נד:
הניזקין פרק
חמישי גיטין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אמר
אביי כל שבידו נאמן. הקשה ר"ת דהכא אפי' לרבא לא
נפלו ונתפצעו. אגוזי פרך אין בטלין אפילו באלף מפני חשיבותן.
סו א מיי' פט"ז מהל'
א
א) (ערלה פ"ג מ"ח),
ב) ערלה פ"א מ"ו, ג) לעיל
מאכלות אסורות הלכה
מהימן אלא משום שהיה בידו תחילה ובפ' האומר (קידושין
נתפצעו האגוזים של ערלה ואח"כ נפלו לתוך של היתר יעלו נפלו
ב
יא יב:
נג. נדרים לו. מנחות מט.,
תחלה ואח"כ נתפצעו: אחד. שפצען שוגג שלא נתכוין כדי לבטל
פליגי אביי ורבא באשתו זינתה בעד אחד והלה שותק
דף סו.)
סז ב מיי' שם הלכה כה:
ד) [תוספתא פרק שני
סח ג מיי' פ"ז מהל' חובל
ומשמע
התם דתרוייהו מודו בא"ל עד אחד נטמאו טהרותיך והלה
חשיבותן ולהעלותן באחד
ומאתים כדין ערלה בין שפצען מזיד
דתרומות ע"ש], ה) בכת"י
נוסף: שורת הדין. ועי' בר"ן,
ומזיק הלכה ד:
שנתכוין לכך: לא יעלו. אפילו
שותק נאמן וכן א"ל עד אחד אכלת
סט ד ה מיי' פי"ט מהל'
ו) [עי' תוס' ב"ב לג. סד"ה
חלב ואע"ג דאין בידו ואומר ר"ת
באלף דקניס ר"מ ורבי יהודה שוגג
נפלו ונתפצעו אחד שוגג ואחד מזיד לא
ה"ג לסוף], ז) [צ"ל דתניא],
א)
פסולי המוקדשין הל'
דהכא במכחישו או אומר איני יודע
אטו מזיד ואע"ג דהך עלייה שהוא
ח) [מסכת סופרים פ"ה] לעיל
טו ופי"ג מהל' מטמאי משכב
יעלו דברי ר"מ ורבי יהודה רבי יוסי ור'
כ. שבת קד:, ט) בס"א:
ומושב הלכה ח וע"ש בכ"מ:
אבל התם דשותק הוי כהודאה וכן
מעלה ומבטל אגוזי פרך איסורא
שמעון אומרים בשוגג יעלו במזיד לא
ע ו ז מיי' פ"א מהל' תפילין
במחובר [וכן צ"ל. רש"ש],
א
דרבנן בעלמא הוא ואפילו שלמים
משמע בהאשה רבה (יבמות דף פז:)
י) [ועי' תוספת זבחים יד.
הלכה יח סמג עשין כה
יעלו והא הכא דמדאורייתא חד בתרי בטל
דמדאורייתא אין חילוק בין חשוב
דבעי למיפשט מיניה דעד אחד
ד"ה מודה ותוס' מנחות יד.
