ב:
המביא גט פרק ראשון גיטין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
לפי שאין בקיאין לשמה. אין בני מדינת הים בני תורה ואין יודעין
אית ליה מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו וא"ת בפ"ק דבבא
ג א מיי' פ"ז מהל'
א) [לקמן טז:], ב) [לקמן
ג. חולין י:], ג) גי' ר"נ
גירושין ה"ח סמג
שצריך לכתוב הגט לשם האשה וקרא כתיב וכתב לה ספר כריתות
מציעא (דף יג.) פליגי ר"מ ורבנן במצא שטר שאין בו אחריות דרבנן
עשין נ טוש"ע אה"ע סימן
והוי, ועי' רש"ל
אמרי לא יחזיר ור"מ סבר יחזיר ומוקי לה שמואל כשאין חייב מודה
(דברים כד) לה דהיינו לשמה ו) הילכך אומר השליח בפני נכתב ובפני
ד) יבמות פח. [קדושין סו.
קמב סעיף א:
ד ב מיי' שם הל' יד
נחתם וממילא שיילינן ליה אם נכתב לשמה והוא אומר אין. ולקמיה
ויחזיר לר"מ לצור ע"פ צלוחיתו והשתא לרבנן אמאי לא יחזיר הא ליכא
לקמן ג. סד.], ה) [יבמות
ז)
א
טוש"ע שם סעיף יח:
סא: קיט. ע"ז לד: מ:
למיחש למידי דאי מקיים ליה הדין
מפרש מאי טעמא לא אצרכוהו נמי
ה ג מיי' פי"א מהל' עדות
בכורות יט: מב: חולין ו.
למימר לשמה: לפי שאין עדים מצויין
עמו ואם לא מקיים ליה אם כן מה
הלכה ז טוש"ע י"ד
יא: פו. נדה לא: מח.],
לפי שאין בקיאין לשמה רבא אמר לפי
א)
א
לקיימו. אין שיירות מצויות משם
ו) [לקמן כ.], ז) [דף ג.],
מפסיד אי מהדר ליה אלא ודאי חיישינן
סימן קכז סעיף ג ובהג"ה:
ב
ו ד שם בהג"ה:
ח) בס"א: חתיכת,
שאין עדים מצויין לקיימו מאי בינייהו איכא
לכאן שאם יבא הבעל ויערער לומר
שמא יוציא שלא בפניו ולא נטעון
ז ה מיי' פכ"ד מהל'
ט) בס"א ליתא איסורא,
בינייהו ב דאתיוהו בי תרי אי נמי ממדינה
י) צ"ל שראוי. רש"ל, יא) דף
לא כתבתיו שיהו עדים מצויין להכיר
מזוייף הוא ג ויש לומר דעל כרחך אין
אישות הלכה יח [ופ"ט
❖
חתימת העדים והאמינוהו לשליח.
הטעם בשביל כך דאכתי נטעון להו
ג. ד"ה לא גייז,
מהל' גירושין הל' לב] סמג
למדינה בארץ ישראל אי נמי באותה מדינה
עשין מח טוש"ע אה"ע
ולקמן פריך בין לרבא בין לרבה ליבעי
פרוע הוא דהא שמואל סבירא ליה בפ'
במדינת הים ולרבה דאמר לפי שאין בקיאין
סימן יא סעיף ב וסימן
❖
תרי: דאתיוהו בי תרי. ושניהם נעשו
מי שמת (ב"ב דף קנד:) בהדיא אליבא
קעח סעיף ט:
לשמה ליבעי תרי מידי דהוה אכל עדיות
גליון הש"ס
דר' מאיר מודה בשטר שכתבו צריך
שלוחים לגרשה והגט יוצא מתחת ידי
שבתורה עד אחד נאמן באיסורין אימור
תוס' ד"ה הוי דבר
ב) ג
ד
לקיימו והיה נאמן לומר אביהן דפרוע
שניהם. לרבה בעי למימר לרבא לא בעי
שבערוה וכו' דחשיב כמו
דאמרינן עד אחד נאמן באיסורין כגון
פסקי רי"ד
הוא מיגו דאי בעי אמר מזוייף הוא
למימר שהרי שנים הם ואם יערער
דבר שבערוה. עי'
❖
חתיכה ספק של חלב ספק של שומן דלא
מהרי"ק שורש ע"ב:
לפי שאין בקיאין לשמה.
