מד:
משוח מלחמה
פרק שמיני
סוטה
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
שתחילת ניסה נפילה. בגמ' פריך איפכא מבעי ליה שהניסה היא
השם נפקא לן מיניה לענין עוסק במצוה דלמר חובה ולמר רשות
לב א מיי' פ"ז מהל'
א) מנחות לו., ב) [סוכה
כה.], ג) סנהדרין יד.,
מלכים הל"ד:
תחילת הנפילה: בד"א. דחוזרין מן המערכה ויש שאינן זזין
ופריש לן נמי רבא בהי מינייהו איפליגו: מלחמות יהושע דלכבש.
לג ב מיי' פ"ד מהל'
ד) סנהדרין יד., ה) [עמ"ש
ממקומן במלחמות הרשות: אבל במלחמות מצוה. כגון כיבוש ארץ
בהא ליכא למאן דקרי רשות דאפילו חובה נמי איתא והעוסק בה
תפילין הל"ו וע"ש
תוס' סנהדרין יד. ד"ה ורבי
ישראל בימי יהושע הכל יוצאין: רבי יהודה אומר כו'. מפרש בגמ':
פטור מן המצוה ורבנן הוא
דלא איכפת להו לקרותה חובה דדיים
שמעון], ו) [לקמן מה:],
בכ"מ סמג עשין כב
❖
גמ'
ז) [דף יד.],
טוש"ע או"ח סי' כה סעי'
עבירה דרבנן. לר"י הגלילי
לקרותה מצוה אצל הרשות שהרי אין
ט:
אפי'
עבר על דברי סופרים חוזר
אנו צריכין אלא למצוא בה מעלה אחת
שתחילת ניסה נפילה שנאמר נס ישראל
לד ג מיי' פ"ה מהל'
1
ומצוה לגבי רשות מעלה היא: ומלחמת
ולרבי יוסי עד שיעבור על דבר
מלכים הל"א וע"ש
לפני פלשתים וגם מגפה גדולה היתה בעם
תורה אור השלם
בכ"מ סמג עשין קיז:
בית דוד. שנלחם בארם צובה להוסיפה
תורה
דומיא דאלמנה לכהן גדול
ולהלן הוא אומר וינוסו [אנשי] ישראל מפני
2
ד [מיי' פ"ד מהל' ק"ש
1. וַיַּעַן הַמְבַשֵּׂר וַיֹּאמֶר
וכגון שנשאה דאיכא איסור: סח
על ארץ ישראל ובשאר סביבותיה
הל' א טוש"ע או"ח סי' לח
פלשתים ויפלו חללים וגו' אבד"א במלחמות
נָס
יִשְׂרָאֵל
לִפְנֵי
בין תפילה לתפילה. בין הנחת
להעלות לו מנחה ומס עובד: דברי
סעי' ח]:
פְלִשְׁתִּים וְגַם מַגֵּפָה
הרשות אבל במלחמות מצוה הכל יוצאין
א ה מיי' פ"ט מהל' רוצח
הכל רשות. ואפילו רבי יהודה להא
גְדוֹלָה הָיְתָה בָעָם וְגַם
תפילין של יד לתפילין של ראש:
הל"ג סמג עשין עח:
שְׁנֵי בָנֶיךָ מֵתוּ חָפְנִי
אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה אמר רבי
סח. סיפר: עבירה היא בידו. אם
לאו מצוה קרי לה והעוסק בה אינו
ב ו מיי' שם הל"א:
וּפִינְחָס וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים
יהודה במה דברים אמורים במלחמות מצוה
ג ז מיי' שם הלי"א:
פטור מן המצוה: כי פליגי. ר' יהודה
לא חזר ובירך דהכי אמרי' במנחות
נִלְקָחָה: שמואל א ד יז
דח מיי' שם הל"ה:
2. וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים
אבל במלחמות חובה הכל יוצאין אפי' חתן
ורבנן במצוה ורשות דלמר פטור מן
(דף לו.) סח מברך שתים לא סח
ה ט מיי' שם הל"ד:
בְּיִשְׂרָאֵל וַיָּנֻסוּ אַנְשֵׁי
מחדרו וכלה מחופתה: גמ' מאי איכא בין
מברך אחת: ומים שותתין על ברכיו.
המצוה ולמר חייב במלחמה שהיא
❖
ו י מיי' שם הל"א:
יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים
מי רגלים מחמת יראה: מפני
למעוטי
עובדי כוכבים דלא
וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים בְּהַר
רבי יוסי לר"י הגלילי איכא בינייהו עבירה
הַגִּלְבֹּעַ:
שתחילת נפילה ניסה מבעי ליה.
ליתו עלייהו:
דרבנן כמאן אזלא הא דתניא א) שח בין
שמואל א לא א
גליון הש"ס
תחילת משמע הגרמת הדבר והכי
3. וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר
הדרן
עלך משוח מלחמה
תפילה לתפילה עבירה היא בידו וחוזר
ב
מתני' אין מודדין. עיין
איבעי ליה למימר כשהן נסין זו
אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי
עליה מעורכי המלחמה כמאן כר"י הגלילי
מכות י ע"ב תד"ה חד
עגלה
הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב
ערופה בלשון הקודש.
