הניזקין
פרק
חמישי גיטין
נה.
עין משפט
מסורת
הש"ס
נר מצוה
ועל
הקטנה בת ישראל כו'. בתרומה דרבנן איירי למ"ד אין כח
ומאי שנא מדרבי אמי. דאמר ליה אין אתה נאמן להפסיד ספר
עא א מיי' פ"י מהל'
א) יבמות קיב: [עדיות פ"ז
מ"ט ושם איתא רבי נחוניא
גירושין הלכה כג סמג
תורה: התם איכא למימר. דמשקר ונתכוון להקניט וסבור שלא
ביד חכמים לעקור דבר מן התורה כדאמרינן בריש האשה
בן גודגדא], ב) ב"ק סו: צה.
עשין נ טוש"ע אה"ע סימן
יפסיד אלא שכר אזכרות כר' ירמיה אבל הכא גבי קלפים דיודע הוא
רבה (יבמות צ.) דמפרש ואוכלת בגינו תרומה בתרומה דרבנן וא"ת
[עדיות שם], ג) יבמות קיג:
קיט סעיף ו [וברב אלפס עוד
שיפסיד כל שכרו ואתי ואמר אימר קושטא קאמר: מתני' שהשיאה
ולוקמה אפילו בתרומה דאורייתא דקטן אוכל נבלות הוא וי"ל דקטן
א
[ועי' תוס' ב"ק נה. ד"ה אמר
ביבמות פי"ג דף מב וברא"ש
ר"ל], ד) [עי' תוס' לקמן עח.
בפירקין סימן יד]:
אביה. רבותא נקט דאע"ג דקביל
אוכל נבלות בעיא היא בפרק חרש
עב ב מיי' פ"ו מהל'
ד"ה אינו], ה) יבמות קיג:,
אביה קידושין דידה כשהיא קטנה
(שם קיד.) ולא איפשיטא אי ב"ד
ומאי שנא מדרבי אמי התם איכא למימר טעי
ו) שבת קכא. יבמות קיד. נדה
תרומות הלכה ג:
מו:, ז) צ"ל ריש לקיש. רש"ש,
עג ג מיי' פכ"ב מהל' אישות
והויא לה אשת איש גמורה אפי' הכי
מצווין להפרישו או לאו ועוד דאוכלת
ב
בדר' ירמיה הכא כיון דקא מפסיד כוליה
❖
ח) פי' עיצבא והיינו דולבקי,
הל' ד סמג עשין מח
יוצאה בגט ומקבלת את גיטה. ואע"ג
בגינו משמע דאפי' מאכילה בידים
אגריה ואתא ואמר אימור קושטא קאמר:
ולאוין כא טוש"ע אה"ע סימן
דלית בה דעתא דאשה כי נפקא
ועוד ג משמע דאפי' לכי גדלה אוכלת
מתני' א) א העיד רבי יוחנן בן גודגדא על
צ סעיף ג:
עד ד מיי' פ"א מהל' גזילה
בע"כ נפקא ואין מתרצה בגירושין
מכח זה אע"פ שעדיין לא בעל והכא
מוסף רש"י
החרשת שהשיאה אביה שהיא יוצאה בגט
הלכה ה סמג עשין מח
ואפ"ה נפקא הלכך לא בעינן דעתה:
לא גזרינן תרומה דרבנן אטו דאורייתא
❖
טוש"ע ח"מ סימן שס סעיף
הובא בעמוד קודם
ב ועל קטנה בת ישראל שנשאת לכהן
ועל קטנה בת ישראל שנשאת לכהן.
כדגזרינן בסמוך גבי חרש בפקחת
א:
עה ה מיי' פ"ה מהל'
שאוכלת בתרומה ואם מתה בעלה יורשה
והיא יתומה דלא הוו נישואין אלא
דאפי' תאכל תרומה דאורייתא הא
ג
איסורי מזבח הל' ז
מאי
מדרבנן: שאוכלת בתרומה. דרבנן
מוסף
תוספות
קטנה היא (ב): טעמא יאוש כדי
ועל המריש הגזול שבנאו בבירה שיטול
ב) ד
סמג לאוין שיח שיט:
לא קני. הכא סבר עולא דיאוש לא
בהני נישואין ולא גזרינן מידי: מריש.
עו ו מיי' פ"א מהל' גירושין
את דמיו מפני תקנת השבים ועל חטאת
א. ואין
ב"ד מצווין
ה
הלכה י סמג עשין מח
להפרישו.