טור ש"ע י"ד סימן רפא
❖
ורבנן הוא דגזור וקא קניס ר' יהודה התם
ד"ה פיגול],
סעיף ה:
לשאינו חשוב דהכל בטל דכתיב
נאמן באיסורין ודחי דלמא שאני הכא
ח [מיי' שם הט"ו טוש"ע
היינו טעמא דר' יהודה משום דאתי
❖
(שמות כג) אחרי רבים להטות ורבנן
משום דאשתיק ושתיקה כהודאה דמיא
יו"ד סי' רעו סעי' ב']:
לאיערומי ורמי דרבי יוסי אדרבי יוסי
הוא דגזור: דאתי לאיערומי. גליון הש"ס
וגבי אשתו זינתה פליגי נמי בשותק
דתנן נטיעה של ערלה ושל כלאי הכרם
ומהני לאביי בעד אחד כשר דלאו
ולהתכוין ויאמר שוגג הייתי ולא
ב)
גמ' כה"ג ביוה"כ יוכיח. עי'
תורה אור השלם
נתכוונתי כדי להעלותן: הרי זה לא
גזלנא ואף ע"ג דאין דבר שבערוה
שנתערבו בנטיעות אחרות הרי זה לא
זבחים דף מד ע"ב תד"ה
בדבר הנעשה: שם ודלמא
1. וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה
ילקט. דכל זמן שהיא במקומה
פחות משנים או בקינוי וסתירה בעד
ילקט ואם ליקט יעלו באחד ומאתים
דחזיניה. עי' זבחים דף נה
בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר
אחד הכא דשותק שאני אי נמי
כמחוברט) חשיבא ולא בטלה וכי לקיט
ע"ב תד"ה ב' פשפשים: שם
ובלבד שלא יתכוין ללקט ר' יוסי אומר
בַּקֹּדֶשׁ עַד צֵאתוֹ וְכִפֶּר
מדרבנן ורבא אפי' שותק לא אסר
לפירות ומבטל להו במאתים הוי
לא כתבתים לשמן. עיין
בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל
אף המתכוין ללקט יעלו באחד ומאתים
❖
ב
מנחות דף מב ע"א תד"ה ואל
קְהַל יִשְׂרָאֵל: ויקרא טז יז
מבטל איסור לכתחילה: ואם ליקט.
אלא אם כן מהימן עליה כבי תרי ג
ימול: תוד"ה אמר וכו' י"ל
הא אתמר עלה אמר רבא חזקה אין אדם
ולא נמלך: יעלו. דה"ל שוגג דלא
ומתוך כך אומר ר"ת דאדם המטהר
באומר. עי' סוטה ד' ג ע"ב
אוסר את כרמו בנטיעה אחת וכן כי אתא
❖
יין לחברו אי אשכחיה ואמר ליה
נתכוון ללקט ע"מ לבטל דסבור
תוד"ה ת"ל:
ד
מוסף תוספות
רבין א"ר יוחנן חזקה אין אדם אוסר את
שכבר בטלו במחובר: ובלבד שלא
בזימנא קמייתא ה מהימן כרבא ואפילו
א. דמהימן ליה הכא
כרמו בנטיעה אחת: מתני' הכהנים
יתכוון ללקט. בכוונת ביטול: אף
מכחישו כיון דהיה בידו אבל ו אחר ז
ג) ג
בשאינו בידו. רא"ש סימן ח'.
מוסף רש"י
שפגלו במקדש מזידין חייבין: גמ' ת"ר
המתכוין כו'. אלמא במזיד נמי
לא מהימן אי מכחישו או אומר
ב. אבל היכא שלא היה בידו
הכהנים שפגלו במקדש.
מעולם, לא. תוס' הרא"ש.
בטיל: אין אדם אוסר את כרמו
איני יודע ואי שתיק מהימן וכן
היה עושה עמו בטהרות ואמר לו טהרות
קרבנות ששחטום וזרקום
ד)ד
ג. אבל מכחישו ואומר איני
בנטיעה אחת. אין לך אדם נוטע
פסק רבינו משולם בן רבינו קלונימוס
לאכול מהם חוץ לזמנם ולא
יודע אפי' מהימן עליה כבי
שעשיתי עמך נטמאו היה עושה עמו
ואי מהימן עליה כבי תרי אסור ח
ערלה בין שאר נטיעות בלא סימן
הורצו לבעלים (לעיל נג.).
