ח:
המביא גט פרק
ראשון גיטין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
בשידה
תיבה ומגדל. פירש בקונט' מה שאין כן בארץ העמים
כקונה בפרוארי ירושלים. לקמיה מפרש לה: בפרוורי. בהפרכיא
לט א מיי' פי"א מהל'
א) [לקמן מז. מז: ע"ז כא.],
ב) עירובין ל: נזיר נה. חגיגה
טומאת מת הל"ו:
רוקריי"ש בלע"ז: כיבוש יחיד. דדוד שלא היו כל ישראל ביחד כדרך
ורבי היא ונראה שרוצה לפרש שידה תיבה ומגדל דוקא
מ ב מיי' שם הל"ה:
כה., ג) ב"ק פ:, ד) [שבת קנ.
ולהכי לא מצי לאוקומי כר' יוסי בר רבי יהודה דהא הוא מטהר
שהיו בכבוש יהושע שהיו כולם וכבשוה לצורך כל ישראל קודם חלוקה
מא ג מיי' פ"ו מהל' שבת
עירובין סז: ב"ק פ: ב"מ צ.],
אבל דוד לא כבש אלא לצורכו: בשידה תיבה ומגדל. ונושאים אותה
אפי' בארץ העמים ובחנם פי' כן דהא על כרחך שידה תיבה ומגדל
ה) לקמן מב. ב"ב קמט: פאה
הל' יא [טוש"ע או"ח
פ"ג מ"ח, ו) [לפנינו שם
סי' ש"ו סעיף י"א ועי"ש
לאו דווקא נקט אלא משום דנקט
באויר ומשא"כ בארץ העמים ורבי
ובביצה כב. איתא רב המנונא],
בהג"ה ובמג"א סי' ש"מ
היא: רבי מטמא. קסבר אהל זרוק
בברייתא אלא הוא הדין אפי' רוכב
כקונה בפרוארי ירושלים חייבת במעשר
ז) [יבמות סא.], ח) [וע"ע
סק"י]:
מב ד ה מיי' פ"ז מהל'
על הסוס כיון דסבר רבי אהל זרוק
לא שמיה אהל הכי מפרש בערובין (א)
תוס' שבת טו: ד"ה ואאוירה],
ובשביעית כא"י קסבר א) כיבוש יחיד שמיה
ט) [לפנינו שם ליתא],
עבדים [הל"א] הל"ב
לא שמיה אהל כדפירש בקונטרס
אהל המטלטל אינו אהל בשעת טלטולו
כיבוש והרוצה ליכנס לה בטהרה נכנס
י) ואיירי ע"י ישראל. רש"ל,
סמג עשין פז טוש"ע יו"ד סי'
וכדמוכח דמסיק דבסוריא על אוירה
הילכך חציצה דקא מפסיק האי אהל
יא) [וע"ע באריכות בתוס'
רסז סעיף נו:
והאמרת עפרה טמא א בשידה תיבה ומגדל
❖
מג ו מיי' שם [ופ"ג מהל'
לא גזרו ואם כן כר' יוסי נמי אתיא
בינו לאויר ארץ העמים לאו חציצה
ב"ק פ: ד"ה אומר],
דתניא הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה
זכיה הלט"ו] סמג שם
ב)
ב
והרוצה ליכנס לה בטהרה היינו
היא ואשמעינן האי תנא דסוריא
טוש"ע שם סעיף נז [חו"מ
ומגדל רבי מטמא רבי יוסי ברבי יהודה מטהר
❖
בקרון או רוכב על הסוס מה שאין
דלעיל דאפי' רבי לא קא מטמא
סי' רמט סעיף ד]:
הגהות הב"ח
ואפי' רבי לא קא מטמא אלא בארץ העמים
אלא בארץ העמים: דגזרו על גושה.