רשב"א.
קורה: בירה. בית גדול: מפני
קני ובמרובה (ב"ק סז.) נמי אמר עולא
הגזולה שלא
נודעה לרבים שהיא מכפרת
טוש"ע אה"ע סימן קלו סעיף
ב. וכדי
להעמיד
תקנת השבים. שאם אתה מצריכו
מנין ליאוש שאינו קונה ד כו' והקשה
מפני תיקון המזבח: גמ' ג) אמר רבא
ה [וסי' קלח סעי' ד]:
משנתנו
ככ"ע וכו'
עז ז ח מיי' פ"ו מהל'
לקעקע בירתו ולהחזיר מריש עצמו
ר"ת דבהגוזל בתרא (שם קיד.) גבי
וכשתמצא לומר אין
מעדותו של
רבי יוחנן בן גודגדא אמר
ו
תרומות הלכה ד ועי'
מצווין להפרישו אף
ימנע מלעשות תשובה: שלא נודעה
פלוגתא דר"ש ורבנן דגנב וגזלן אמר
בכ"מ:
לעדים ד) ראו גט זה שאני נותן לה וחזר
בתרומה דאורייתא קא
לרבים. שהיא גזולה: שהיא מכפרת.
עולא מחלוקת בסתם ה אבל בידוע ו
עח ט מיי' פ"ה מהל' גניבה
אכלה.
רשב"א.
ואמר לה כנסי שטר חוב זה הרי זו מגורשת
ואין צריך להביא אחרת: מפני
דברי הכל יאוש קונה ואומר ר"ת
הלכה ג ופ"ב מהל'
ז
ג. דאוכלת בגינו. תוס'
גזילה הלכה א ב סמג עשין
יבמות צ. ד"ה ואוכלת.
מי לא אמר ר' יוחנן בן גודגדא לא בעינן
תקנת המזבח. בגמרא מפרש. ומשום
דבכל מקום יאוש קונה לעולא רק
עג טוש"ע ח"מ סימן שנג
ד. שנאמר (מלאכי א,
הנך תרתי בתרייתא דמשום תקנה
לענין קרבן שיהא כשר להקרבה
דעתה $ ה"נ לא בעינן דעתה פשיטא מהו
סעיף ב וסימן שסא סעיף א:
יג) והבאתם גזול את
נינהו תנא ליה הכא: גמ' מעדותו
עט י מיי' פ"ה מהל' איסורי
קאמר הכא ובמרובה דלא קני משום
הפסח ואת החולה, מה
דתימא כיון דאמר כנסי שטר חוב זה
מזבח הל' ז סמג לאוין
פסח דלית להו תקנה אף
של ר' יוחנן בן גודגדא. אנו למדין:
דמצוה הבאה בעבירה היא ותדע
❖
בטולי בטליה קמ"ל אם איתא דבטליה
שיח שיט ועי' בכ"מ:
גזול לית ליה תקנה. רשב"א
אמר לעדים. שלא בפניה ראו גט זה
דבסמוך פריך לעולא מגנב והקדיש
נה: ד"ה ואי אמרת.
לעדים הוה אמר להו והאי דקאמר הכי
כו' וחזר ואמר לה כנסי שטר חוב
ואח"כ מכר וטבח כו' ח ולא פריך
ה. כלומר דר"ש ורבנן
משום
כיסופא: ועל קטנה בת ישראל:
פליגי בעורות של גנב ושל
זה ולא הודיעה שהוא גט: לא בעינן
מגופה אמאי פטר מד' וה' והא לאו
גליון הש"ס
גזלן אי מחשבה מטמאתן.
ז ואילו ה) חרשת לא אכלה מ"ט גזירה שמא
דעתה. דאשה דהא חרשת לית לה
דהקדש קטבח אי יאוש לא קני אלא
גמ' ה"נ לא בעינן דעתה
רשב"א נה: ד"ה ואי אמרת.
יאכיל חרש בחרשת וליכול קטן אוכל
פשיטא. עיין בר"ש ריש
דעתא: ואילו חרשת. שלא השיאה
ודאי יאוש לכל מילי קני רק לענין
ו. דשמעינן דמייאש.
