נב:
הניזקין
פרק
חמישי
גיטין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
דאתו
למימר להו נשרפו חיטכם בעלייה. הקשה בקונטרס וכי
נשרפו חיטכם בעלייה. שהרי קניתם במעותה). וכי תימא לא מצו למימר
מז א ב מיי' פ"ט מהל'
א) ב"מ קח: כתובות פז. ק:,
ב) בכת"י ליתא מדידהו ועי'
מכירה הלכה ד טוש"ע
נשרפו יחזרו בהן כמו בזול וי"ל כיון דברשות יתמי
הכי דהא גבי גריעותא דיתמי אמרינן לא יהא כח הדיוט חמור
א
ב
רש"ש, ג) חולין מא., ד) ב"ק
ח"מ סי' קצט סעי' ד:
מהקדש לאו מילתא הוא דכיון דלענין חזרה לאו ברשות מוכר הוא
אייקור מסתברא דברשותם נמי נשרפו וא"ת לעיל דאמר משוך
מח ג מיי' פי"ב מהל'
קיז., ה) ברש"י שברי"ף נוסף
לענין דליקה נמי לאו ברשותיה קיימא דהאי דגבי הדיוט מוקמינן
פירי מיתמי אייקר היינו דרב חנילאי
והדרי בהו יתמי הא רעה
אישות הל' יז ופי"ח
והרי הם ברשותכם וברשותכם
נשרפו, ו) [ערכין כא:],
הלכה כ [ופי"ד הל' כד ופי"ט
לה ברשות מוכר לדליקה היינו טעמא
הוא לגבייהו דיאמרו להן הלוקחין
ז) [לקמן נג.], ח) [עי'
הל' יא] ופי"ב מהלכות מלוה
רש"ש], ט) [עיין ב"ב קל:
נשרפו חיטכם בעלייה וי"ל דנעשים
בההיא הנאה דקיימא ברשותיה לחזרה:
דאתו למימר להו נשרפו חיטכם בעלייה
ולוה הלכה יא סמג עשין מח
נדה ז:], י) [שם לא.],
❖
אכרזתא. שמכריזין שלשים יום קרקע
הלוקחים שומרי שכר כיון דיכולים
וצד ופא טוש"ע אה"ע סימן
ו)
ג
יהבי להו זוזי ליתמי אפירי אייקר לא יהא
א
ע סעיף ה [וסי' פט סעי' ג]
פלוני יוצא לימכר בב"ד: דמזבנא
לאוכלם ולעשות בהם כל חפצם
כח הדיוט חמור מהקדש זול סבור מינה
וסימן צג סעיף כה וסי' קד
ארעא. דיתמי לפיוסי כרגא דיתמי
כדאמרינן בהאומנין (ב"מ דף פא.)
סעיף ג וסימן קיב סעיף ו
היינו דרב חנילאי בר אידי אמר להו רב
מוסף רש"י
הלוקח כלי מבית האומן לשגרו לבית
וזבנה בלא אכרזתא מפני שגבאי
וטוש"ע ח"מ סי' קט סעיף
❖
שישא בריה דרב אידי הא רעה הוא
ג:
ב
הובא בעמוד הבא
המלך נחוץ: מזבנינן בלא אכרזתא.
חמיו ונאנס בהליכה חייב בחזרה
מט ד מיי' פי"א מהל'
לדידהו דזמנין דמצטרכי לזוזי וליכא דיהיב
לפי שאין פנאי: אמר להו. רב נחמן:
פטור מפני שהוא כנושא שכר אלמא
נחלות הלכה ה טוש"ע
להו עד דיהבי להו פירי אמר רב אשי
ח"מ סימן רצ סעיף ד:
כי היכי דלשתמען מיליה. וצורך
בחזרה הוי כנושא שכר דהואיל
מוסף תוספות
נ ה מיי' שם פ"י הלכה ז
ונהנה מהנה: לכרגא. פירש
אנא ורב כהנא חתמינן אשטרא דאימיה
היתומים הוא שיהא נראה כאדם חשוב:
טוש"ע שם סעיף ה:
א. דהתם הפירות בעין
ולא אמיד. אינו עשיר לעשות יציאות
בקונטרס לפיוסי כרגא דיתמי כו'
נא ו מיי' שם פי"א הל' ה
ד
דזעירא יתמא דמזבנא ארעא לכרגא בלא
ויכולים לומר קחו פירותיכם,
ופ"ט מהל' שלוחין הלכה
אבל אם נשרפו הפירות, לא
משמע דלשאר צורכי היתומים בעי
הללו משלו ומשל יתומים הוא עושה
ה
אכרזתא דאמרי נהרדעי לכרגא ולמזוני
א)
ג
א [וה"ד] סמג עשין קנג
רצו לגרוע כ"כ כח המוכר.
