האומר
פרק
ששי גיטין
סו.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
דמי
חמרא לא קאמר. וא"ת כי אמר נמי דמי חמרא הוי דבר
דרא רבי אבינא לסילתיה. יטעון רבי אבינא סלו על כתיפו למזונותיו
נא א מיי' פ"ח מהל' זכייה
א) לקמן עב:, ב) [ב"ב קנא:],
ג) כתובות ע: יבמות קכב.
הלי"ג [ופי"א שם הכ"ב]
להוצאת הדרך וילך לו אצל רב הונא רבו כי על פיו ושמועותיו יזכה
שלא בא לעולם כדאמרינן בפרק האומר משקלי (ערכין דף כ:)
ע"ש, ד) יבמות קכב.,
סמג עשין סב טוש"ע חו"מ
במתנה בלא קנין: דאמר ר"ה. בפרק מי שאחזו (לקמן דף עב:): גיטו.
גבי דמי שור זה עלי עולה ומוקי לה באומר לכשיבואו דמיו יקדשו
ה) הוריות יב. כריתות ו.,
סי' רנ סעי' ח:
דשכיב מרע: כמתנתו כו'. ומינה ילפינן אנן נמי דמה גיטו אע"ג
נב ב מיי' שם סמג שם
ופריך והא אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וי"ל דהתם משום
ו) [ביבמות שם איתא שידא
ע"ש ברש"י], ז) חולין לט:
טוש"ע חו"מ סי' רנב
דאמר לכשיבואו אבל אמר דמי שור
דלא פריש תנו נותנין כדתנן במתניתין
[תוספתא פ"ד ע"ש],
סעי' א:
זה עלי עולה משמע התם דלא חשיב
ביוצא בקולר ובמסוכן אף מתנתו
דרא רבי אבינא לסילתיה ואזל לגבי דרב
נג ג מיי' שם הלט"ו סמג
ח) [חולין שם נדרים מח.
כו': לאחר מיתה מי איכא. לאחר
זה דבר שלא בא לעולם אלא הוי כמו
זבחים ב:], ט) בדפו"ר רב
שם טוש"ע חו"מ סי' רנ
הונא רביה א) דאמר רב הונא גיטו כמתנתו
פפא ולפנינו הוא ע"פ הרש"ל,
סעי' ד:
דקל לפירותיו דבעי למימר יקדש
שמת מי מגרשה ובשעת מיתה
מה מתנתו אם עמד חוזר אף גיטו אם עמד
נד ד מיי' שם הלי"ז טוש"ע
י) בדפו"ר רבה ולפנינו הוא
ע"פ הרש"ל ועי' רש"ש,
השור לדמיו וה"נ כי אמר דמי חמרא
הוזקקה ליבם ולהא מילתא היכי
שם סעי' ז וסי' רנג סעי'
חוזר ומה גיטו אע"ג דלא פריש כיון דאמר
יא) לעיל כט., יב) ברש"י
נדמינהו: אלא ר' אבא. לאו הכי
בעי למימר שיהא היין קנוי לו לדמיו
כ:
שברי"ף נוסף, לים, יג) [לעיל
כתבו אע"ג דלא אמר תנו אף מתנתו
נה ה מיי' שם פי"א הל' ח
אי נמי כאן היה דמי יין שכבר נמכר
אתקיף אלא הא קשיא ליה אדר' זירא
סה:], יד) ברש"י שברי"ף,
סמג עשין פג טוש"ע
א כיון דאמר תנו אע"ג דלא קנו מיניה
יכתוב לה, טו) [ע"ב],
ויין שלא נמכר והכי קאמר דמי
דאמר קנה רבי אבינא להא מתנה
חו"מ סי' רנג סעי' יג:
נו ו מיי' פ"ב מהל' גירושין
מתקיף לה רבי אבא אי מה מתנה ישנה
טז) ברש"י הגירסא מאה
דגניבא: במקצת. ששייר לעצמו
חמרא שכבר נמכר לא קאמר וגם
ב
חביות. ועי' פור"י, יז) בים של
הל' יג סמג עשין נ
לאחר מיתה אף גט ישנו לאחר מיתה
חמרא העומד למכור לא קאמר:
שלא נתן כל
נכסיו ובעי קנין דהכי
שלמה הגירסא, היכא דאמר,
טוש"ע אה"ע סי' קמא סעי'
כדי
ליפות כחו. פירש בקונטרס
קיי"ל בב"ב בפרק מי שמת (דף
יח) תיבת וראהו צ"ב ואולי צ"ל
הכי השתא בשלמא מתנה איתה לאחר
יט:
דאמרינן בפרק, יט) שייך
נז ז טוש"ע שם:
קנא:) דכיון ששייר לגרמיה מידי
שיהא כל היין שלו באחריות