ו)
❖
מסכת תרומות:
רש"י שם. ז. אלמא דאית
נבלות הוא גזרה שמא יאכיל חרש בפיקחת
אביה והיא נישאת מעצמה לכהן
הקרבה ולהכי פריך מדתניא עלה
ליה דיאוש קני. רבנו
משגדלה: לא אכלה. בתרומה מדשני
דבחוץ חייב כרת אלמא ראוי לפתח
ולאכול בתרומה דרבנן גזירה שמא אתי
קרשקש.
ח. משלם
ח
תשלומי כפל ואין משלם
תנא במילתיה דאיירי בחרשת ושבקה
אהל מועד הוא ואפי' לענין הקרבה
הגהות הב"ח
לאכולי בתרומה דאורייתא: ועל המריש
דו"ה ותני עלה כה"ג בחוץ
ונקט קטנה שמע מינה חרשת גדולה
קני יאוש וקשה לרבינו יצחק בסמוך
(א) רש"י ד"ה נמצא וכו'
הגזול שבנאו: תנו רבנן גזל מריש ובנאו
ענוש כרת ואי אמרת יאוש
דנשואיה דרבנן דכוותה נינהו לא
דמסיק רבא דוולדות אינן שלו רק
ביבמות נ"ב גם לעיל דף לו
לא קני כרת מאי עבידתיה.
בבירה ב"ש אומרים מקעקע כל הבירה
ע"ב: (ב) תוס' סד"ה ועל
תוס' ב"ק סז. ד"ה אמר עולא.
אכלה ע"י קידושין דידה: מ"ט.
משעת הקדש ואליבא דעולא קאמר
וכו' קטנה היא נ"ב עי' מ"ש
ט. אלמא אף להדיוט לא
כולה ומחזיר מריש לבעליו וב"ה אומרים
הא נישואי חרש וחרשת נמי רבנן
כדמוכח הסוגיא ואי לעולא יאוש
❖
ביבמות דף קיג:
קני יאוש דהא גזותיה
אין לו אלא דמי מריש בלבד משום תקנת
תקינו ביבמות בחרש שנשא (קיב:): שמא
קני הא על כרחך משעת יאוש דהיינו
וולדותיה להדיוט נינהו.
רשב"א נה: ד"ה ואי אמרת,
השבין: ועל חטאת הגזולה כו': אמר
יאכיל. כהן חרש בחרשת אי שרית
משעת גניבה גיזותיה וולדותיה דידיה
בשם הראב"ד. י. גופא
פסקי רי"ד (המשך)
להאכיל פקח בחרשת אתא לאכולי
הוו ועוד קשה דמשמע דאי יאוש
עולא דבר תורה בין נודעה ובין לא נודעה
ט
דברייתא [דלקמן]. תוס'
חרש בחרשת. ופריך וליכול קטן אוכל
קני אתי שפיר והא במרובה (ב"ק סח:)
ב"ק שם. יא. ואדרבא
שהקרבן מוטל עליו לעשותו
י
אינה מכפרת מ"ט יאוש כדי לא קני ומה
ט
תימה דלא פריך מינה לרב
בהכשר וכשאמר פיגלתי
נבלות הוא הך חרשת כיון דלית בה
פריך אפכא ר' יוחנן לריש לקיש
טעם אמרו לא נודעה מכפרת שלא יהו
יהודה דפליג אעולא וסבר
עושה עצמו קצת רשע ור'
דעתא הרי היא כקטן האוכל נבילות
דאמר חיוביה לפני יאוש אבל לאחר
דיאוש כדי הוי יאוש. תוס'
אמי ור' אבהו נמי דמייתי
כהנים עצבין אמרי ליה רבנן לעולא והאנן
ואיכא למ"ד ביבמות (קיד.)
דאין
יאוש שלו הוא טובח ושלו הוא מוכר
ב"ק שם. יב. ולעולם
הכא הכי הוא שהפועל שהיה
מפני תיקון המזבח תנן אמר להם כיון
לפני יאוש. רש"י ב"ק סח:
לו לעשות הספר בנאמנות
ב"ד מצווין עליו להפרישו ואפילו
מגנב והקדיש ואחר כך טבח ומכר
יג. ואפי'
להדיוט.
ובכשרון אומר שעשיתי
דכהנים עצבין נמצא מזבח בטל ורב
בתרומה דאורייתא תיכול: גזירה
כו' אימת אילימא לפני יאוש מי קדוש
והיינו דכי לא הקדיש
בפסלות ומשים עצמו רשע
יהודה
אמר דבר תורה בין נודעה בין לא
שמא יאכיל חרש. כהן שאין קניינו
משלם תשלומי דו"ה.