בעל הרי הם מצויין לקיימו: אי נמי
אע"ג דלדידהו לא טענינן מזוייף
פי' בעבור זה הצריכוהו
איתחזק איסורא אבל הכא דאיתחזק איסורא
ממדינה למדינה בארץ ישראל. כגון
וליכא מיגו מ"מ כיון דלאביהן יש מיגו
לומר בפני נכתב ובפני
דאשת איש הוי דבר שבערוה ואין
טענינן להו שפיר פרוע הוא דקי"ל
יהודה וגליל דסלקא דעתא השתא דלא
ג)
ד) ה
נחתם משום דכתיב וכתב
לעזי רש"י
לה לשמה ובחו"ל אין
כמ"ד בסוף פ' המוכר את הבית (שם
שכיחי שיירתא. לרבה דלא חייש
דבר שבערוה פחות משנים רוב בקיאין הן
❖
בקיאים לשמה מפני שאינן
קונטריד"א. חבל ארץ.
דף ע:) דנשבע וגובה מחצה גבי שטר
לעירעורא דנימא מזויף הוא לא בעי
ואפילו לר"מ דחייש למיעוטא סתם ספרי
בני תורה כלומר שאינן
ה)
כיס אלא היינו טעמא דלא יחזיר כיון
למימר הואיל ובקיאין כל בני ארץ
ד
יודעין שצריך שיכתב הגט
דדייני מיגמר גמירי ורבנן הוא דאצרוך והכא
לשמה ויש לחוש שמא
ישראל לשמה לרבא בעי למימר דהא מוסף רש"י
דאיתרע בנפילתו ולוה טוען מזוייף
משום
נכתב זה לאחד מבני
אין שיירות מצויות: אי נמי באותה
הוא אין לגבות מן הדין אפילו ימצא
עד אחד נאמן
עירו ששמו כשמו ושם
מדינה. כגון מעיר לעיר במדינה אחת. מדינה רונטריד"א בלע"ז.
עדי קיום דחיישינן שמא זיופי זייף וחתים כי ההיא דגט פשוט (שם
באיסורין. דכל יחיד ויחיד
אשתו כשם אשתו ונמלך
ה
האמינתו תורה, וזבחת
מלגרש את אשתו ושלחו
דף קסז.) דאנח ידיה אזרנוקא וכן משמע התם לשון הקונטרס אבל
ובמדינת הים לרבה בעי למימר דהא אין בקיאין לשמה לרבא דאמר
מבקרך ומצאנך (דברים יב)
זה לאשתו מש"ה צריך
אי ליכא לוה קמן והמלוה מצא עדי קיום מחזירים לו ואי הדר אתי
לפי שאין וכו' ומתניתין משום ערעורא דזיוף הוא הכא לא צריך
ושחט את בן הבקר (ויקרא
שיאמר בפני נכתב ובפני
דהא שכיחי שיירתא: מידי דהוה אכל עדיות שבתורה. קושיא הוא:
לוה וטעין מזוייף הוא נראה דתו לא מהימן כיון דהוחזק בהיתר:
א) ואכלי כהנים על ידו
נחתם לשם אשה זו:
לפי שאין בקיאין לשמה. וא"ת מאי שנא לשמה דאין בקיאין משאר
ולא הזקיקו להעמיד עדים
ורבא אמר לפי שאין
ומשני עד אחד נאמן באיסורין. שהרי האמינה תורה כל אחד ואחד
בדבר, ולא הצריכה תורה
עדים מצויין לקיימו. פי'
הלכות גיטין כגון מחובר ושינה שמו ושמה ונכתב ביום ונחתם
מישראל על הפרשת תרומה ועל השחיטה ועל ניקור הגיד והחלב:
ו
עדים אלא לעונש ממון או
שממדינת הים לא"י לא
מיתת בית דין ולעריות,
דלא איתחזק איסורא. דחלב בהך חתיכה איסורא גופא: הכא
בלילה ואין לומר דנקט לשמה דשכיח טפי דמשכח גט ששמו כשמו
שכיחי שיירתא ואם יבא
ח)
ט)
דגמרינן דבר דבר מממון