כן בארץ העמים דטמא וכן משמע
(א) רש"י ד"ה רבי מטמא
דגזרו על גושה ועל אוירה אבל סוריא על
הלשון קצת דקאמר ואפי' רבי לא
מגע ומשא ולא אהל כגון אם האהיל
וכו' מפ' בעירובין נ"ב סוף
מוסף רש"י
קא מטמא כו' ומשמע כרבי יוסי
עליו כדאמרי' בפ' ב' דאהלות (מ"ג):
ד' ל: (ב) ד"ה לא יצא וכו'
גושה גזרו על אוירה לא גזרו והקונה שדה
כיבוש יחיד. דוד כיבשה
כל נכסיי נתונין לך אשאר:
ועל אוירה. שיהא הנכנס לאוירה
אתיא בפשיטות טפי ומיהו על
בסוריא כקונה בפרוארי ירושלי' למאי הילכתא
(ג) תוס' ד"ה אע"ג וכו'
ולא היו כל ישראל שם והיא
כרחך כר' יוסי נמי לא אתיא אלא
טמא ואפי' לא נגע ולא הסיט את
. הנכנס
חמימי מגו ביתאי ומוקי לה
אמר רב ששת לומר ג) שכותבין עליו אונו
ארם צובה
(לקמן מז.)
מטעם דמסיק אליבא דרבי דדוקא
גושה. אבל סוריא על גושה גזרו
לארץ העמים. ארץ העמים
וכו' דרבנן בחצר שלא
ואפילו בשבת בשבת ס"ד כדאמר רבא אומר
❖
עירבו שרי משום:
מטמא באהל (ערובין ל:).
ארץ העמים משום דגזרו על אוירה
מגע והיסט אבל על אוירה לא גזרו
בשידה. מרכבת נשים, עגלה
לעובד כוכבים ועושה ג ה"נ אומר לעובד
אלא
בארץ
והאי לא נגע ולא הסיט: בפרוורי.
ועל גושה כו':
עשויה כקופסא (שם).
כוכבים ועושה ואע"ג דאמירה לעובד כוכבים
העמים דגזרו על גושה ועל אוירה.
בפילכי רוקריי"ש בלע"ז: אונו. שטר
ד)
ומגדל. משטי"ר (שם).
לעזי רש"י
דאמירה לעובד כוכבים
שבות משום ישוב א"י לא גזור רבנן: ת"ר
והא דמיבעי לן בנזיר בפרק כ"ג
מכירה כמו והיו אונות ושטרות יוצאין
שבות. מדרבנן (ב"מ צ.).
רוקריי"ש [דוקידי"ש].
על שמו (ב"ב דף נב.): אפי' בשבת.
(דף נד:) ארץ העמים משום
❖
עבד שהביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסיי
הכותב כל נכסיו לעבדו
ד
דוכסויות, מחוזות.
גושה גזרו עליה או משום אוירה
אם לקחה מן העובד כוכבים ורוצה
יצא בן חורין. שהרי העבד
קנויין לך עצמו קנה נכסים לא קנה: איבעיא
בכלל נכסים ונמצא שהקנה
לילך לדרכו בשבת: כדאמר רבא.
גזרו הכי פירושו א משום גושה משום
להו כל נכסיי קנויין לך מהו אמר אביי מתוך
לעבד את גופו עם שאר
מוסף תוספות
במסכת שבת (דף קכט. ו) ): משום
דמאהיל על הגוש הוא ועשאוהו
נכסים (רשב"ם ב"ב קמט:).
שקנה עצמו קנה נכסים א"ל רבא בשלמא
ישוב ארץ ישראל. לגרש עובדי
שייר קרקע כל שהוא.
חכמים כמאהיל על המת ויכול
א. אויר ארץ העמים שגזרו
ב
עצמו ליקני מידי דהוה אגט אשה אלא
עליו. תוס' הרא"ש. ב. מפני
דכתב חוץ מן הקרקע כל
כוכבים ולישב ישראל בה: עבד
להכנס שם בשידה תיבה ומגדל או
מתי מבול או מפני רוב
שהוא, לא יצא בן חורין.