ומ"ה אמרי' שאם יצא הספר
אלא פשיטא לאחר יאוש ואי יאוש
י
רשב"א נה: ד"ה ואי אמרת.
מתחת ידו אינו נאמן אבל
קנין: בפקחת. שמוזהרת על האיסור
נודעה מכפרת מאי
טעמא יאוש כדי קני
קני מאי איריא הקדיש כי לא הקדיש
יד. דמשמע לכאורה
לעולם אחר שאין הדבר
הלכך גזור פקח בחרשת משום חרש
נמי פטור מד' וה' דשלו הוא טובח
ומה
דעולא אית ליה דיאוש כדי
מוטל עליו נאמן לאסור את
קני. רבנו קרשקש.
המותר דע"א נאמן באיסורין
בפקחת אבל גדול בקטנה ליכא
ושלו הוא מוכר וליכא לשנויי כדמשני
יא
טו. ודחי לי' התם דמצי
בין לאסור בין להתיר ומאי
למיגזר משום קטן בגדולה דקטן לית ליה נישואין אפילו מדרבנן
התם ז)לר"ל כגון שהקדישוהו בעלים בבית גנב יב דא"כ מאי קפריך
סבר בעלמא דשינוי קונה
דא"ר אבהו הכא גוילין שלו
כדאמר ביבמות (דף קיב:) שוטה וקטן שנשאו נשים נשותיהן
לעולא כרת מאי עבידתיה הא מתחייב כרת שפיר דהא ראוי לפתח
והכא משום מצוה הבאה
לא עבדתים לשמן והיה פוסל
בעבירה. תוס' ב"ק סז. ד"ה
הספר בכך משום דס"ל
פטורות מן החליצה ומן היבום: וליכול. חרש בפקחת בתרומה
אהל מועד כיון שהקדישו בעלים ונראה לרבינו יצחק דבכל מקום
אמר עולא. טז. [דהוי]
כרשב"ג דפליג עם רבנן ואמר
דרבנן דאתו נשואין דרבנן ומהני לתרומה דרבנן: יאוש כדי.
לעולא יאוש לא קני יג והאי דהגוזל בתרא (שם דף קיד.) יד הוי יאוש ושינוי
שינוי מעשה קודם שבא
תפילין צריכין עיבוד לשמן
יאוש לבדו בלא שינוי רשות אחר היאוש: לא קני. לענין
השם דמעיקרא משכא והשתא אברזא כדאמר במרובה (שם דף סו:
ח)
לידו חיוב חלה, התם. תוס'
וה"ה לגוילין דס"ת כדאמרן
סוכה שם. יז. לרב יהודה.
בפרקין דלעיל (מה:) בגמ'
הקרבה ואפי' שמעינן שנתייאשו הבעלים לא קרינן ביה קרבנו:
ושם) ואע"ג דגבי קרבן נמי הוי יאוש ושינוי השם כדאמרינן נמי התם
תוס' ב"ק שם. יח. דפליג
אבל בשלהי פרק נגמר הדין
שלא יהו כהנים עצבים. שאכלו חולין שנשחטו בעזרה שאסורין:
(דף סז.) מעיקרא חולין והשתא הקדש מ"מ כיון דאינו קנוי
[הכא] אעולא וסבר דיאוש
(סנהדרין מח:) אמרי' דהויא
נמצא מזבח בטל. שנמנעין מלעבוד עבודה. ואי קשיא היאך
אלא מחמת שהקדיש ולא היה קנוי לו קודם פסליה רחמנא להקרבה
כדי הוי יאוש. תוס' ב"ק סז.
פלוגתא דאביי ורבא דאביי
ד"ה אמר עולא.
סבר כרשב"ג ורבא סבר
התנו ב"ד לעקור דבר מן התורה ולפטור את זה מחטאת שהוא
משום מצוה הבאה בעבירה ומיהו אם היה קנוי לו קודם ההקדש
יט. וטעמא דרב יהודה
כרבנן דאמרי אינן צריכין
חייב הא אמרינן ביבמות (א) (דף צ:) שב ואל תעשה שאני דלאו מיעקר
לא הוה חשיב מצוה הבאה בעבירה כדמוכח בסוכה (דף ל.)
