי למילף בהו
וחכמים אוסרין ותניא כביצה סברוה אידי
א
מהל' טומאת אוכלין הל' ט:
יה והן אומרים עזי וזמרת יה
כדתניא בתורת כהנים י) מכל האוכל
ג"ש דמקום דכתיב גבי שבת היינו
כג ד מיי' פכ"ז מה' שבת
רבי נחמיה וכו' כך איתא
ואידי בעיסה ראשונה וחולין הטבולין לחלה
א)
בתוספתא], ט) ברכות נ.
הלכה א סמג לאוין סה
אלפים דהא פריך התם ונילף מקיר
אשר יאכלכ) מלמד שהוא מיטמא בכל
לא כחלה דמו מאי לאו בהא קמיפלגי דמר
❖
כתובות ז:, י) [שמיני פרק ט],
[טור או"ח סי' שצ"ז]:
העיר וחוצה אע"ג דההוא קרא
שהוא יכול יטמא לאחרים בכל שהוא
כ) [ויקרא יא], ל) עי' רש"א,
סבר אין שני עושה שלישי בחולין ומר סבר
משתעי לדברי הכל בלוים ובספ"ק
ת"ל אשר יאכל ודרשינן ליה בפרק
מ) [שנרשו ולאמר דפתח משה.
שני עושה שלישי בחולין אמר רב מרי בריה
❖
רש"ל],
דעירובין (דף יז:) משמע מאן דסבר
בתרא דיומא (דף פ.) אוכל הנאכל
תורה אור השלם
דרב כהנא דכולי עלמא אין שני עושה
דתחומין דאורייתא נפקא לן מאל יצא
בבת אחת ושיערו חכמים אין בית
1. אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי
איש ממקומו: רבי נחמיה אומר
שלישי בחולין והכא בחולין הטבולין לחלה
הבליעה מחזיק יותר מביצת
יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת
הגהות הב"ח
לַיְיָ וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה
תרנגולת: וחכמים אוסרין. כדבעינן
קמיפלגי מר סבר כחלה דמו ומר סבר לא
כסופר הפורס על שמע בבית הכנסת.
(א) רש"י ד"ה (בע"א)
לַיְיָ כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ
לפרושי טעמא: ותניא כביצה. ותניא
בתוספתא (פ"ו) ר' נחמיה אומר
כחלה דמו ואיבעית אימא דכולי עלמא
ונותנת וכו' ונותנת מן העיסה
רָמָה בַיָּם: שמות טו א
2. מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים
הטהורה. נ"ב לאו דוקא אלא
כבני אדם שקורין את שמע שנאמר
בברייתא דאליבא דר' אליעזר ונותנת
חולין הטבולין לחלה לא כחלה דמו ואין
ב
אף מן הטהורה ולמ"ד מותר
יִסַּדְתָּ עֹז לְמַעַן צוֹרְרֶיךָ
ויאמרו לאמר מלמד שהיה משה פותח
אף כביצה באמצע ואפ"ה לא מטמא
שני עושה שלישי בחולין והכא במותר לגרום
לגרום טומאה אפי' היכא
לְהַשְׁבִּית אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם:
תחילה וישראל עונין אחריו וגומרין
לה לחלה עד שלא נקרא עליה שם:
❖
דאפשר אבל אי נותנת מן
תהלים ח ג
טומאה לחולין שבארץ ישראל קמיפלגי מ"ס
הטמאה כ"ש דניחא טפי וכ"כ
סברוה רבנן. הני דבי מדרשא דבעו
משה אמר אז ישיר משה וישראל
הרמב"ם: (ב) תוספות ד"ה
מותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל
ב)ג
אומרים אשירה לה' משה אמר עזי
למשמע מינה דר' אליעזר ל) אין שני
ר' מאיר וכו' מקרא