הכרזה וקשה דבפ' שום היתומים
וסתם עשיר אומדים אותו בני אדם
ולקבורה מזבנינן בלא אכרזתא: עמרם
טוש"ע ח"מ סי' צג סעיף א
תוס' הרא"ש. ב. לחזרה אי.
(ערכין דף כב.) כי פריך לרב אסי
זה ככה וזה ככה אבל עני אין אדם
וסימן רצ סעיף טז:
תוס' הרא"ש. ג. דקודם
צבעא אפוטרופא דיתמי הוה אתו קרובים
נב ז ח מיי' פ"ז מהלכ'
דאייקר היו ברשותם. תוס'
דאמר אין נזקקין לנכסי יתומין אלא
אומדו. א"נ דלא אמיד לבני אדם שיהא
חובל ומזיק הלכה ב
לקמיה דרב נחמן אמרי ליה קא לביש
הרא"ש. ד. [ד]כל הני מילי
עושרו ראוי ליציאות הללו: והא
א"כ ריבית כו' ממתני' דשום היתומין
ו
סמג עשין מ טוש"ע ח"מ
לצורך יתומים. תוס' ב"מ קח:
ומכסי מיתמי אמר להו כי היכי דלישתמען
קמפסיד. נכסי היתומים שאינו מפרנס
לוקמה לשאר צורכי יתומים בר
ד
סימן שפה סעיף א:
ז
ד"ה מזבנינן. ה. כהנו
נג ט מיי' שם ה"ו וסמג שם
דחשיב בפרק הנזיקין (לעיל
מיליה קאכיל ושתי מדידהו ולא אמוד
מבעל חוב לכך נראה דהכא בכרגא
הקרקעות כראוי להם וקוצץ אילנות:
ח
ב)
❖
טור ש"ע שם סעיף ב:
נב.) מוכרים שדותיהן לקנות
ומשום שבועה. דרמית עליה לבסוף
ומזונות וקבורה דאשה ובנות ט:
אימור מציאה אשכח והא קא מפסיד אמר
להם מגילה וציצית ושופר
ולקבורה. הא פשיטא דאין
לא ממנע מתחילה שהרי ההנהו זה:
וכו'. תוס' ב"מ שם. ו. ל' יום
להו אייתו
לי סהדי דמפסיד ואיסלקיניה
ומכריזין כו'. תוס' כתובות פז.
מלתא בעלמא הוא דעבד. גבי ב"ד.
ממתינים לקבור
פסקי רי"ד
דאמר רב הונא חברין משמיה דרב
ד"ה לכרגא. ואם אין נזקקין
את המת עד דמשלמי יומי הכרזה
טובת חנם היא שזה עושה לב"ד לקבל
י
מלפרוע שאר חובות, היכי
ורשב"ג כרבנן ולקמן פסקי'
אפוטרופוס
דמפסיד מסלקינן ליה דאיתמר
אלא הא קא משמע לן דאם לוו
דבריהן ולטרוח לפני יתומין ואתי
משכחת לה הכרזה, כי בשטר
הלכה כאבא שאול: ההוא
אפוטרופא דמפסיד רב הונא אמר רב
שיש בו רבית לא ימתינו עד
דהוה בשבבותיה דר' מאיר
לצורך קבורה מוכרין בלא הכרזה
לאמנועי מעיקרא מלקבל עליו:
יא
שיכריזו. ומאי קשיא ליה.
דהוה מזבין ארעתא וזבין
ופורעין : הלכה כאבא שאול.
מסלקינן ליה דבי רבי שילא אמרי לא
מלתא בעלמא הוא דעבוד להדדי.
יב
תוס' הרא"ש כתובות פז. ד"ה
עבדי ולא שבקיה ר' מאיר
מסלקינן ליה והלכתא מסלקינן ליה:
אומר ר"ת דכן הלכה אע"ג דקיימא
דברי אהבה וריעות היה ביניהם ולא
לכרגא. ז. שצריכי הכרזה.