תרי לא מהימן דדוקא בשותק
בזבחים וא"ל זבחים שעשיתי עמך נתפגלו
מזידין. שידעו שפסולים
פליגי דמתוך שתיקתו משמע
כדאשכחן בההוא סמיא (קדושין דף
ואוסר כרמו בשביל נטיעה אחת
בכך, חייבים. לשלם דמיהם
דמודה דדברים ניכרים הוא
נאמן אבל אמר לו טהרות שעשיתי עמך
סו.) לרבא ואפי' היכא דלא מהימן
וכיון דלא שכיחא לא אחמור בה
ט
לבעלים, שהרי צריכים להביא
דחזא. תוס' הרא"ש. ד. ונראה
ביום פלוני נטמאו
וזבחים שעשיתי עמך
אחרים, ואי נמי נדבה היא,
מכל מקום לדידיה אסור דשויא
רבנן אבל נפילת איסור בהיתר
דהלכה כרבא לגבי אביי. תוס'
קשה בעיניו שלא הקריב
קידושין סה: ד"ה נטמאו.
שכיחא: כל שבידו. לעשות בשעה
ביום פלוני נתפגלו אינו נאמן מאי שנא
אנפשיה חתיכה דאיסורא ונראה
ה)
קרבנו, שהרי להביא דורון
ה. נתנסך יינך. הרא"ש שם.
שמודיעו: נאמן. ורישא כגון שעודן
דאם שותק מחמת שאינו יודע דלא
רישא ומאי שנא
סיפא אמר אביי כל
היה מבקש (שם). ונתכוין
ו. אבל אי לא א"ל בזמנא
לכתוב יהודה. שהיה טועה
קמייתא, או. תוס' הרא"ש.
הויא שתיקה כהודאה וכל הסוגיא
בידו לטמאן ולפגלן וגבי קרבנות
י
שבידו נאמן רבא
אמר כגון דאשכחיה
ה
וסבור שהוא צריך לכתוב
ז. דלאו בידו. תוס' הרא"ש.
דקידושין $ יש לפרש באומר לו נטמאו
בכהן העובד קמיירי כגון שהודיעו
יהודה (לעיל כ.). וטעה ולא
ולא אמר ליה ולא מידי ולבתר הכי
ח. [אף] כי אינו שותק
טהרותיך בפניך או ידעת תדע דקתני
בין שחיטה לזריקה ואמר פיגלתיה
הטיל בו דלת. הרי השם
[וב]דבר שאינו בידו. תוס' שם.
אשכחיה ואמר ליה ההוא דאמר ליה
כתוב אלא שהוא שלא לשמו
ט. דנאמן אע"ג דהוי דבר
דומיא דאכלת חלב והתם דוקא הויא
בשחיטה שעדיין בידו לפגלו בשאר
(שם) ונמצא שם נכתב במקומו
שבערוה ואין דבר שבערוה
לחבריה טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני
דכי
שתיקה כהודאה: אמר פיגול
עבודות אבל ביום פלוני שכבר יצאו
אבל לא בכוונה (שבת קד:).
פחות משנים כל שכן דנאמן
נטמאו אתא לקמיה דרבי אמי אמר ליה
מהימן.
רבא אמר.
ותימה הא רבי יוסי גופיה
מידו לאו כל כמיניה:
מעביר עליו קולמוס.
במילתא אחריתי. תוס' שם.
לכוונת שם על כל אותיותיו
י. דלכך לא ישיב לו לפי
שורת הדין אינו נאמן אמר לפניו רבי
בזבחים פרק בית שמאי (דף מד:)
אע"פ שאין בידו נאמן וסיפא כגון
כאילו הוא כותבו (שם).
שלא היה יודע בירור הדבר.
❖
אית ליה דאין פיגול בדבר הנעשה
דאשכחיה מקמי האידנא ולא אמר
אסי רבי אתה אומר כן הכי אמר ר' יוחנן
תוס' שם.