נכסים לא ליקני מידי דהוה אקיום שטרות
שהביא גיטו. ממדינת הים וצריך לומר
דילמא על האויר עצמו ולא יוכל
מישראל שנהרגו בחו"ל. תוס'
דלא ידעינן הי קרקע שייר
נזיר נד: ד"ה ארץ.
דעלמא הדר אמר אביי מתוך שלא קנה
ובכל כל שהוא אמרינן האי
בפני נכתב כאשה המביאה גיטה
להכנס שם בשום ענין והכא בשמעתא
ג
ג. שהחמירו בה יותר
שייר, וכיון דקרקעות לא קנה,
נכסים לא קנה עצמו א"ל רבא בשלמא
על גושה היינו על מגע גושה ועל
דאמרינן במתני' (לקמן דף ט.) אחד
מבאהל המת כדי שלא יצא
לגופיה נמי לא קנה, דלא
מארץ לחו"ל. תוס' נזיר נד:
אוירה או משום מאהיל על הגוש או
גיטי נשים ואחד שחרורי עבדים
נכסים לא ליקני מידי דהוה אקיום שטרות
פלגינן דיבורא, הואיל ובחד
ד"ה ארץ. ד. דאין מביא את
דגזרו
דיבורא אקני ליה גופיה
על
שוו למוליך ומביא: עצמו קנה.
משום אוירה ממש:
הטומאה מחו"ל לארץ. תוס'
דעלמא אלא עצמו ליקני מידי דהוה אגט
ונכסים, ופלגא דיבורא לא
הרא"ש. ה. ואפי' לצורך
גושה ועל אוירה. הקשה הרב ר'
דנאמן הוא על שחרורו לומר בפני
איתקיים, אידך פלגא נמי לא
אשה אלא אמר רבא אחד זה ואחד זה עצמו
מילה דהיא גופה דחיא שבת.
ה
יעקב דאורלינ"ש דבמסכת אהלות
נכתב ואין צריך עדים לקיימו:
מקיים (לקמן מב.) או:
תוס' הרא"ש. ו. משמע דאי
קנה נכסים לא קנה א"ל רב אדא בר מתנה
שהעבד הוקש לקרקעות
נכסים לא קנה. דבעי עדים כשאר
לא צריכה אימיה לא שרי
תנן ואלו מטמאין
(פ"ב משנה ג)
דכתיב והתנחלתם, והאי
לרבא כמאן כר"ש דאמר פלגינן דיבורא ה)דתנן
אפי' ע"י נכרי. תוס' ב"ק פ:
קיום שטרות: כל נכסיי מהו. מי
במגע ובמשא ואין מטמאין באהל
קרקע כל שהוא איכא למימר
ד"ה אומר. ז. אבל עושין לה
הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין שייר
עצם כשעורה וארץ העמים ותירץ
אמרינן עצמך ונכסיי תרי דבורי
ו
ע"י ארמאי. תוס' הרא"ש.
שעל העבד הוא אומר ונמצא
ח. דהני ג' וז' ול'. רשב"א
שאינו בן חורין, וגם הנכסים
קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין ר"ש אומר
דמיירי בעפר הבא מחוצה לארץ
נינהו אבל כל נכסיי כיון דבחד
שבת קל: ד"ה דתניא.
לא קנה, וה"ה אם אמר חוץ
לארץ והמאהיל עליו דלא מטמא
דיבורא אתו ליה שחרור עצמו
לעולם
ט. והלכך משכחת לה
ממטלטלין כל שהוא, כדמפרש
למילה בז' שלה וכגון שנולד
דמשום אויר עצמו גזרו ולא משום מאהיל על הגוש ואין לשון ארץ
ומתנת נכסים כדקיימא לן לקמן הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן
ר"א לקמיה שעשו המטלטלין
בערב. רשב"א שבת קל: ד"ה
שיור אצל העבד, דדלמא האי
העמים משמע כן אך יש לומר דאיירי כגון שיש דף או גשר שראשו
חורין שהוא בכלל נכסים הילכך אי מהימן אהאי מהימן אהאי דלא
דתניא. י. כדי ללמוד בו.