איתחזי ליה בחלמיה אנו
ה
תוס' ב"מ שם. ח. דלכל צרכי
להרוס ואתה לבנות ואפ"ה
הנאת ממון כל כך: מתני' המטמא.
אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים ישבע:
לן (עירובין סב:) ח) דמשנת ראב"י
יתומים מזבנינן בלא
לא אשגח אמר דברי חלומות
קב ונקי ובברייתא קתני נמי וכן
טהרותיו של חברו כגון תרומה:
יג
מאי טעמא אי לאו דאית ליה הנאה מיניה
אכרזתא. תוס' הרא"ש.
לא מעלין ולא מורידין:
ט. דעל היתומים לפרוע
וההוא דהוה בשיבבותיה
והמדמע. תרומה בחולין של חברו
הלכה כדבריו ט) אין למידין הלכה
לא הוה ליה אפוטרופוס ומשום שבועה לא
כסף גולגולתא כמו שעשה
דריב"ל דהוה מזבין ארעתא
ומפסידו שאוסרו לזרים וצריך למוכרו
מפי תלמוד יד וכן מוכיח בהכותב
אתי לאמנועי: מינוהו ב"ד לא ישבע:
הבעל בחייו בכלל מזוני הוא.
וזבין תורי ולא אמר ליה ולא
לכהנים בזול: והמנסך. יין חברו
(כתובות דף פח:) דמוקי פלוגתייהו
תוס' הרא"ש. י. דאטו יהיה
מידי דתניא א"ר יוסי מימי
מלתא בעלמא הוא דעביד לבי דינא ואי
מת מוטל באשפה כל ימי
לא קראתי לאשתי אשתי
בגמרא מפרש לה: בשוגג פטור כו'.
דר"ש ורבנן בפלוגתא דאבא שאול
הכרזה. תוס' ב"מ קח: ד"ה
ולשורי שורי אלא לאשתי
רמית עליה שבועה אתי לאמנועי: אבא
בגמ'ז) אמר טעמא: פטור. מתשלומין:
ורבנן ורבי שמעון כאבא שאול
מזבנינן. יא. כשבא בע"ח
ביתי ולשורי שדי: הנהו יתמי
שאול אומר חילוף הדברים: מ"ט מינוהו
גמ'
מנסך ממש. שכשך בידו
ובכולהו לישני דהתם רבי שמעון
לגבות חובו. תוס' הרא"ש שם.
דהוו סמיכי גבי ההוא סבתא
יב. שלא תהא מכשילו
הויא להו תורתא שקילא
ב"ד ישבע בההיא הנאה דקא נפיק עליה
כהלכתא ואומר רבינו חיים דלא
לתוכו לשם ע"ז וכך היתה עבודתן:
לעתיד. תוס' כתובות פז. ד"ה
זבינתא ניהלייהו אתו קרובים
מערב. יין נסך ביין כשר של
מחייבינן אפוטרופא לישבע אלא דלא
קלא דאיניש מהימנא הוא דהא סמיך עליה
ולקבורה. יג. והלכה כמותו
לקמיה דר' נחמן אמרו ליה
חבירו ואסרו בהנאה: קם ליה
עיכב כלום משלהם אבל לא מישתבע
בכל מקום. תוס' רי"ד.
מאי עבידתה דמזבנא פי' מי
בי דינא משום שבועה לא אתי לאמנועי
יד. כיון דאמוראי פסקי
מינה אותה אפוטרופא עליהן
בדרבה מיניה. לא מצי למיתני
שלא פשע דאפי' ודאי פשע פטור
מינהו אבי יתומים לא ישבע מילתא
דלא כוותיה, לית הלכתא
אמר להו יתומים שסמכו
כדאמרינן בפרק ד' וה' (ב"ק דף לט.)
במתניתין אמזיד חייב בתשלומין
כוותיה. ואע"ג. תוס' הרא"ש.
אצל ב"ה תנן והא אייקר
בעלמא הוא דעבדי להדדי ואי רמית עליה
גבי שור של יתומים שנגח טו דגבי
דהא עובד עבודת כוכבים הוה
טו. מעמידין
להן
ברשותא דלוקח אייקר והא
שבועה אתי לאמנועי אמר רב חנן בר
אפטרופין ומעידין להן בפני
לא נקיטי יתמי דמי אמר
ונסקל: דאגבהה. ע"מ לגוזלו:
מעלייתא דיתמי דאי אמרת מעלייתא
אפטרופין, ומשוינן לי' מועד
להו א"כ היינו דרב ניהלאי
אמי אמר שמואל ו הלכתא כאבא שאול:
היינו דכי הדר נגח משלם מן
דאפוטרופא ממנעי ולא עבדי ולר'
בר אידי דאמר רב ניהלאי
תניא רבי אליעזר בן יעקב אומר זה וזה ישבע והלכה כדבריו תני רב תחליפא
העליה, ואמרינן מעלית
בר אידי אמר שמואל נכסי
יוסי בר' חנינא נמי דאמר מעלייתא
(ד)מאן, ר' יוחנן אמר. רשב"א.