מיתה אלא גט לאחר מיתה מי איכא אלא
❖
נח ח מיי' שם [הל"ד]
לע"ב,
אינו כמצוה מחמת מיתה הואיל
שאם אמר תנו לו יין אם החמיצה
רבי אבא הכי קא קשיא ליה מתנת שכיב
והלי"ב סמג שם
וחס על פרנסת עצמו והרי היא
חבית אחתטז) מן היין היו יורשין אומרים
טוש"ע שם וסי' קכ סעיף ג:
מרע במקצת היא ומתנת שכ"מ במקצת
נט ט מיי' שם סמג שם
ב)
כמתנת בריא: ופרכינן מכלל דרב
לו שלך החמיץ ונראה שלא רצה לומר
גליון הש"ס
טוש"ע אה"ע סי' קמא
בעיא קנין מכלל דרב הונא סבר לא בעיא
הונא סבר דלא בעי קנין: דמצוה
שיהא כל ההפסד שלו דמן הדין אין
א
תוד"ה וליחוש כו' לחבירו
סעי' טז:
קנין והא קי"ל דבעיא קנין שאני הכא
ס י מיי' שם הלי"ג טוש"ע
מחמת מיתה הוא. שהיה יודע
לו להפסיד אלא לפי החשבון והשתא
ג
ומכירו. לשון ומכירו אינו
ב
מובן לי דכיון דלא חיישינן
שם סעי' יז:
דמצוה מחמת מיתה הוא מכלל דר' אבא
שהיוצא בקולר אינו חוזר: הכי קשיא
דכולו אחריות אינו מפסיד כלל וא"ת
ג
סא כ מיי' שם פ"ט הל' ל
בעיר לשד מה צריך להיות
ליה. היכי נקני: חמרא לא אמר.
ורב הונא מה הוצרך להשמיענו כיון
סבר מצוה מחמת מיתה בעיא קנין והא
מכירו וכי אין נותנין שלום
סמג שם טוש"ע שם
❖
❖
הבו ליה חמרא בארבע מאה זוזי:
דאמר תנו ואע"ג דלא קנו מיניה הא
לאדם שאינו מכירו:
סעי' כא וסעי' כב:
קי"ל דדלא בעי קנין אלא רבי אבא הכי קא
דמי חמרא לא קאמר. הבו ליה
פשיטא דמתנת שכיב מרע בכולה
קשיא ליה חמרא לא קאמר דמי חמרא לא
ארבע מאה זוזי מדמי חמרא דנימא
או מצוה מחמת מיתה דלא בעינן
קאמר מחמרא קאמר ואידך מחמרא כדי
מוסף רש"י
פסקי רי"ד
לזבוני חמרא ומיתב ליה: מחמרא
קנין ואומר ריב"ם דאיצטריך ליה
לייפות את כחו שלחו מתם מחמרא כדי
גיטו. דשכיב מרע, כמתנתו
ובתרומת מעשר של דמאי.
ה
קאמר. זוזי מחמרא קאמר דניתבו
לאשמועינן דאפי' יוצא בקולר כמו
לייפות את כחו: מתני' ג)ומי שהיה מושלך
מה מתנתו. אמרינן בב"ב
גניבא יוצא בקולר הוה כי
ליה וכי עושין מעות מיין: כדי
עובדא דגניבא דמייתי עלה יש לו
(קנא:) אם עמד חוזר אף
קנפיק אמר להו [הבו] ד' מאה
לבור ואמר כל השומע את קולו יכתוב גט
גיטו אם עמד חוזר. ולא
לייפות את כחו. לכך לא פירש לא
דין שכיב מרע דכל היכא דמועיל
זוזי לרבי אבינא מחמרא דנהר
יז)
לאשתו הרי אלו יכתבו ויתנו: גמ' וליחוש
מיבעיא היכא דאמר אם מתי,
פקוד א"ר זירא דרא ר' אבינא
זו ולא זו כדי לייפות את כחו שיהא
כתבו כמו תנו יש לו דין זה:
ד)
דהא לא מת, אלא אפילו לא
לסלתיה וליזיל לגביה דרב
כל השומע קולו כו'. אע"פ
לו כל היין שלו אחריות שאם אמר
ד
שמא שד הוא א"ר יהודה כשראו לו דמות
אמר אם מתי אלא יהב לה גט
הונא רביה פי' ישים מזונותיו
סתמא אם עמד חוזר,
בסלו וילך אצל רב הונא רבו
תנו לו יין אם החמיץ מן היין מאה
דאמרינן בפרק אין בין המודר
אדם אינהו נמי אידמויי אידמו דחזו ליה
דמסתמא אדעתא דמיתה יהב
והוא יקיים מתנתו אע"פ
חביות היו היורשין אומרים לו שלך
(נדרים דף לו:) גבי מודר הנאה
לה והא לא מת (לקמן עב:).