עבד הוא המטלטלין ששייר,
תוס' ב"ק פ: ד"ה אומר.
פלגינן דיבורא או דלמא פלגינן: מידי דהוה אגט אשה. שנאמנת להביא
אחד בארץ וראשו השני בחוצה לארץ ומונחים כלים תחת ראשו שבארץ
דעבדא מיטלטל, אבל אם אמר
יא. ע"י נכרי איסור דרבנן.
כל נכסיי נתונים לך חוץ
את גיטה ולומר בפני נכתב: אחד זה ואחד זה. בין עצמך ונכסי בין
דאין מביא טומאה עליהן וטהורין אי נמי אי משום מאהיל על הגוש
ד
תוס' ב"ק פ: ד"ה אומר. אבל
משדה פלוני, הרי הוא בן
משום מצוה אחרת אסור
כל נכסיי: הכותב כל נכסיו לעבדו. כגון כל נכסיי נתונין לך: יצא
גזרו עליה איכא לאוקמי כר' שמעון דאמר ז) קברי עובדי כוכבים
חורין, שהעבד אינו בכלל אותו
אפי' בכרמלית דרבנן. תוס'
❖
בן חורין. שאף הוא בכלל נכסים וכל שאר נכסים נמי קנה: שייר
אין מטמאין באהל ולא החמירו על ארץ העמים יותר מקברי עובדי
שדה שפירש (ב"ב שם).
הרא"ש. יב. דהוי איסורא
קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין. קרקע לאו דוקא כדאמר בבבא
כוכבים עצמו ועוד תירץ רבינו תם דההיא משנה קודם שגזרו על
דאורייתא. תוס' ב"ק פ: ד"ה
אומר. יג. אפי' ע"י ישראל.
בתרא בפ' מי שמת (דף קנ.): לא יצא בן חורין. דבשלמא רישא דלא גלי
אוירה כדאמרינן בפרק קמא דשבת (דף טו:) דמעיקרא גזרו אנגיעת
❖
תוס' הרא"ש.
פסקי רי"ד
אע"ג
דאמירה לעובד כוכבים שבות משום
גושו ותו לא ח):
דעתיה דנחית לשיורא לא אמרינן דשייר אבל הכא דנחית לשיורא
ת"ר הקונה שדה בסוריא
ישוב ארץ ישראל לא גזרו רבנן. אבל משום מצוה אחרת לא
אמרינן לדידיה נמי שייר וכי אמר כל נכסיי (ב) לך אשאר נכסים קאמר
כקונה בפרורי ירושלים למאי
פסקי רי"ד (המשך)
היינו מתירין אמירה לעובד כוכבים במלאכה דאורייתא כדמוכח
ולחנופי ליה קאתי ולא שחרריה כיון דלא אמר ליה עצמך ונכסיי:
ה
הלכתא אמר רב ששת לומר
בפרק הדר (עירובין דף סח.) ההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה אתו לקמיה
לעולם
אבל אם הביאה גיטה ואמרה
שכותבין עליו אונו אפילו
כי בעלה נתנו לי לצמיתות
בשבת פי' שטר מכירה [כמו]
דרבא אמר להו לשיילו לאימיה אי צריכה ניחיימו ליה אגב אימיה ו ולכאורה משמע דביום המילה היה שהיו צריכין לחממו כדי למולו
אינה צריכה לומר כלום והיא
והיו אונות ושטרות יוצאים
וקודם המילה היה דאי לאחר המילה מסוכן הוא ובלא אימיה מחללין עליו שבת וע"י עובד כוכבים איירי התם כדפי' שם בקונט' וכן
נאמנת לומר כי בעלי נתנו לי
על שמו: משום ישוב א"י פי'
פי' ר"ח כדאמרינן בפרק מפנין (שבת דף קכט.) דחיה משבעה עד שלשים אפילו אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת והא דאמר בסוף
ולא חיישינן לזיופא פי' שמא