יתומים הרי הן כהקדש ולא
בר מערבא קמיה דר' אבהו אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים ישבע מפני
דאפוטרופוס חוזרין ונפרעין מיתומין
מיקנו אלא בכספא: משוך
טז. אלמא אע"פ שפשע
לכי גדלי והרב רבי שלמה בר יוסף
טז
שהוא נושא שכר אמר ליה את אייתת קבא וכיילת ליה אלא אימא מפני
האפוטרופוס בשמירת שור,
פירי מיתמי אייקר היינו דרב
שהוא כנושא שכר: מתני' המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור
לא משלם. תוס' הרא"ש.
ניהלאי זול לא יהא כח הדיוט
מוורדון הביא ראיה דאפשיעה חייב
ג) ז
חמור מכח הקדש פי' ואין
יז. דאם לא הייתה זאת
דאמר בהמפקיד (ב"מ דף מב:) גבי
במזיד חייב: גמ' איתמר מנסך רב אמר מנסך ממש ושמואל אמר חמערב
הטענה [ו]הוה פושע. תוס'
הלוקח יכול לחזור בו כיון
תורא דלא הוה ליה ככי ושיני ומת
ב"מ שם. יח. בתוס' ב"ק
שמשך: אימשיכו להו פירי
מ"ד מערב מ"ט לא אמר מנסך אמר לך מנסך קם ליה בדרבה מיניה ואידך
כתוב: כדי שישמור השור וכן
ליתמי אייקר לא יהא כח
נימא ליה לאפוטרופוס זיל שלים
בב"מ כתוב: שלא יזוקו משורם.
הדיוט חמור מכח הקדש
כדרבי ירמיה ד) דא"ר ירמיה ט משעת הגבהה הוא דקנה מתחייב בנפשו לא
אמר אנא לבקרא מסרתיה משמע הא
(וצ"ב מה כוונת תוס' שלפנינו).
ואין המוכר יכול לחזור בו.
הוי עד שעת ניסוך ולמאן דאמר מנסך מ"ט לא אמר מערב אמר לך מערב
לאו הכי חייב ולא שייך ממנעי ולא
יט. דטוב היה להם שלא
זול כסבור למימר היינו דרב
יז
היה להם אפוטרופוס. תוס'
ניהלאי פי' והיתומים יכולין
היינו
עבדי אלא דוקא התם שלא נתמנו
ב"ק לט. ד"ה דאי. כ. אם יש
לחזור בהן אמר להו רב
כל עיקר אלא כדי שישלמו ולא בשביל ריוח היתומין אלא לתקנתא דשאר אינשי דלא ליתזקי אבל אפוטרופא שנתמנה לצורך
יח
יט
כ
לו להתחייב בפשיעה ממנע
ששת הא רעה היא להן
היתומים לא ממנע בשביל מה שמשלם כשפשע לכ"ע אי משום דעבד ליה דניחא נפשיה אי משום דנפיק עליה קלא דאיניש
ולא עביד. תוס' הרא"ש.
דזימנין דמיצרכי פירי וליכא
כא. [ד]הא
אמרי'
דיהיב להו בהקפה עד דפרע
מהימנא הוא וגבי שבועה דווקא פליגי כא ומיהו נראה דודאי אי פשע חייב לשלם לכ"ע אבל כל כמה דלא ידעי' אי נאבד כלום אין ראוי
בירושלמי אדם מבריח עצמו
זוזי יהיב זוזי דיתמי אפירי
להשביעו על דבר זה בלא טענה כדאמרינן בירושלמי דפירקין קאתיא דרבי יוחנן דאמר משל יתומים כרבנן ודרבי יוסי בר' חנינא
מן השבועה ואין אדם מבריח
זול לא יהא כח הדיוט חמור
דאמר מעליית אפוטרופא כאבא שאול אתיא דרבי יוחנן כרבנן בתמיה אפילו יסבור כאבא שאול בעי איניש מיתן זוזי בגין
עצמו מן התשלומין לפי
מכח הקדש ויכולין היתומים
כב
שאין אדם רוצה שישביעוהו
לחזור בהן אייקור סבור מינה
דמיתקרי מהימן כג אבל גבי שור יתומין דלא הועמד אפוטרופא לנאמנות כד אלא לשמור שלא יגח כה ודרבי יוסי ברבי חנינא כאבא שאול
בחנם, אבל נראה להם דין
היינו דרב ניהלאי ואין המוכר
אפילו יסבור כרבנן אדם מבריח עצמו מן השבועה ואין מבריח עצמו מן התשלומין פי' רוצה לשלם כשיפשע ואינו רוצה שישביעוהו בחנם:
שישלם מה שפשע בשלהם.