היא תחילת הגרמת הנפילה ובניסה
❖
אמר:
יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא
מאן תנא להא דתנו רבנן שמע קול קרנות
לא שייך למימר תחילה דהא ממש
נאמרת. מה שהזקנים
יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו
והרתיע הגפת תריסין והרתיע צחצוח
דברים כ ח
קא ערקי: רשות דרבנן זו היא מצוה
אומרים
ידינו לא שפכו והכהנים
כִּלְבָבוֹ:
4. כִּי יִמָּצֵא חָלָל
מוסף רש"י
דר' יהודה. ובאותה מלחמה שאמרו
אומרים כפר לעמך ישראל בלשון
חרבות ומים שותתין לו על ברכיו חוזר כמאן
בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ
חכמים שהיא רשות ואין חתן יוצא
הקודש הוזקקו מן התורה לאמרה:
שח בין תפילה
לימא רבי עקיבא היא ולא רבי יוסי הגלילי
נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל
לתפילה. ולא בירך על
שנאמר כי ימצא חלל. ובגמרא פריך
לה אמר נמי ר' יהודה דאין חתן
בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי
בהא אפי' ר' יוסי הגלילי מודה משום דכתיב
ראש אלא סמך על ברכה
הִכָּהוּ: וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ
היכי יליף מהכא: היו יוצאין. ובאין
יוצא לה אלא שרבי יהודה קורא
ראשונה (מנחות לו.) או:
3 ולא ימס את לבב אחיו כלבבו: והיה
וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל
אותה מצוה ונפקא מינה לפוטרו
שם ומודדין מן החלל לצד העיירות
מדרבנן אסור לאישתעויי
הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת
ככלות השוטרים כו': האי מפני שתחילת
בין ברכת תפילה של יד
הֶחָלָל: דברים כא א-ב
שסביבותיו לידע איזו קרובה: בגל.
משאר מצות בעודו עסוק בה
5. וְעָנוּ הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ
לברכת תפילה של ראש,
ניסה נפילה מפני שתחילת נפילה ניסה מבעי
כדמפרש רבא ואזיל: מצוה דרבנן.
גל של אבנים: נמצא סמוך לספר
משום דהמתחיל בברכת
אֶל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל קוֹל
כו'. מפרש טעמא בגמ' : גמ' מאי
ליה אימא מפני שתחילת נפילה ניסה:
דאמרו בה הכל יוצאין אמר נמי ר'
מצוה אסור לדבר עד
דברים כז יד
ו)
רָם:
6. וְסָמְכוּ זִקְנֵי הָעֵדָה אֶת
שגומרה, והני שתי ברכות
קאמר. היכי יליף לשון הקודש מהכא:
בד"א במלחמות הרשות כו': א"ר יוחנן
יהודה הכל יוצאין אלא דקרי לה
כברכה אחת דמיין, כי שח
יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הַפָּר
ואין ב"ד שקול. אין עושין ב"ד
חובה ולאו מידי אשמעינן בהא אלא
רשות דרבנן זו היא מצוה דרבי יהודה מצוה
בין תפילה לתפילה איכא
לִפְנֵי יְיָ וְשָׁחַט אֶת הַפָּר
❖
איסורא דרבנן ועבירה הוא
כולה משום מצוה ורשות נקטו
שיהא יכול ליחלק שוה בשוה אלא
לִפְנֵי יְיָ: ויקרא ד טו
דרבנן זו היא חובה דרבי יהודה אמר רבא
בידו (הובא בערוגת הבושם
פלוגתייהו אלא משום דקרו רבנן להא
שיהא הרוב לצד אחד לקיים אחרי
מלחמות יהושע לכבש דברי הכל חובה
ג
עמ' 66 בשם רש"י בפ'
רבים להטות (שמות כג): למיוחדין.
רשות
די להם אם קראו את זו
משוח מלחמה, ולפנינו
הגהות הב"ח
מלחמות בית דוד לרווחה דברי הכל רשות
.
הנך דלשכת הגזית: מזקני זקניך.
מצוה
ואפילו היא חובה שהרי אין
אינו)
(א) במשנה לא היו
הדרן עלך משוח
כי פליגי למעוטי עובדי כוכבים דלא ליתי
מדמצי למיכתב זקני וכתב זקניך
הדבר
אלא להעלותם מעלה אחת
מלחמה
(עורפין). תז"מ ונ"ב ס"א
עלייהו מר קרי לה מצוה ומר קרי רשות
מיוחדין שבזקניך: זקני השוק.
ולומר
אבל בזו הכל יוצאין וגבי
מודדין: (ב) גמ' למה לי
למיוחדין שבשופטיך.
אלא ושופטיך כר'
שיהו מזקני סנהדרי גדולה
נפקא מינה לעוסק במצוה שפטור מן המצוה:
אע"פ שאינן סנהדרין: שופטיך.
רשות
דיים לקרות את שלמעלה
ב) ד
(סנהדרין יד.). לגמרה
שמעון ו' למניינא כצ"ל
זקנים שהם שופטים את ישראל:
ממנה מצוה ורבי יהודה דקרי
לכולה מילתא מהתם.