לגרש כנענים ולישב בה
ז
היא זייפתו דהכי אמרינן
ישראל מותר: בשבת ס"ד
מפנין עד מתי פתיחת הקבר אביי ט)(משמיה דרב יהודה) אמר שלשה ורבא משמיה דרב יהודה אמר ז' ואמרי לה ל' לא לחלל עליה שבת קאמרי
לקמן אשה כי מטי גיטה
אלא כדאמר רבא אומר
ופליגי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וכולהו ס"ל כנהרדעי דאמרי חיה ג' שבעה שלשים ודוחק לומר דמעת לעת בעינן והא
ח
לידה איגרשא לה פי' למה
לכנעני ועושה הכא נמי אומר
עובדא הוה תוך ז' של מעת לעת והא דאמר התם לעיל באידך ינוקא דאישתפיך חמימיה ואמר להו רבה נייתו ליה חמימי מגו ביתיה
היא צריכה לומר בפני נכתב
לכנעני ועושה ואע"ג
(ג)
ט
ובפ"נ אלמא כל זמן
דאמירה לא"י שבות משום
ומוקי לה על ידי עובד כוכבים ודאי איסורא דרבנן שרי בחצר שלא עירבו משום מצות מילה אבל איסורא דאורייתא כגון לחמם לו חמין
שמוציאה גיטה ואומרת כי
ישוב א"י לא גזור רבנן ואע"ג
אסור ואין ללמוד מכאן היתר לומר לעובד כוכבים להביא ספר בשבת דרך כרמלית דלא דמי דדוקא משום מילה דהיא גופה דחיא שבת
י
בעלי גירשני בזה אינה צריכה
דחכמים העמידו דבריהם
לומר כלום וב"ד מאמינין לה
התירו ומיהו בהלכות גדולות משמע דאפי' איסורא דאורייתא שרי על ידי עובד כוכבים לצורך מילה שפירש דליתו מתוך ביתא דרך רה"ר
במקום עשה ה"מ שבות
יא
יב
ומשיאין אותה וה"ה נמי עבד
הנעשה ע"י ישראל כגון
לפי זה הא דקאמר נחים ליה אגב אימיה נוקמה תוך ז' ואמרה צריכה אני שמחללין עליה שבת יגי) ונראה דלא יתכן לומר דנחים ליה ע"י ישראל
שהביא גיטו ואמר כי רבי
הזאה שבות שאינה נדחית
דע"י ישראל היה אסור להרבות בשביל קטן כדאמר בפ"ק דחולין (ד' טו:) המבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו אבל
נתנו לי ושחררני נאמן הוא
מפני הפסח כדאמרי' באלו
ומתירים אותו בישראלית
דברים בפסחים (סב:) וכגון
ע"י עובד כוכבים ניחא דשרי להרבות ושמא דוקא לצורך המילה הוא דשרי אבל לצורך דבר אחר אפילו ע"י עובד כוכבים אסור להרבות
ואינו צ"ל כלום ולא חיישינן
הבאת אזמל ע"י ישראל
והא דתנן בפ"ב דביצה (דף כא:) לא יחם אדם חמין לרגליו אלא א"כ ראויין לשתיה ואמרי' נמי בגמרא דביצה (ד' יז.) ממלאה אשה
שמא הוא זייפו אלא נאמן
במבוי שלא ערבו אבל
קדירה בשר אע"פ שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת וכן ממלא נחתום חבית של מים אע"פ שאינו צריך אלא לקיתון אחד משום שמחת
לומר רבי נתנו לי כמו
אמירה לא"י שבות שאין
הדר
שהאשה נאמנת בגיטה אבל
ישראל עושה שום מעשה
אמר אביי. פי' לא משום קושיא דרבא חזר בו דאביי לא חשיב ליה פירכא דסבר לא פלגינן
יום טוב התירו חכמים להרבות יא):