יכול לחזור בו אמר להו רב
מנסך קם ליה בדרבה מיניה. ומטעם שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרות של חבירו אין לחייבו דמהאי טעמא לא
תוס' הרא"ש. כב. דאמר
שישא בריה דרב אידי רעה
מינוהו ב"ד ישבע. תוס' ב"ק
היא לדידהו דאתו למימר
מחייבינן ליה טפי אלא כאילו הוא היזק ניכר וא"ת ולשמואל מ"ש מדאמרי' בריש אלו נערות (כתובות דף ל:) ומודה ר' נחוניא
לט. ד"ה דאי. כג. כלומר לא
להו נשרפו חיטין בעלייה
בן הקנה בגונב חלבו של חברו ואכלו שהוא חייב שכבר נתחייב בגנבה קודם שיבא לידי איסור חלב וי"ל דסבר שמואל דהגבהה צורך
ימנע בשביל כך אם יהיה
ולא יטרח להצילם אבל אם
זקוק לפרוע אם יפשע דשמח
נאמר שהמוכר יכול לחזור
ניסוך היא טפי דאי אפשר לניסוך בלא הגבהה אבל התם אפשר לאכילה בלא הגבהה דאי בעי גחין ואכיל והכי מפליג התם י) בין
כו
כז
הוא שנחשב בכך לנאמן
בו אם ירצה מפני שלא
ההיא להא דאמר רבי אבין גבי שבת זרק חץ מתחילת ד' לסוף ד' וקרע שיראים בהליכתו פטור דעקירה צורך הנחה היא משום
כשב"ד ממנין אותו. תוס' ב"ק
משכו יטרח ויצילם כי הוא
דאי אפשר להנחה בלא עקירה וקסבר שמואל דניסוך נמי דומה לדר' אבין ור' ירמיה ורב דהכא סברי כאידך שינויא דהתם דמחלק
כח
כט
לט. ד"ה דאי. כד. שאין זה
סבור להרויח בהן יהבו להו
בשביל תקנת יתומים. תוס'
זוזי ליתמי אייקור לא יהא
בין זורק חץ לגונב חלבו משום דזורק חץ אי בעי להדורי
לא מצי מהדר הכא מצי מהדר וגבי ניסוך נמי כיון דמצי
ב"ק לט. ד"ה דאי. כה. ואין
כח הדיוט חמור מכח הקדש
מהדר נחשב אלא כשומר בעלמא
ויכולים לחזור בהן זול סבור
מינה היינו דרב ניהלאי אמר להו רב שישא בריה דרב אידי הא רעה לדידהו דזמנין דמצרכי להו זוזי לפירי וליכא דיהיב ששומר השור שלא יזיק. תוס' ב"ק לט. ד"ה דאי. כו. מהגבהה צורך אכילה. תוס' הרא"ש. כז. וכיון דאניסוך לא מיחייב, דמתחייב
בנפשו הוא, אהגבהה נמי לא מיחייב. שיט"ק. כח. דא"א לניסוך בלא הגבהה. והא דאמר בע"ז דבשכשוך בעלמא אסור היינו
להו נמצא עכשיו שדין היתומים שוה לשאר בני אדם בכל דבר חוץ כשמשכו אחרים מהן והוקירו אמר רב אשי אני וארי
מדרבנן, ואניסוך דרבנן לא גזרו לחייבו. תוס' הרא"ש. כט. דאמרי משעת הגבהה קניא. תוס' הרא"ש.