וכן ברש"י:
הדרן עלך משוח מלחמה
מזקני העדה. דסמיכת פר העלם דבר
לקמייתא מצוה לאשמועי' דהעוסק
ואפילו מניינא דחמשה
מהתם תיפוק דהא תניא
עגלה ערופה בלשון הקודש שנאמר כי
ואייתר ליה שופטיך להביא עוד
בה פטור מן המצוה והוצרך להעלות
ה
4
(שם יג:) וסמכו שנים זקני
שנים: לגמרה לכולה מילתא מהתם.
את זו מעלה אחת לומר אבל בזו
שנים (שם יד.). אלא וי"ו
ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך
דהא רבי יהודה התם נמי חמשה
הכל יוצאין הילכך קרייה חובה
ושופטיך למניינא.
ושופטיך שלשה מבית דין הגדול שבירושלים
לעולם לא גמר גזירה שוה,
כדאיתא: אמר רבא כו'. מילתיה דרבי
קאמר ויליף לה מקראי בפ"ק
ושופטיך למיוחדין איצטריך
היו יוצאין רבי יהודה אומר ו חמשה שנאמר
דסנהדרין ז): אלא [וי"ו] ושופטיך
יוחנן מפרש ואזיל וקאמר דהא דאמר
ומניינא מריבויא דוי"ו
❖
זקניך שנים ושופטיך שנים ואין בית דין
למניינא. כלומר לא גמיר גז"ש
(שם).
רבי יוחנן דאיפליגו רבנן ורבי
ג)
שקול מוסיפין עליהן עוד אחד נמצא טמון
יהודה באחת המלחמות בקריאת
ואיצטרי' שופטיך לסנהדרי גדולה כר"ש.
ז
וי"ו
בגל או תלוי באילן או צף על פני המים
תוספות שאנץ
לא היו עורפין שנאמר באדמה ולא טמון בגל נופל ולא תלוי באילן בשדה ולא צף על פני המים
סח בין תפלה לתפלה
נמצא סמוך לספר או לעיר שרובה עובדי כוכבים או לעיר שאין בה ב"ד לא היו (א) עורפין $ אין מודדין
עבירה היא בידו. פ"ה סח
ח
ט
אלא לעיר שיש בה ב"ד: גמ' מאי קאמר אמר ר' אבהו ה"ק שנאמר וענו ואמרו ולהלן הוא אומר
בין הנחת תפלין של יד
להנחת תפלין של ראש
5 וענו הלוים ואמרו וגו' מה ענייה האמורה להלן בלשון הקודש אף כאן בלשון הקודש וסדר עגלה
עבירה היא בידו אם לא
חזר וברך דהכי אמרי'
ערופה כיצד כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושופטיך שלשה מב"ד הגדול שבירושלים היו יוצאין: רבי
במנחו' סח מברך שתים
לא סח מברך אחת פ"ה
יהודה אומר חמשה וכו': ד) ת"ר ויצאו זקניך ושופטיך זקניך שנים ושופטיך שנים ואין בית דין שקול
במנחות בפ' הקומץ
מוסיפין עליהן עוד אחד הרי כאן חמשה דברי ר' יהודה ר' שמעון אומר זקניך שנים ואין ב"ד שקול
דמברכין להניח תפלין
לשל יד [ועל של ראש] לא
מוסיפין עליהן עוד אחד הרי כאן שלשה ור' שמעון נמי הא כתיב ושופטיך ההוא מיבעי ליה למיוחדין
מברך כלל אם לא סח
שבשופטיך ורבי יהודה מזקני זקניך נפקא ור' שמעון אי כתב רחמנא זקני הוה אמינא אפי' זקני השוק כתב
בנתים אבל אם סח מברך
על של ראש על מצות
רחמנא זקניך ואי כתב רחמנא זקניך הוה אמינא אפי' סנהדרי קטנה כתב רחמנא ושופטיך י למיוחדין
תפלין. ול"נ לר"ת דבפ'
שבשופטיך ור' יהודה גמר זקני זקני מזקני העדה מה להלן מיוחדין שבעדה אף כאן מיוחדין שבעדה אי גמר
הרואה דקא חשיב מאה
6
ברכות דחייב אדם לברך
לגמרה לכולה מילתא מהתם זקניך ושופטיך למה לי אלא (ב) וי"ו ושופטיך למנינא ה) ורבי שמעון
בכל יום קא חשיב להניח
וי"ו
תפלין ועל מצות תפלין וכי
ס"ד דלא נתקן אלא היכא דסח בנתים. ומיהו י"ל דמיירי בשני בני אדם אחד יש לו תפלין של יד ואחד יש לו תפלין של ראש. ור"ת אומר דמברכין להניח תפלין לשל יד ועל מצות תפלין לשל ראש היכא דלא סח ואם
סח בנתים מברך לשל ראש להניח תפלין ועל מצות תפלין. ולפי זה היכא דאין לו תפלין של יד מברך על של ראש שתים דהא הוי כאילו סח בנתים: סליק