תוספות שאנץ
ומר סבר אסור לגרום טומאה לחולין
ג)
וזמרת יה וישראל אומרים זה אלי
עושה שלישי בחולין ס"ל אידי ואידי
במקהלות ברכו אלקים
ממקור ישראל אפילו
שבארץ ישראל: בו ביום דרש רבי עקיבא
ול"נ דאמרי' פ"ק דנדה
ואנוהו משה אמר ה' איש מלחמה
הך ברייתא נמי אליבא דרבי אליעזר
❖
כצ"ל:
אשה והיא טבולת יום לשה
וישראל אומרים ה' שמו:
דשרי כביצה ומתני' דאמר פחות
וכו': במאי קא מיפלגי מר סבר תחומין
ד)
את העיסה וקוצה הימנה
רבי מאיר אומר מנין שאפי'
תרווייהו בעיסה ראשונה העיסה
חלתה ומניחתה בכפיפה או
דאורייתא ומר סבר דרבנן: ת"ר בו
ה) ד
ו)
באנחותא [ומקפת] וקורא לה
עוברין שבמעי אמן. אין
הטמאה ראשונה לטומאה היא ואפ"ה
מוסף רש"י
ביום דרש רבי עקיבא בשעה שעלו ישראל
שם אלמא משמע דבעי' מן
לומר דרבי יוסי הגלילי ורבי מאיר
קאמר ר' אליעזר בברייתא כביצה
שייך לעמוד קודם. ר' יהושע
המוקף ממש. (ואומר ר"י
מן הים נתנו עיניהם לומר שירה וכיצד
פליגי דרבי יוסי אית ליה דוקא
ואע"ג דמיטמאה אמצעית מחמת
אומר האוכל אוכל
דשאני התם הילכך תקנו
אמרו שירה כגדול המקרא את הלל והן
ראשון. או אוכל שני הוי
בכפיפה או באנחותא שאם
עוללים ויונקים ולא עוברים אלא
ראשונה והויא לה שניה לא הדרא
שני, דסבירא ליה לר' יהושע
אתה אומר שתקרא לה שם
עונין אחריו ראשי פרקים משה אמר
מקרא דמפי עוללים ויונקים נפקא
ועבדא לה לחלה עד שלא קרא עליה
דלא משוינן אוכל כמאכל,
בעודה בידה א"כ תטמא
אשירה לה' והן אומרים אשירה לה' משה
ליה דתינוק שמט דד מפיו דמשמע
שם שלישי ואע"ג דמעיסת חולין
ולקמיה מפרש כי אכיל אוכל
החלה שהיא טבולת יום
1
שני אמאי משוי ליה שני (שם)
לכך תקנו להניחה בכפיפה
אמר כי גאה גאה והן אומרים אשירה לה'
יונקים בשעה שהוא יונק ולכך
הטבולין לחלה הוא דכ"ע בין לר'
ז)
והתם מפרש טעמא מצינו
להבחין שהיא טבולת יום
איצטריך קרא דמפי עוללים דאי לאו
אליעזר בין לרבנן לאו כחלה דמיא
רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר
שהשני עושה שני ע"י משקין,
ודכוותיה קאמר בהניזקין
למיהוי עלה תורת תרומה: מאי לאו
דמשקין אפילו הן שניים
הכי כיון דנפקא לן מקרא ממקור
שתקנו בכפיפה ואנחותא
(ב)
כקטן המקרא את הלל והן עונין אחריו כל
נעשין תחילה ועושין מגען
א) משו' היכירא) ב) וא"ת
בהא קמיפלגי. רבי אליעזר ורבנן
ישראל במקהלות ברכו אלקים אפילו
מה שהוא אומר משה אמר אשירה לה'
שני ואף כאן החמיר בשני
המטמא העיסה טמאו אותו
עוברים לא הוה צריך למימר תו
דר' אליעזר דשרי סבר אין שני עושה
לעשות האוכלו כיוצא בו (שבת
כביצה שבנתים ומאי אהני
והן אומרים אשירה לה' משה אמר כי גאה
ח)
. שלישי שני לקדש.
קריאת השם ואומר הר'
עוללים ויונקים דבפ' שלשה שאכלו
שלישי בחולין ורבנן דאסרי סברי שני
יד.)