דאמר בין נודעה בין לא
עבוד לשמן ופסיק תלמודא
הוא: בין נודעה בין לא נודעה מכפרת. אם נתייאשו הבעלים:
דאמר להו רב הונא להנהו אוונכרי כי זבניתו אסא מן העובדי
נודעה מכפרת משום. תוס'
כרבא עיין מה שכתבתי שם:
מתני' העיד ר' יוחנן בן
ב"ק סז. ד"ה אמר עולא.
כוכבים ליגזוז אינהו כו' ופריך וליקננהו בשינוי השם משמע דאי
ומה
כ. ולא גרסינן [הכא]
גודגדא על החרשת שהשיאה
קנו ליה תו לא הוה מצוה הבאה בעבירה ודוחק לומר דסבר כר' יצחק בר נחמני דלא חייש למצוה הבאה בעבירה ועוד אמרינן
מ"ט קסבר יאוש כדי קנה.
אביה שהיא יוצאה בגט ועל
תוס' ב"ק סז. ד"ה אמר עולא
קטנה בת ישראל שנשאת
התם האי כשורא דמטללתא עבדו בה רבנן תקנתא מפני השבים ובסוכה לא בעינן משלכם ולא מיפסלא אלא משום מצוה הבאה
❖
ועע"ש בדבריהם שהאריכו.
לכהן שאוכלת בתרומה ואם
בעבירה וכי קנייה בתקנתא דרבנן לא חשיב מצוה הבאה בעבירה כל שכן אי קנו קנין גמור והא דאמר בריש הגוזל קמא (ב"ק צד.)
מתה בעלה יורשה ועל
הרי שגזל סאה של חיטין טחנה לשה ואפאה והרים ממנה חלה כיצד יברך אין זה מברך אלא מנאץ ואע"ג דקנה קודם לכן דשנוי
טו
המריש הגזול שבנאו בבירה
שיתן את דמיו ועל החטאת
פסקי רי"ד קונה לענין ברכה ראוי להחמיר יותר וחשיב מצוה הבאה בעבירה אע"ג דכבר קנה אין להזכיר שם שמים עליו והשתא בשמעתין אי לאו
טז
הגזולה שלא נודעה לרבים
ההיא דתני עלה אתי שפיר לעולא הא דפטור מד' וה' דהוי יאוש ושינוי השם דליכא למיפרך נמי יז אי יאוש קני כי לא הקדיש נמי
שהיא מכפרת מפני תיקון
מדר' אמי התם איכא למימר
דלרב יהודה נמי יאוש גרידא לא קני אלא יאוש ושינוי השם ולא חייש לטעם דמצוה הבאה בעבירה :
יח
יט
כ
המזבח. פי' אע"פ שהשיאה
טעי דסבר אינו מפסיד כ"א
אביה בקטנותה שהן קידושי
שכר אזכרות אבל הכא כיון
שלא
תורה אפ"ה מתגרשת בקבלת
דקא מפסיד כוליה אגריה
גיטה שאע"פ שאין לה דעת וכקטנה דמיא מ"מ יש לה יד ויודעת לשמור גיטה ומשלחה ואינה חוזרת קרינא בה והרי היא כקטנה
אימא קושטא קאמר. ואי ק' ואמאי בטהרות שעשיתי עמך ביום פלוני וכן בזבחים וכן בס"ת דר' אמי ור' אבהו כשיצא מידו
שנותנין לה אגוז ונוטלו צרור וזורקו המתגרשת בקידושי אביה מפני שיש לה יד לשמור גיטה כדאמרי' [בפרק שאחר זה] (דף
אינו נאמן והא קי"ל דעד א' נאמן באיסורין בין להתיר בין לאסור שהרי האמינה תורה כל אדם על טבלו לומר מתוקן הוא וכן
סד:) (בפירקין שלפני) ומשום האי טעמא נקט חרשת ולא נקט קטנה משום דבעי לפלוגי בין חרשת לקטנה לענין תרומה כדאמרי'
אשה לבעלה כדאמרינן בפ' המדיר (כתובות עב.) מנין לנדה שסופרת לעצמה שנא' וספרה לה לעצמה וכדאמרי' גבי בדיקת
לקמן ומשום האי טעמא נמי לא נקט פקחת ונתחרשה שאע"פ שהיו קידושיה קידושי תורה בעודה פקחית אפ"ה עכשיו שנתחרשה
סכין בהלכה קמייתא דחולין (דף י:) דע"א נאמן באיסורין וכמו שהוא נאמן להתיר את האסור כך הוא נאמן לאסור את המותר