שבחבורה ומנו רב כהנא חתמינן אשטרא דאימיה דזעירי יתמא דזבנא ארעא לכרגא ולמזוני בלא אכרזתא דאמרי נהרדעי
לכרגא ולמזוני ולקבורה מזבנינן בלא אכרזתא: עמרם צבעא אפוטרופא דיתמי הוה אתו קרובים לקמיה דרב נחמן אמרו ליה
לביש ומכסי מיתמי אמר להו כי היכי דלישתמען מיליה קאכיל ושתי ולא אמוד אימור מציאה אשכח וכגון שמינהו אבי יתומים שכיון הוא שהאמינו עליהן אין כח לב"ד לסלקו קא מפסיד שאינו מתעסק בהן כראוי והקרקעות נפסדות אמר להו אייתו
לי סהדי ואסלקיה דאמר רב הונא חברין משמיה דרב אפוטרופא דמפסיד מסלקי' ליה והלכתא כותיה ואמרי רבוותא מיגו דמסלקי' ליה משביעים ליה והאי דאפסקא הלכתא דלא משביעין ליה ה"מ היכא דלא אישתכח עליה פסידא אבל היכא דאישתכח
עליה פסידא מסלקי' ליה ומשבעינן ליה. אפוטרופוס שמינה אבי יתומים ישבע מ"ט דאי לאו דאית ליה הנאה מיניה לא הוה ליה אפוטרופא ומשום שבועה לא אתי לאימנועי מינוהו ב"ד לא ישבע מ"ט מילתא בעלמא הוא דעביד לבי דינא ואי רמית
עליה שבועה אתי לאימנועי אבא שאול אומר חילוף הדברים מינוהו ב"ד ישבע מ"ט בההוא הנאה דקנפיק (מיניה) עליה קלא דאיניש מהימן הוא וסמכי עליה בי דינא משום שבועה לא אתי לאימנועי מינהו אבי יתומים לא ישבע מילתא בעלמא
הוא דעבדי אינשי אהדדי ואי רמית עליה שבועה אתי לאימנועי אמר רב חנן בר אמי אמר שמואל הלכה כאבא שאול תניא ר' אליעזר ב"י אומר זה וזה ישבע והלכה כדבריו אע"ג דק"ל (לקמן סז.) משנת ר' אליעזר ב"י קב ונקי והלכה כמותו בכל
מקום ה"מ היכי דלא פסקי אמוראי הלכתא אבל הכא כיון דפסק שמואל הלכה כאבא שאול כשמואל עבדי'. ואע"ג דתניא והלכה כדבריו הא ק"ל (ב"ב קל:) אין למדין הלכה מפני משנה ואפסק אמוראי סמכינן כתב ר' יצחק ז"ל והני מילי בטענת
שמא אבל בטענת ברי משבעינן ליה כגון דגדלי יתמי וטעני טענת ברי עליה ואיהו כפר כגון האי ודאי משתבע ודברי טעם הן דדוקא משבועת האפוטרופין פטרהו שהוא בלא טענת ודאי. ואלו נשבעין שלא בטענה השותפין והאפוטרופין וכו' ואמרי'
מאי שלא בטענה [בטענת] ודאי אלא בטענת ספק אבל בטענת ודאי הרי הוא ככל אדם ואינו נפטר משבועה: המטמא והמדמע וכו' פי' טימא תרומתו של כהן והפסידה לגמרי דתו לא חזיא לאכילה או טהרותיו של חבירו שהן חולין ואוכל חולין
בטהרה וגורם לו למכרן בזול לטמאים שיאכלו אותם בימי טומאתם. ומדמע שהוא מערב תרומה בחולין וגורם לו שצריך למוכרן לכהנים בזול בדמי תרומה. ומנסך רב (אשי) אמר מנסך ממש שהגביה בכלי של יין וניסך ממנו לשם עבודת כוכבים
ואסרו כולו בהנאה ושמואל אמר מערב שלקח יין נסך ועירב ביינו של ישראל ואסר. ורב דאמר מנסך ממש אע"ג דקם ליה בדרבה מיניה סבר לה כר' ירמיה דאמר משעת הגבהה הוא דקנייה ומתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך הלכך אינן באין
כאחד וחייבין לשלם כל אלה אם עשה בשוגג פטור ואם עשה במזיד חייב הכהנים שפגלו הקרבן כגון ששחטו או שעשו אחת מעבודות הדם או קבלה או הלכה או זריקה על מנת לאוכלן חוץ לזמנו או חוץ למקומו אם היו מזידין שידעו שהקרבן