הבעל היום ומחר ויערער
איתחזק. בהך איתתא איסור אשת איש. ומטבל ושחיטה לא גמרינן לה
ושמה כשמה ומשדר לה וגם הסופר שרגיל לכתוב טופסי גיטין אגב
. ואפילו לר"מ
ויאמר לאשה כי זה הגט
(חולין י:)
שיטפיה מישתלי וכתב שמו ושמה וה"ה שאר הלכות גיטין זה אינו
כדאמרינן ביבמות (דף פח.) דהתם בידו לתקנן לפיכך נאמן להעיד
דחייש למיעוטא. בפרק
לא כתבתיו אני אלא את
הכל שוחטין (חולין ו.) גבי
זייפת והחתמת בו עדים
עליהן: ואין דבר ערוה. י)ראוי להתירו בפחות משנים דיליף דבר דבר
דהא אמר לקמן (דף ט:) בג' דרכים שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים
כותים, שגזר על כל כותים
ואין זו כתיבת ידי העדים
ופריך והא איכא לשמה בשלמא לרבה היינו מוליך ומביא אלא לרבא
מממון כתיב הכא כי מצא בה ערות דבר (דברים כד) וכתיב התם על פי
משום אותם שמצאו דמות
לא נוכל למצוא עדים
שנים עדים יקום דבר (שם יט) במס' סוטה (דף ג:): רוב ישראל בקיאין
קשיא ותו בין לרבה בין לרבא הא איכא מחובר אלמא לרבה דוקא
יונה בהר גריזים והשתחוו
אחרים שיכירו חתימת
❖
לה (יבמות קיט.).
אלו העדים שיקיימו
הם. ואין לחושדן: ואפילו לר' מאיר דחייש למיעוטא. גבי קטן וקטנה
נקט לשמה בכלל מוליך ומביא ולא נקט מחובר ומפרש ר"ת דבכל
אותה ותהא האשה צריכה
הלכות גיטין בקיאין אלא דהך דרשה דוכתב לה לשמה אינה נראית
אין חולצין ולא מייבמין קטן שמא ימצא סריס קטנה שמא תמצא איילונית
להביא ראיה שבעלה כתבו
כו' במס' יבמות (דף קיט.): סתם ספרי דדייני. סופרי הדיינים שרגילין
להם עיקר דרשה ואין בקיאין פירוש אין חוששין לדרשה דלשמה
לה. לפיכך התקינו שיהא
מוסף תוספות
זה מקיימו באומרו בפני
לכתוב כל שטרי גיטין: מיגמר גמירי. דגט אשה בעי לשמה:
ולאחר שלמדו דלקמן (ה.) פירוש לאחר שקיבלוה והא דפ"ה דממילא שיילינן
א. לטעמיה
דאמר
נכתב ובפני נחתם ואם יבא
ורבנן הוא דאצריכו. למיחש למלתא משום דאיכא דאשכח כתוב ועומד
ליה אי הוה לשמה ואמר אין אין נראה דלא משתמיט בשום דוכתא
שמואל אומר היה ר"מ
הבעל ומערער לא משגחי'
שטר שאין בו אחריות
שיהא צריך לישאל ועוד דאם כן לימא איכא בינייהו אם צריך לישאל
כגון שנכתב לשם א' מבני עירו ששמו כשמו ושמה כשמה ונמלך מלגרש:
ביה אבל לאין בקיאים
נכסים אינו גובה לא
הן לשמה לא חייש רבא
ואומר ר"י דסתמא לשמה קא מסהיד כדפירש בקונטרס נמי בסמוך
משום
יא)
ז
מנכסים משועבדין ולא
דסתם סופרים דכתבי גיטא
והא דאמר לקמן מי קתני בפני נכתב ובפני נחתם לשמה נהי דסתמא לשמה משמע מכל מקום כיון דעיקר תקנה משום לשמה הוא הוה
מנכסים בנ"ח, ומחזיר
ח
בקיאין הן לשמה ולא