גאה והן אומרים כי גאה גאה רבי נחמיה
האוכל מאכל שלישי נעשה
אלחנן שמפרי' החלה מן
(ברכות דף מט:) תנינן בעשרה
עושה שלישי בחולין ואיטמא לה חלה
גופו שני לקדש ועביד שלישי
העיסה ומקיפו לצד העיסה
אומר כסופר הפורס על שמע בבית הכנסת
אומרים נברך אלהינו וכו' רבי יוסי
לפני קריאת השם ואע"ג דחולין הוא
ורביעי (חולין לג:) והתם
הטהורה והשתא הוי ליה
מפרש טעמא דהאי אוכל
שהוא פותח תחילה והן עונין אחריו במאי
רביעי דתרומ' א"נ שאוחז
הגלילי אומר לפי רוב הקהל מברכין
ואשתכח דספינן לכהן חלה טמאה
שלישי חולין שנעשו על טהרת
בידו תחלה אמצעית. אידי
שנאמר במקהלות ברכו אלקים א"ר
בחזקת שהיא טהורה ותנא דמתני'
קמיפלגי רבי עקיבא סבר לאמר אמילתא
תרומה הוא וטהרתן טומאה
ואידי בעיסה ראשונה ה"ג
עקיבא מה מצינו בבית הכנסת אחד
דאמר לר' אליעזר פחות מכביצה לאו
היא אצל הקדש, הלכך שמירה
רש"י. וקאי אעיסה הטמאה
קמייתא ורבי אליעזר בנו של ר"י הגלילי
דידה לאו שמירה היא אצל
ראשונה [ואע"ג דמיטמאה
מרובין ואחד מועטין אומר ברכו את
משום דאית ליה שני עושה שלישי
סבר לאמר אכל מילתא ומילתא ור' נחמיה
הקדש וחיישינן באוכל שלישי
אמצעית מחמת ראשונה]
ה' וקדייק עליה בגמ' (שם דף נ.) ורבי
אלא משום דכמה דאפשר למעוטי
דידיה דילמא ראשון הוא
והויא לה שניה לא [הדרא]
סבר ויאמרו דאמור כולהו בהדי הדדי
עקיבא האי קרא דר"י הגלילי מאי
טומאה דאמצעית ממעטינן דאסור
והאוכלו שני (שבת יד.). ואין
ועבדא לה לחלה עד שלא
לאמר דפתח משה ברישא תנו רבנן דרש
שני לתרומה. דאי נגע
קרא שם שלישי ואית דגרסי
עביד ליה מבעי ליה לכדר' מאיר וכו'
לגרום טומאה לחולין אלא משום
לתרומה לא פסל לה, אבל
אידי ואידי בעיסה שניה
ואידך רבי יוסי הגלילי בשעה שעלו ישראל מן
תקנת תרומה הוא דשרי והא אפשר
מיכל תרומה אסור, דשלישי
וקאי (אביצה) [אאמצעית]
הים נתנו עיניהם לומר שירה וכיצד אמרו שירה עולל מוטל על ברכי אמו
מיהא הוי ליאסר באכילה,
בהכי אי נמי משום דילמא לא מיזדהר
ואפחות מכביצה. ג) וכר'
דאף על גב דאמר ר' יהושע
יונתן דגר' ראשונה מאי לאו
ותינוק יונק משדי אמו כיון שראו את השכינה עולל הגביה צוארו ותינוק
בה שלא תגע חלה באמצעית זו אחר
אין אוכל נעשה כמאכל, ה"מ
בהא קמיפלגי פ"ה ר' אליעזר
קריאת השם וחכמים אוסרין דילמא
שמט דד מפיו ואמרו זה אלי ואנוהו שנאמר מפי עוללים ויונקים יסדת עוז
באוכל אוכל ראשון דלא הוי
ורבנן דר' אליעזר דשרי סבר
2
ראשון למיעבד שני, אבל
אתי למיעבד כביצה ומטמא אמצעית
אין שני עושה ג' בחולין
היה רבי מאיר אומר מנין שאפי' עוברים שבמעי אמן אמרו שירה שנאמר
ט)
לאיתסורי באכילה מודה
ורבנן סברי [שני] עושה
והדרא ומטמיא לחלה: לא דכ"ע.
במקהלות
דשלישי עביד האוכלו שלישי
שלישי בחולין. ואיטמי לה
ואפילו לרבנן אין שני עושה שלישי
(חולין לג:). בחולין שנעשו
לחלה לפני קריאת השם
על טהרת תרומה. כלומר
ואע"ג דחולין הוא ואשתכח
בחולין והאי דקאסרי רבנן משום דקסברי חולין הטבולין לחלה כחלה דמו ומיפסלי משום שם שלישי: ואיבעית אימא דכ"ע לאו כחלה דמי
באיזו חולין אתה מוצא אוכל
דספי' לכהן חלה טמאה
ודכ"ע אין שני עושה שלישי בחולין והכא במותר לגרום טומאה לחולין כו'. טעמא דרבנן דאסרי משום אמצעית הוא דמיטמא מחמת העיסה שהיא
שלישי, בחולין שנעשו על
בחזקת טהורה. ותנא דמתני'
ראשונה וקסברי אסור לגרום טומאה לחולין משום תקנת תרומה ור' אליעזר סבר מותר לגרום טומאה לאמצעית כדי לתקן חלה בטהרה. ותנא
טהרת תרומה, דאילו חולין
דאמר לר' אליעזר פחות
גרידא לא משכחת בהו שלישי
מכביצה לאו משום דאית