בבואה אינהו נמי אית להו בבואה זדחזו ליה
שהיתה בדבור בעלמא בלא
החמיץ ואי אמר דמי חמרא ומכרו
מחבירו דתורם לו תרומתו לדעתו
כל השומע כו' הרי אלו
קנין דאמר רב הונא גיטו
בבואה דבבואה ודלמא אינהו נמי אית
ה)
יכתבו ויתנו. אע"ג דלא
כמתנתו מה מתנתו אם עמד
ממנו קצת ואבדו המעות אומרים לו
ודייק בגמרא לדעתו דמאן אי לימא
אמר ליה לסופר כתוב
חוזר אף גיטו אם עמד חוזר
להו א"ר חנינא לימדני יונתן ו) בני בבואה
אבדו מעותיך הלכך אמר מחמרא
לדעתא דידיה מאן שווייה שליח אלא
(כתובות ע:) וסמכינן עליה
פי' שכיב מרע שנתן גט
אית להו בבואה דבבואה לית להו ודלמא
דמשמע יין ודמיו שהכל אחריות לו:
דבעל הכרי הא קא מהני ליה דעבד
בכל דבריו שאומר אני הוא
לאשתו סתם אע"פ שלא אמר
פלוני בן פלוני (יבמות קכב.).
מתני'
אם מתי אם הבריא ועמד
צרה היא תנא דבי רבי ישמעאל בשעת
כל השומע קולו. ופירש
שליחותיה ומוקי לה באומר כל
ח
לימדני יונתן בני. ביבמות
מחליו חוזר בו וגיטו בטל
שמו ושם עירו: גמ' אידמויי אידמו.
הרוצה לתרום יבא ויתרום לאו משום
הסכנה כותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין:
שם: יונתן שידא, שד היה או
דאנן סהדי דלא יהב לה גיטא
מתני' הבריא שאמר כתבו גט לאשתי
פעמים שעושין עצמם בדמות אדם:
דכי אמר הכי לאו שליחותיה עביד
בקי בהן (רש"י שם). הבריא
אלא מחמת פחד מיתה ושלא
ז) ט
שאמר כתבו גט לאשתי.
תהא זקוקה ליבם כדאמרי'
בבואה. צל:
צרה היא. שמתכוונת
דבתרומה בעינן שליחות אלא לענין
רצה לשחק בה מעשה בבריא אחד שאמר
ולא אמר כתבו ותנו והלך לו,
במתנתו שאם עמד חוזר בו
היא לקלקלה שתנשא בגט זה ותאסר
מודר הנאה דוקא לא חשיב שליחות
רצה לשחק בה. שלא
הכי נמי אמרי' בגיטו: ומה
כתבו גט לאשתי ועלה לראש הגג ונפל
תפציר בו לתת לה גט
על בעלה: בשעת הסכנה. כגון
שיחשב בכך כמהנה ליה כיון שלא צוה
גיטו אע"ג דלא פריש כיון
ומת אמר רשב"ג אם מעצמו נפל הרי זה
לפוטרה מיבם אם ימות,
דאמר כתבו אע"ג דלא אמר
י
זה שמסוכן
למות ואם לא עכשיו
לו לעצמו או שמא יש לחלק דהכא
גט אם הרוח דחתו אינו גט: גמ' מעשה
והפליגה בדברים ואין אלו
תנו אף מתנתו כיון דאמר תנו
אימתי: שאין מכירין. אם זהו
לא קאמר כל הרוצה לכתוב אלא
נעשין שלוחו לגרש, דהא לא
אע"ג דלא קנו מיניה. פי'
שפירש שמו: מתני' רצה לשחק
לסתור חסורי מיחסרא והכי קתני אם הוכיח
אמר תנו, להכי נקט בריא
מצינו בש"מ שכל דבריו
כל השומע דייחד יחדיה למי
ח)
דאילו מסוכן קיימא לן הלכה
ככתובין וכמסורין דמו אבל
בה. הואיל ולא אמר תנו: אם
סופו על תחילתו הרי זה גט ומעשה נמי
ששומע קולו:
כר"ש שזורי דאמר כותבין
ביוצא בקולר לא מצינו [גבי
וליחוש שמא שד הוא.