ליה למימר בהדיא: לפי שאין בקיאין לשמה. קשה דלקמן (דף ה.) תניא הוא עצמו שהביא גיטו אינו צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם
למלוה. רשב"א לקמן ט. ד"ה
נתקן לומר בפני נכתב
ט
ואם יש. ב. והלא לא יוכל
ובפני נחתם אלא לפי שאין
מאי שנא הוא משלוחו אי חיישינן שמא לא נעשה לשמה וטעמא דאמר לקמן מינקט נקט ליה בידיה ואיהו מערער עלויה למה לא יערער אם
להוציא על ידו כלום
י
עדים מצויין לקיימו: א"ב
מלוה, כי יטעון מזויף, וגם
מתחילה לא ידע דבעי לשמה והשתא ידע ואומר ר"י דמסקינן בסמוך דרוב בקיאין הן וסתם ספרי גמירי וליכא אלא לעז בעלמא דמסתמא
יא
יב
דאתיוה בי תרי. פי' שנעשו
מן הלקוחות ויתומים לא
שנים שלוחים להביא הגט
שלא כדין יערער והכא שמביאו הבעל בעצמו ליכא למיחש אפילו ללעז דתו לא מערער כדאמר בסמוך מנקט נקיט בידיה וכו' :
יג
יוכל להוציא כי נטעון
מאי בינייהו. לא מצי למימר מוליך איכא בינייהו דלרבה נמי לרבנן בתראי במוליך צ"ל בפני נכתב ובפני נחתם דגזרינן מוליך אטו מביא
לרבא דאמר לפי שאין
בשבילם. תוס' כתובות צב:
עדים מצויין לקיימו אין
ד"ה דינא. ג. ואתי
ולת"ק נמי הוי בכלל הא דאמר איכא בינייהו ממדינה למדינה בארץ ישראל והא דלא קאמר גט מקויים איכא בינייהו משום דהוי
צריכים לומר דבשנים אין
למטרף שלא כדין. רשב"א
בכלל דאתיוה בי תרי דדמי למקויים: דאתיוה בי תרי. פ"ה למ"ד לפי שאין עדים מצויין לקיימו אלו יקיימוהו וקשה דאטו בכיפא תלו
לקמן ט. ד"ה ואם יש. ד. פי'
הבעל יכול לערער ולרבה
דטענין ליתמי החזרתי לך
דאמר לפי שאין בקיאים
להו שיהו מזומנין לקיימו כשיבא הבעל ויערער ועוד דלמה לי דאתיוה בי תרי כך שוים שנים מן השוק שמכירין חתימת העדים ומפרש
הפלגא פקדון הואיל
לשמה צריכים לומר: א"נ
ואביהן היה נאמן בכך
ריב"א דאתיוה בי תרי ואמרי שהבעל שלחם דתו לא מהימן לומר לא שלחתים דהכי אמר לקמן (דף ה.) שנים אין צריכין לומר בפני נכתב וכו'
יד
איכא בינייהו [דאתייה]
מיגו דאי בעי אמר נאנסו
חד ממדינה למדינה
ומה אילו יאמרו בפנינו גירשה מי לא מהימני ולהאי לא חיישינן שמא החתים במזיד עדים פסולין דמסתמא כיון דשלח לה גט כדין עשאו דאינו
ואע"ג דליתמי לא טענינן
חשוד להכשילה: ליבעי תרי. אכתי לא ידע הא דפרישית דלא הוי טעמא אלא משום לעז עד לבסוף: מידי דהוה אכל עדיות
בא"י כגון יהודה וגליל
נאנסו וכו' והיינו טעמא
דס"ד השתא דלא שכיחי
משום דלא שכיחא. תוס'
שבתורה. בדלי"ת גרסינן כגון עדות דיני ממונות ודיני נפשות ואית דגריס עריות ברי"ש ולא נהירא דאם כן מאי משני עד אחד נאמן
שיירתא. לרבא דחייש
טו
כתובות צב: ד"ה דינא.