יוציאה בגט כדאמרן ביבמות בפרק חרש (דף קיב:) ומשום דבעי לפלוגי בין קידושי חרשת לקדושי קטנה נקט חרשת: אמר
וכדאמרינן (כתובות עב.) הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה משום נדה והיאך הוחזקה כ"א על פיה וכדאמרן נמי לעיל
רבא מעדות של ר' יוחנן בן גודגודא אמר לעדים ראו גט שאני נותן לה וחזר ואמר כנסי שט"ח זה מגורשת לאו מי א"ר יוחנן
(נג.) בהלכתין ומה טעם אמרו בשוגג פטור כדי שיודיענו אלמא כי מודיע ליה דטמאתי טהרותיך ודמעתי חוליך נאמן והכי נמי
בן גודגודא דלא בעי' בגיטא דעתה הכא נמי לא בעי' דעתה בגיטא פשיטא מהו דתימא כיון דאמר לה כנסי שט"ח זה בטולי
אמרי' בקידושין בפרק האומר (סה:) אמר אביי אמר לו ע"א נטמאו טהרותיך והלה שותק נאמן ואין לפרש והלה שותק דשתיקה
בטליה קמ"ל אי איתא דבטליה לעדים הוה אמר להו והאי דאמר לה הכי משום כיסופא ודוקא דאמר לעדים תחילה אבל אי לא
כהודאה ומ"ה נאמן אלא והלה שותק שאינו יודע להכחישו ולאפוקי אם מכחישו כדפרשי' התם והוכחתי ממעשה דהאי סמיא
אמר לעדים הא תנן לקמן בפרק הזורק (עח.) אמר לה כנסי שט"ח זה או שמצאתו מאחוריו קוראה והרי הוא גיטה אינו גט עד
ומעשה דינאי המלך דע"א נאמן היכא דלא ידע והכא היכי אמרינן דלא מהימן. תשובה בודאי דע"א נאמן בכל האיסורין בין
שיאמר לה הרי זה גיטיך: ועל קטנה בת ישראל וכו'. פי' יתומה קטנה שאין קידושיה אלא מדרבנן אם נשאת לכהן אוכלת
להתיר את האסור בין לאסור את המותר חוץ מדבר שבערוה שאין פחות משנים והכא אילו אחד אמר לו נטמאו טהרותיך הכי
בתרומה ובפרק האשה רבה (יבמות צ.) מוקמי' לה בתרומה דרבנן ואם מתה בעלה יורשה דהפקר ב"ד היה הפקר והם תקנו
נמי דמהימן אלא הא דתניא אינו נאמן מפני שהיה הוא פועל בדבר ושמירת הטהרות היתה מוטל עליו ומפני זה נתן לו שכרם
שירשנה בהני נישואין דרבנן. ודייקי' ואילו חרשת לא אכלה הרי בחרשת קא נקיט ואמאי שבקה ונקט קטנה ש"מ דוקא קטנה
שיעשה בטהרה וכשאומר לו כי טהרות שעשיתי עמך נטמאו נראה כי הוא משים עצמו רשע שלא עשה פעולתו שהיתה מוטלת
שנישאת לכהן אוכלת בתרומה דרבנן אבל חרשת בת ישראל שנישאת לכהן לא אכלה בתרומה דרבנן ואע"פ שקידושיה קידושין
עליו לעשותה באמונה ומשום הכי אמר אביי כל זמן שיש בידו לטמאות נאמן ולאח"כ אינו נאמן דדמי קצת לאין אדם משים
מדרבנן כמו הקטנה כדאמרן בפ' חרש דרבנן תיקנו קידושין בין לחרשת בין לקטנה: מ"ט לא אכלה גזירה שמא יאכל חרש
עצמו רשע ורבא פליג עליה ואמר שבכל עת שיאמר לו בפעם הראשונה נאמן אבל אדם אחר שאין שמירת הטהרות מוטלת
בפקחת שגם הם קידושין דרבנן והפקחת היא בת עונשין: ויאכיל. תרומה דרבנן היא גזירה דלמא אתי להאכילה בתרומה
עליו הכי נמי דמהימן כדאמרינן בקידושין וכדאמרן לעיל כדי שיודיענו תדע דהכי הוא דהא לא מייתי ראיה אלא מכ"ג ביוה"כ