מעצמו נפל הרי זה גט. דדעתו
דוקא
ונותנין (חולין לט:). ונפל
בבריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה
מתנה רק גבי] גיטו תנן דסגי
ומת. וכבר כתבו ונתנו
ליה באומר כתובו ומהקישא
מתחילה היתה לכך וסופו הוכיח והוה
בבור או אותו שעומד
לראש הגג ונפל ומת ואמר רשב"ג אם
העדים גט לאשתו (שם). אם
דרב הונא דמקיש להו ילפי'
ליה כמפרשיב) ומסוכןיג): גמ' מעשה
על ראש ההר יח) וראהו בפרק בתרא
מעצמו נפל. ודאי מתחלה
מעצמו נפל הרי זה גט אם הרוח דחתו
דכל מידי דבגט כשר בכתבו
לסתור. רישא תנא לא אמר כלום
דיבמות (דף קכב.) ואסור לאדם
היה דעתו לעלות וליפול והוה
ה
בלחוד במתנה נמי כשר בתנו
אינו גט ההוא גברא דעל לבי כנישתא
ליה בהול כמסוכן (שם).
בלחוד אע"ג דלא קנו מיניה
ואח"כ נתן חילוק בין מעצמו נפל
שיתן שלום לחבירו ו בשדה דבמגילה
מעשה לסתור. הא אמרת
ואע"ג דקי"ל מתנת ש"מ
אשכח מקרי ינוקא ובריה דיתבי ויתיב איניש
ובין דחתו הרוח: מי משוי איניש
(דף ג.) כעין עובדא דיהושע שראה
רישא רצה לשחק בה ולא נתת
במקצת בעיא קנין האי הוי
אחרינא גבייהו אמר להו בי תרי מינייכו
ברא שליח במקום אבא. דלא מקפיד
אותו וחרבו שלופה בידו כל כי האי
חילוק בדבר (שם). אמר
כמצווה מחמת מיתה דאפילו
במקצת לא בעי קנין. מתני'
לשנים תנו גט לאשתי.
נכתבו גיטא לדביתהו לסוף שכיב מקרי ינוקא
בהי מנייהו ומעיקרא להאי ברא
גוונא חיישינן שמא שד הוא אבל
ולא נתן להם גט עשאן עדים
מי שהיה מושלך בבור ואמר
נמי שווייה שליח ועכשיו שמת האב
בעיר מותר ליתן שלום $ לחבירו
מי משוו אינשי ברא שליחא במקום אבא או
ואע"פ שלא אמר להם אתם
כל השומע קולו יכתוב גט
עצמכם כתבוהו, הרי אלו
יתנו לה הבן הזה וחבירו שהרי
ומכירו בלילה או לעדים לומר בלילה
לאשתו הרי אלו יכתבו ויתנו
יד)
לא רב נחמן אמר לא משוו אינשי ברא
יכתבו ויתנו ולא יאמרו לסופר
הבריא שאמר כתבו גט
הלך הבעל למדינת הים:
כתבו גט לאשתי ולא חיישינן וכן
שליחא במקום אבא ורב פפי אמר משוו
ויכתוב כדמפרש לקמן (לעיל
לאשתי רצה לשחק בה
ט)
מתני' אמר לשנים תנו גט
❖
משמע בירושלמי דפירקין (ה"ו) דמייתי
כט.).
ומעשה בבריא שאמר כתבו
אינשי ברא שליחא במקום אבא אמר י)רבא
לאשתי. אע"ג דלא אמר
עלה ומשיאין על פי בת קול ומפרש
גט לאשתי ועלה לראש הגג
הילכת' משוו אינשי ברא שליח' במקום אבא:
ונפל ומת ואמרו חכמים אם
כ
כתבו ותנו הרי אלו יחתמו בעצמן
והוא דחזו בבואה ומפרש הדא
מתני' אמר לשנים תנו גט לאשתי
מעצמו נפל הרי זה גט ואם
מוסף תוספות
יא)
ולא יאמרו לעדים אחרים לחתום
דתימא בשדות אבל בעיר אע"פ
הרוח דחפתו אינו גט. פי' היה
או
מושלך בבור שאין אדם יכול
א. דאם החמיץ קצת או או
דלאו בית דין מנינהו לצוות על
שלא ראה בבואה של אדם ופריך
לראותו ולהכירו מי הוא ואמר
נאבדו קצת המעות למה הוא
אחרים אלא עדים שווינהו. ובגמראטו) מפרש על כתב הגט אם יכולין מההיא דהיה מושלך בבור
כו' ומשני מצויין הן בבורות כדרך
אני פלוני בן פלוני כל השומע
מפסיד הכל. רשב"א.