לערעורא דבעל צ"ל.
באיסורין מה לו להזכיר איסורין והא ערוה נמי איסור הוא והכי הוה ליה למימר לא דמי לשאר עריות והוה ליה ליתן טעם ומיהו יש לומר
טז
ה. ואפי' היכא דאתו
ולרבה לא צריך הואיל
סהדי גופייהו ואסהידו
דה"ק עד אחד נאמן באיסורין להתיר והא דבעי תרי הני מילי לאסור דחד לאו כל כמיניה אבל הא דקאמר כל עריות לא אתי שפיר דמאי
ובני א"י בקיאים לשמה:
אחתימות ידייהו דאיהו
כל עיקר דבר שבערוה אין פחות משנים זהו באשת איש בגיטין ובקידושין וזנות דאשת איש לאוסרה על בעלה: עד אחד נאמן באיסורין.
אי נמי א"ב דאתייה
היא אפ"ה חיישינן דלמא
חד מעיר לעיר בחו"ל
דייק טפי וזיף. רשב"א לקמן
פי' הקונטרס שהרי האמינה תורה כל אחד ואחד על הפרשת תרומה ושחיטה וניקור הגיד וחלב יז ולא היה לו להזכיר הפרשת תרומה ושחיטה
באותה מדינה דשכיחי
ט. ד"ה ואם יש. ו. כתבו.
דבהנהו נאמן אע"ג דאיתחזק איסורא משום דבידו לתקנם כמו שפ"ה בסמוך והכי אמר בהאשה רבה (יבמות דף פח.) ושחיטה אע"ג דהשתא
שיירתא מעיר לעיר לרבא
תוס' הרא"ש. ז. דמאי
נפק"מ אם נכתב בפניו אם
אין בידו לתקנו מעיקרא היה בידו לשחוט דאם לא כן אמאי מהימן כיון דאיתחזק איסורא דלא מצינו בשום מקום שיצטרך בגדול אחד עומד
דאמר לפי שאין עדים
לא שבא להעיד ששמע
מצויין לקיימו הכא שכיחי
על גביו ומעשים בכל יום דמהימן אע"ג דלא שייך רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן כגון שנחתך כל הראש ואין בית השחיטה ניכר ומה
שנכתב לשמה. תוס' הרא"ש
שיירתא ואינו צ"ל. ולרבה
שאנו סומכין על הנשים בשחיטה אע"פ שאין יודעות הלכות שחיטה כיון שבידה ללמוד לשחוט או להשכיר אחרים שישחטו לה כבידה דמי וא"ת
וע"ע ברשב"א ובר"ן.
יח
דאמר לפי שאין בקיאים
ח. ורבא מ"ט לא אמר
לשמה [צריך] שיאמר
ומנא לן דעד אחד נאמן באיסורין וי"ל דילפינן מנדה דדרשינן בפרק המדיר (כתובות דף עב.) וספרה לה לעצמה וא"ת אם כן אפילו איתחזק
יט
כרבה. תוס' הרא"ש.
איסורא וי"ל דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה וכשעברו שבעה טהורה ממילא ולא איתחזק איסורא וגם בידה לטבול : עד אחד נאמן
שגם מעיר לעיר אין
כ
כא
כב
ט. לתקוני.
רשב"א.
בקיאים לשמה. והלכתא
י. הבעל. תוס' הרא"ש.