בנכסים אינו נאמן עד שיקיים
אלא דבור בעלמא דוחי'
דיבורא דאקושיא דרבא לא משני מידי אלא נראה לו סברא
לומר טפי דבתרוייהו לא קנה דיד בעל השטר על התחתונה:
החתימה דחיישינן לזיופא
שבות זה אצל מצוה כדאמרי'
דדוקא בגט אשה הקלו
גבי מילה בהדר עם הנכרי
חכמים ולא חשו לזיופא דידה משום עיגונה ועבד נמי איתקש לאשה אבל בנכסים חיישינן לזיופא ועד שלא קיים שטרו אינו
(עירובין סז:) בההוא ינוקא דאישתפיך חמימיה והיה מבוי שלא נשתתפו בו והתיר רבה (שיתירו) [שיביאו] ע"י נכרי ורצה
זוכה בנכסים ואינו נאמן הוא עצמו לקיים שטרו כמו שנאמנת האשה כשמביאה גיטה דהתם משום עיגונה הימנוה רבנן לחד
אביי להקשות לו הזאה שבות ואינה דוחה הזאה מפני הפסח אף אמירה לנכרי שבות נמי ולא תדחה מפני מילה וא"ל רב יוסף
כבי תרי והימנוה לאשה עצמה מה שאין כן בקיום שטרות: איבעיא להו כל נכסי קנויים לך מהו. פי' כשאמר (ס"א כשהיה
ולא שנא לך בין שבות שיש בו מעשה לשבות שאין בו מעשה פי' שבות הנעשה ע"י מעשה ישראל כגון הזאה וכיוצא בה
כתוב בשטר) עצמך ונכסיי הם שני דברים וכל א' וא' נידון בדינו אבל כשאמר כל נכסיי קנויין לך כלל העבד עם שאר כל
העמידו חכמים דבריהם במקום כרת אבל אמירה לנכרי שאין שם מעשה ע"י ישראל אלא אמירה בלחוד לא העמידו דבריהם
הנכסים על עצמו אינו צריך לקיימו דומיא דגט אשה שקבלתו לחלוטין ועל הנכסים צריך לקיימו דומיא כשטר בעלמא ויהיה
במקום מצוה (עיי' בע' יז בס' המכריע): ת"ר עבד שהביא גיטו ממדינת הים צ"ל בפני נכתב ובפני נחתם כאשה המביאה
בן חורין כדאמרי' לקמן הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין הילכך אי מהימן אהאי מהימן נמי אהאי ולא פלגינן דבורא או
גיטה. פי' דאמרי' במתני' א' גיטי נשים ואחד שחרורי עבדים שוין למוליך ולמביא וכתיב בו עצמך ונכסיי קנויין לך עצמו
דלמא פלגינן מידי דהוה אגט אשה שנאמנת להביא גיטה ולומר בפני נכתב היאך אנו דנין אותם אמר אביי מתוך שלא קנה א)
קנה. פי' המורה דנאמן הוא על שחרורו לומר בפני נכתב ואין צריך עדים לקיימו נכסים לא קנה דבעי עדים לקיים כשאר קיום
עצמו לא קנה נכסי' ולא פלגינן דבורא א"ל רבא בשלמא נכסים לא קנה מידי דהוה אקיום שטרות דעלמא אלא עצמו ליקני
שטרות ואינו [נ"ל] (צ"ל) דאשה המביאה [את] גיטה שהיא צ"ל בפני נחתם מוקמינן לקמן בשלהי פרקין כגון דאמר לה את
מידי דהוה אגט אשה אלא אמר
רבא א' זה וא' זה עצמו
קנה נכסים לא קנה דפלגי' דבורא והילכתא כרבא:
תהי שליח להולכה עד דמטית לב"ד פלוני וכדי שלא תחלוק בשליחות כדאמרן לעיל הצריכוה לומר בפני נכתב ובפני נחתם
א) נראה דצ"ל מתוך שלא קנה נכסים לא קנה עצמו ולא פלגינן.