דמתניתין ותנא דברייתא אליבא דר' אליעזר נמי בהא פליגי דתנא דמתניתין סבר אע"ג דמותר לגרום לה טומאה מיהו כל כמה דאפשר למעוטי
(שבת יד.) כלומר האי אוכל
ליה ב' עושה ג' אלא
לא מפשינן להו לגרום להן טומאה בחנם והא אפשר בהכי הלכך כביצה לא דחשיב ותנא דברייתא סבר כיון דמותר לגרום לא שנא
ראשון ושני ושלישי דקתני,
משום דכמה דאפשר למעוטי
שיעורא רבא ולא שנא שיעורא זוטרא דאפילו בכדי ביצה נמי מותר לגרום אי נמי תנא דמתני' סבר דילמא נגע חלה באמצעית אחר קריאת
בחולין מיירי במסכת טהרות,
טומאה דאמצעי' ממעטי'
ובאיזו אוכל חולין אתה מוצא
דאסור לגרום טומאה לחולין
השם ותנא ברא לא חייש: במאי קמיפלגי. ר"ע ור' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי: כגדול המקרא את ההלל. מקרהו לציבור להוציאן
שלישי, הא שני לא עביד שלישי
אלא משום תקנת תרומה הוא
ידי חובתן: והן עונין אחריו ראשי פרקים. הללויה שהוא ראש הפרשה על כל דבר שהוא אומר עונין אחריו הללויה דתנן במסכת סוכה
בחולין, אתה מוצאו בחולין
דשרי' והא אפשר בהכי א"נ
(דף לח.) מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו הוא עונה אחריהן מה שהם אומרים ואם היה גדול מקרא אותו עונה אחריו
שנעשו על טהרת תרומה
משום דילמא לא מיזדהר
(חולין לד.). על טהרת
שלא תגע חל' באמצעית [זו]
הללויה: כסופר. מלמד תינוקות והוא תדיר בבית הכנסת ופורס על שמע לעשרה הנועדים. פורס לשון פרוס החג לפני החג
הקדש לא. דבטלה דעתו
לאחר קריאת שם וחכמים
(שקלים פ"ג מ"א). מתחיל בברכות שלפני קריאת שמע והן עונין אחריו וקורין כולן יחד. וכך שרתה רוח הקודש על כולם וכוונו יחד את
ואין שם טהרת הקדש נתפסת
אוסר' דלמא אתי למעבד
עליהם אבל בטהרת תרומה
השירה ככתבה: לאמר אמילתא קמייתא קאי. שעונין תמיד אשירה לה': ורבי נחמיה סבר ויאמרו. אמשה ובני ישראל קאי ומשמע
[כביצה] ומטמיא אמצעי'
יכול להתפיסן ונתפסין (שם).
והדרא ומטמיא לחלה כל"ה.
דאמור כולהו בהדי הדדי: לאמר דפתח משה ברישא. הכי קאמר ויאמרו כולם אחר שנרשו לאמר דהיינו אחר שפתח חכם מ): עולל. גדול
מר סבר מותר לגרום טומאה
עד כאן שייך לעמוד קודם.
מיונק כדכתיב (שמואל א טו) מעולל ועד יונק ודרך המקרא לומר כן כלומר כלה הכל מן החשוב עד הגרוע כמו משור ועד שה (שם):
אסור לגרום טומאה
לחולין פ"ה היינו דר' אליעזר
לחולין שבארץ ישראל.
סבר דמותר לגרום טומאה
במקהלות
מפני פרושים שאוכלין חוליהן
לאמצעית כדי לתקן חלה
בטהרה (גיטין נג.).
בטהרה ותנא דמתני' ותנא דבריי' אליבא דר' אליעזר נמי בהא פליגי דתנא דמתני' סבר דמותר לגרום טומאה משום תקנת חלה מיהו כל כמה דאפשר למעוטי טומאה לא מפשי' לגרום להם טומאה בחנם והא
אפשר בהכי הלכך כביצה לא (דריש) [דחשיב] בו ותנא דבריי' סבר כיון דמותר לגרום לא שנא שיעורא רבה ולא שנא שיעורא זוטא דאפי' לכביצה נמי מותר לגרום. א"נ תנא דמתני' סבר דלמא נגע חלה
לאמצעי' אחר קריאת שם ותנא ברא לא חייש כל"ה. ומר סבר תחומין דרבנן דאמר בירו' דאפי' מאן דאית ליה דתחום אלפים לא הוי אלא מדרבנן מ"מ תחום דג' פרסאות הוי דאורייתא. מתני' שאין ת"ל
גמ' מפי עוללים ויונקים עולל גדול מיונק כדכתיב מעולל
לאמר פ"ה דלא הוי כמו שאר לאמר שבתורה דהתם השכינה מדברת עם משה דיבורו וחוזר הוא ואומרו לישראל אבל כאן אין שייך לאמר כן:
א) וכ"כ רש"י בנדה דף ו' ע"ש.
ב) נראה דצ"ל ולכן פירש ר' אלחנן דקורא לה שם בעודה מחוברת לעיסה וא"ת הא העיסה הטמאה מטמא את החלה ע"י אותו כביצה וכו'.
ג) אולי צ"ל ויותר נראה דגרסי' ראשונה כפ"ה.