באיסורין.
הקשה ר"ת מה תשובה היא זאת עיקר הגט יוכיח שצריך לחותמו בשנים ותי' דה"ק דעד אחד נאמן באיסורין בכה"ג שעיקר הגט
כרבא דהוא בתרא. ועו'
יא. וגם הסופרים אינם
נעשה כבר ושוב אין צריך אלא גילוי מילתא לידע אם לשמה נכתב: הוי דבר שבערוה.
דכל סוגיא דשמעתא
האי דנקט דבר שבערוה אומר ר"י משום דבהאשה
כג
בקיאין. תוס' הרא"ש.
יב. דודאי לא חיישינן
רבה (יבמות דף פח.) בשאר איסורי כגון טבל והקדש וקונמות מספקא לן אי מהימן אפילו איתחזק איסורא ולאו בידו או לא כד וא"ת אי עד אחד
שמא לא נכתב לשמה
נאמן בשאר איסורין אפילו איתחזק איסורא ולאו בידו אמאי איצטריך וספרה לה לעצמה ויש לומר דס"ד $ דחשיב כמו דבר שבערוה:
לענין לפסול הגט. תוס'
סתם ספרי דדייני מיגמר גמירי. והוי כמו מיעוטא דמיעוטא דלא חיישינן אפילו לרבי מאיר: ורבנן הוא דאצרוך. פירש בקונטרס
הרא"ש. יג. אבל בא"י כי
אתי נמי ומערער ליכא
משום דאיכא דאשכח כתוב ועומד כגון שנכתב לשם א' מבני עירו ששמו כשמו ונמלך מלגרש וקשה דבהוחזק שני יוסף בן שמעון
כה
כו
אפי' לעז, דכולן בקיאין.
תוס' הרא"ש. יד. ומזוייף
אפילו
הוא. תוס' הרא"ש. משא"כ
בחד. רשב"א. טו. משום דאעדות לא שייך למימר 'שבתורה', אלא 'כל עדות' ותו לא. תוס' הרא"ש. טז. והאי דקאמר שבתורה שיש כמה מיני עדויות דיני ממונות ודיני קנסות ודיני נפשות. תוס' הרא"ש. יז. שאם אי אתה אומר
כן אין אדם מתאכסן אצל חבירו. ריטב"א. יח. אבל מניקור גיד וחלב מייתי שפיר ראיה דאין זה בידו לתקן כשאומר גיד זה של היתר ושומן זה של היתר דאם הוא גיד הנשה אין בידו לתקן שיעשה היתר, וכן חלב שיעשה שומן.
תוס' הרא"ש. יט. היא גופא. תוס' הרא"ש. כ. דדמיה פוסקין ממילא וימי ספירה באין מאליהן. רשב"א. כא. ואי משום טבילה הויא לה כשחיטה דבידה לתקן. רשב"א (ועי' מהרש"א). כב. וכל שבידה לתקן, ע"א נאמן. רמב"ן.
[ו]מ"מ ילפי' שפיר מנדה ניקור גיד וחלב אע"ג דאין בידו לתקן הגיד של איסור שיהא היתר, מ"מ לא אתחזק איסורא בגיד זה. תוס' הרא"ש. כג. תיפוק לי משום דאתחזק איסורא וכו' ולא הוה ליה למימר 'הוי דבר שבערוה'
דלישנא משמע דדוקא בדבר שבערוה הוא דלא מהימן. תוס' הרא"ש. כד. להכי נקט הכא הוי דבר שבערוה, דאפי' את"ל דמהימן בשאר איסורי, בדבר שבערוה פשיטא דלא מהימן. תוס' הרא"ש. כה. דלקמן בריש כל הגט
(כז.) מוכח דאפי' רבה לא חייש להכי דלמא משכח גט ששמו כשמו אלא בשהוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת, וא"ת דה"נ משום דזמנין. רשב"א. כו. בעיר אחת, א"כ. רשב"א.