מכאן שייך לעמוד הבא
ליה והשתא א"ל: שורת הדין. כלומר
בפנים דיליף משלמים וי"ל נהי דפיגול
על החרשת שהשיאה
משום רבי יוסי מה אעשה שהתורה
אביה. בקטנותה וקיבל
הדין נותן: אתה אומר כן. שאינו
לא הוי פסול מיהא הוי ופיגול דהכא
האמינתו היכן האמינתו א"ר יצחק בר
קדושין והוו קידושין גמורים,
פסקי רי"ד
לאו דוקא כדאשכחן בסוף פ"ק
נאמן אבל רבי יוחנן אמר משום
שהיא יוצאה בגט. ואפילו
ביסנא $ כהן גדול ביוה"כ יוכיח דכי אמר
משגדלה ופקע כח אב מקבלת
רבי יוסי כו': האמינתו. ואפי' לאחר
דזבחים (דף יד.)
לרבי [שמעון]
ת"ר היה עושה עמו בטהרות
פגול מהימן ומנא ידעינן והכתיב וכל
היא את גיטה (יבמות קיב:)
ואומר לו טהרות שעשיתי
1
זמן כדמפרש: כהן גדול ביוה"כ.
דאמר כל שאינו על מזבח החיצון
ויוצאה, ואע"ג דקידושיה
עמך נטמאו היה עושה עמו
אדם לא יהיה באהל מועד אלא לאו משום
כשלמים אין חייבין עליו משום פיגול
בפר ושעיר שלפני ולפנים שהוא שם
גמורין הוו וגירושיה בלא
בזבחים ואומר לו זבחים
דמהימן ודלמא דשמעניה דפגיל אי לאו
דעת הוי גיטא, לפי שהאשה
שעשיתי עמך נתפגלו נאמן
ואמר רבי יוסי בר' חנינא מודה
יחיד ואין רואהו ואם אמר פגול מהימן
יוצאת לרצונה ושלא לרצונה
אמר לו טהרות שעשיתי עמך
דמהימן אע"ג דשמעניה
נמי לא מהימן
רבי [שמעון] דפסול מקל וחומר
דהא כתיב המקריב אותו לא יחשב
. ועל קטנה בת
ביום פלוני נטמאו וזבחים
(שם קיג.)
י) ואין לתמוה מנא ליה דמהימן
(ויקרא ז) וקרי לא יחשב מחשבת
ישראל. יתומה הנישאת
דדלמא לבתר הכי קאמר $ ודלמא דחזיניה
שעשיתי עמך ביום פלוני
ע"פ אמה שאוכלת
נתפגלו אינו נאמן מ"ש רישא
פיגול ואם חשב פיגול יהיה: ומנא
דפשיטא דבכל הקרבנות שייך פיגול
בפישפש קשיא ההוא דאתא לקמיה דרבי
בתרומה. אע"פ שאין
ומ"ש סיפא אמר אביי כל
ידעינן. ביוה"כ דפגיל אי לאו דמהימן:
בכל ד' עבודות:
נישואיה נישואין גמורים אכלה
אמי אמר ליה ספר תורה שכתבתי לפלוני
שבידו נאמן פי' מדלא קאמר
ודלמא. כי אמר קרא פיגול יהיה
ועל
בתרומה דרבנן (שם).
כל שהן בידו אלא כל
אזכרות שלו $ לא כתבתים לשמן אמר
מעדותו של ר' יוחנן.
שבידו ש"מ ה"ק כל שבידו
דשמעינן דפגיל בקול רם דאמר
דאמר דאפילו במקום קידושין
לטמאות ולהתפגל שאע"פ א)
ליה ספר תורה ביד מי אמר ליה ביד לוקח אמר ליה ו) ו נאמן אתה
הריני מזה על מנת להקטיר אימורין
גמורים לא בעינן דעתא
שהן תחת רשותו אם יש בידו
להפסיד שכרך ואי אתה נאמן להפסיד ספר תורה אמר ליה רבי ירמיה
חוץ לזמנן: ומשני אי לאו דמהימן.
דאשה בגירושין (יבמות קיג:).