לצוות לסופר אחר לכתוב או הם עצמם צריכין
לכותבו:
שמצויין בשדות:
קולי יכתוב גט לאשתי הרי
ב. פירוש לפירושם דאע"ג
אמר
אלו יכתבו ויתנו אע"פ שלא
דאמרינן בית שבביתי או שור
יט) לשנים כתבו ותנו גט כו' ואמרו לסופר וכתב וחתמו הן
או
ראוהו: ודלמא שד הוה אי
בשורי אני מוכר לך ומת אחד
מהו. הוה מצי למיבעי באומר לשנים תנו בלא כתבו דתנו לשנים בלא כתבו ככתבו ותנו דמי ושמא נקט כתבו ותנו לרבותא ז:
נמי צרה הות ונתכוונה
או נפל מראהו מת ומראהו
והאמר לקלקלה ואסיקנא תנא דבי ר'
נפול כדאמר בפרק בתרא
ישמעאל בשעת הסכנה כגון זה שמסוכן למות בבור ואם לא עכשיו אימתי סומכין על הקול וכותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין
דמנחות התם היינו טעמא לפי שכל בית וכל שור עומדין בפני עצמן ומש"ה מראהו מת ונפול אבל הכא שלא זיכה לו חביות כך
אם הוא זה שפירש שמו: הבריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה לשחק בה. כגון שלא אמר כתבו ותנו ומעשה בבריא שאמר כתבו
וכך אלא חמרא הרי היין כולו מעורב והאיך יאמר לו שלך החמיץ. ר"ן. ג. וריצב"א אומר דפי' הקונטרס עיקר דאדם המקנה
לחברו ק' חביות בחביותיו והחמיצו מקצתן מצי למימר ליה שלך החמיצו כדאמרי' בפ"ב דבכורות וכו'. תוס' הרא"ש (עיי"ש עוד,
גט לאשתי ועלה לראש הגג ונפל ומת ואמרו חכמים אם מעצמו נפל הרי זה גט שידע בעצמו שהיה חלוש הרבה ואיגלאי מילתא
שהרי נפל ומת ואם הרוח דחפתו אינו גט שלא מחמת חליו נפל: מעשה לסתור חסורי מחסרא והכי קתני ואם הוכיח סופו על
ועי' ברשב"א שתירץ דעת התוס' מראיות הריצב"א והרמב"ן נגדם). ד. אלמא דאי אמר כל השומע שייך למימר שליחותיה קעביד. תוס'
נדרים לו: ה. מקום שאין דרך בנ"א לעמוד שם לפי שהשדים מצויין שם. רשב"א. ופרכינן עלה וליחוש שמא שד הוא. ר"ן.
תחילתו הרי זה גט ומעשה נמי בבריא וכו'. ההוא גברא דעל לבי כנישתא אשכח מקרי ינוקי ובריה דיתבו ויתיב איניש אחרינא
גבייהו אמר להו בי תרי מנייכו ליכתבו גיטא לדביתהו לסוף שכיב מקרי ינוקי מי משוי איניש שליחא ברא במקום אבא אי לא
ו. בלילה. תוס' יבמות קכב. ד"ה דחזו. אבל בתוס' בסנהדרין דף מד. כתוב: אפי' ביום. ז. שאם היו שואלין בשנים תנו או בשלשה
כתבו ותנו והיה משיב להם דלא קפיד אכתב הגט, אכתי בשנים כתבו ותנו קא מיבעיא להו דכיון דאמר כתבו יתירא, דבשנים בתנו
רב נחמן אמר לא משוי איניש שליחא ברא במקום אבא ומעיקרא לא איכון אלא לאבוה ולהאי איניש אחרינא והשתא דמית
אבוה בטלה השליחות. ורב פפא אמר משוי איניש שליחא ברא במקום אבא וכל תרי מינייהו כשרין לכותבו והלכתא משוי איניש
לחודיה הוי קפידא אחתימה, דלמא אכתיבה נמי קפיד. תוס' הרא"ש.