לפסול נאמן ואם לאו אינו
אמר לעדים ראו גט זה
נאמן שכשאמר לו טהרות
נהי דהפסיד שכר אזכרות שכר דספר תורה כוליה מי הפסיד אמר ליה
לומר בשעת עבודה פיגלתי אע"ג
שאני נותן לה. והיא לא
שעשיתי עמך נטמאו אם יכול
דשמעניה דפגיל נמי דלמא לבתר
אין שכל ספר תורה שאין אזכרות שלו כתובות לשמן אינו שוה כלום
שמעה, וחזר ואמר לה.
ח
לטמאן מכאן ולהבא נאמן
לאשתו פקחת, כנסי שטר
עבודה קאמר: הכי גרסינן דלמא
ואם לאו אינו נאמן ואע"פ
וליעבר עלייהו קולמוס וליקדשיה כמאן נימא דלא כרבי יהודה דתנן
ז)
חוב זה. ולא הודיעה שהוא
שהם ברשותו כגון שלא היו
דחזיניה בפישפש. ודלמא בכה"ג
הרי שהיה צריך לכתוב את השם ונתכוון לכתוב יהודה וטעה ולא
גיטה, הרי זו מגורשת (שם)
.
קרובים לו וזה רוצה ללכת
ח)
מהימן דחזינן בפישפש דבשעת אמירה
לא בעינן דעתה. דאשה
עמו וללוקחם כיון שאינו
הטיל בו דלת מעביר עליו קולמוס ומקדשו דברי רבי יהודה וחכמים
בגירושין, דקתני חרשת יוצאת
היה מזה. פישפש פתח קטן שהיה
יכול לטמאן עכשיו אם אמר
אומרים אין השם מן המובחר אפילו תימא רבי יהודה עד כאן לא
בגט (שם). פשיטא. דלר'
לו נטמאו אינו נאמן וזהו
בבית החליפות פתוח להיכל ושנים
יוחנן ודאי הכי הוא (שם).
ביום פלוני שגמר מלאכתו
קאמר רבי יהודה אלא בחדא אזכרה אבל דכולי ספר תורה לא משום
היו אחד בצפון ואחד בדרום כדתניא
ואילו חרשת. שלא השיאה
ואינו עסוק בהן ואע"פ
דמיחזי כמנומר ההוא דאתא לקמיה דר' אבהו א"ל ס"ת שכתבתי לפלוני
אביה בקטנותה, שאין נישואיה
שעדיין לא החזירן לו: ורבא
בזבחים באיזהו מקומן (דף נה:)
גמורין (שם קיג.). לא
אמר כגון דאשכחיה (והוא
גוילין שלו לא עיבדתים לשמן א"ל ספר תורה ביד מי א"ל ביד לוקח אמר
שני פישפשין היו בבית החליפות אחד
אכלה. מדשבקה לחרשת
שלא יצאו מתחת ידו) ולא
בצפון ואחד בדרום כדי להכשיר את
דקעסיק בה ואתי ונקט
לו מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך אתה נאמן להפסיד ספר תורה
א"ל ולא מידי ולבתר הכי
ז
קטנה, ולא קתני ועל החרשת
אשכחיה וא"ל. פי' רבא
כל העזרה לשחיטת קדשים קלים שנהיה
ומאי
שנישאת מעצמה שאוכלת
פליג עליה דאע"ג דאין בידו
קורין בכל הרוחות ושחטו פתח אוהל
בתרומה (שם). שמא יאכל
לטמאן נאמן הוא אם א"ל
מועד (ויקרא א) וגם לול קטן היה פתוח לבית הכפורת. והאי דמקשי הכא דלמא דחזיניה בפישפש אהזאות דעל הפרוכת בהיכל קאי וגבי עבודות
חרש בחרשת. והאי לאו
בזמנא קמא דאשכחיה והוא
שינויא מעליא הוא, מה לי
שלא יצאו מתחת ידו דומיא
דלפני ולפנים נמי איכא לאקשויי דחזיניה דרך לול: ואין אתה נאמן כו'. הואיל ואין בידך: ולעבר עלייהו קולמוס. לשמן כתב על גבי כתב ולקדשיה:
פקח בחרשת מה לי חרש
דס"ת דר' אמי ור' אבהו
ולא הטיל בו דלת. ונמצא שם כתוב כדרכו אבל שלא לשמו הוא: מעביר עליו קולמוס. לשמו: כוליה ס"ת. כל אזכרות שבו: גוילים. קלפים:
בחרשת, שניהן אינן נשואין
לקמן נאמן. וסיפא כגון
ואם זו מותרת אף זו מותרת,
דאשכחיה ולא א"ל ולבתר
שהרי צד היתר שלהן אינו אלא משום דלאו בני עונשין נינהו והוי כקטן אוכל נבלות, אלא כולה משום גזירה שמא יאכיל חרש
הכי אשכחיה וא"ל. וזבחים ב) נמי כל זמן שבידו לפגלם דהיינו בין שחיטה לזריקה אם אמר כי נתפגלו בשחיטה או בקבלה או
בפקחת הוא, דאיכא עליה חיוב מיתה כדאמרינן במסקנא דמילתא, ולהכי נקט ברישא שמא יאכיל חרש בחרשת ולא נקט שמא
בהולכה נאמן שהרי עדיין יכול לפגל בזריקה אבל אם גמר כל העבודות שכבר זרק ואומר נתפגלו אינו נאמן ואע"פ שעדין הוא
עסוק בקרבן להפשיט ולנתח ולהקטיר והאי דקאמר ביום פלוני לאו דוקא דמה לי ביום פלוני ומה לי בשעה פלונית. ורבא פליג יאכיל חרש בפקחת, משום דחרש בפקחת לא מיחלף בפקח בחרשת, אבל חרשת אשת חרש מיחלפא בחרשת אשת פקח והדר מיחלף
חרש בעל פקחת בחרש בעל חרשת, אבל קטנה לגדול ליכא למיגזר משום גדולה לקטן, דאין לקטן נישואין (שם). וליכול. אפילו
עליה ואמר אע"ג דאין בידו לפגל אי אמר ליה בזמנא קמא דאשכחיה נאמן אבל מיהו בעינן שיהא הקרבן עדין ברשותו שלא גמר
חרשת בפקחת, בתרומה דרבנן, הא אית לה נשואין מדרבנן (שם).
כל עבודותיו להקטיר איבריו או אימוריו וה"ה דפליגי גם בס"ת שאם לא גמר כל הספר אז נאמן לומר אליבא דאביי לא כתבתי
האזכרות לשמן לא עבדתי הגוילין לשמן שעדיין יכול לפוסלו במה שיש לו לכתוב אבל אם גמר הספר שהרי אינו יכול לפוסלו
אינו נאמן ולרבא נאמן כל זמן שהוא תחת ידו כר' אמי ור' אבהו והוא דא"ל בזמנא קמא דאשכחיה ההוא דאתא לקמיה דר' אמי א"ל ס"ת שכתבתי לפלוני אזכרות שבו לא כתבתים לשמן א"ל ספר תורה ביד מי א"ל ביד לוקח א"ל נאמן אתה להפסיד שכרך ואי
אתה נאמן לפסול ס"ת פי' אבל אם היה הספר בידו היה נאמן כדרבא: ההוא דאתא לקמיה דר' אבהו א"ל ס"ת שכתבתי לפלוני גוילין שבו לא עבדתים לשמן א"ל ס"ת ביד מי א"ל ס"ת ביד לוקח א"ל מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך נאמן אתה להפסיד ס"ת ומ"ש
א) נראה דצ"ל שאע"פ שהן תחת ידו מ"מ דוקא אם יש בידו וכו'.
ב) ר"ל ובזבחים נמי יש חילוק בין אביי לרבא דלאביי כל זמן שבידו וכו'.