מי שאחזו פרק
שביעי גיטין
עא.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אלא
בפירי. אין לפרש ששואלין לו אם רוצה פירי של ימות
בפירי. שאינם מצוים באותה שעה כגון צריש"ש בימות הגשמים
טז
א) [לקמן עב.], ב) חגיגה ב:
א מיי' פ"ב מהלכות
[תוס' תרומות פ"א],
גירושין הלכה טז סמג
ובימות החמה נישפל"ה: חרש. שהיה פיקח כשכנסה וקדושיו קידושין
הגשמים בימות החמה או איפכא ואומר הן כי זה אפשר
ג) יבמות לא:, ד) [תוספתא
עשין נ [עיין כ"מ]:
למצוא בכבושים בדבש או בענין אחר אלא ששואלין לו אם רוצה
גמורין ותנן ביבמות (דף קיב:) נתחרש הוא או נשתטה לא יוציא
יז
רפ"ה], ה) יבמות קיב:,
ב מיי' פ"ב מהלכות
אמר
רב יוסף מאי קמ"ל תנינא נשתתק
שילקטו לו מן האילן:
עולמית לפי שאין כח בגירושי חרשות להפקיע קידושי חכמה וקאמר
ו) דברים יז, והרש"ש כתב שיש
אישות הלכ' כו ופכ"ט
ט"ס וצ"ל על פי שני עדים.,
מהל' מכירה הל' ג סמג עשין
כו'. תימה לר"י אדרבה דתיקשי
רב דאם יכול לדבר מתוך הכתב
ז) צ"ל שחתמוהו וקיימוהו
פב טוש"ע ח"מ סי' רלה
דההוא וכו', דבש תמר,
דיודע לכתוב על הקלף כתבו ותנו
ליה מתני' כיון דאינו מחלק בין אלם
אלא בפירי: אמר רב כהנא אמר רב חרש
א)
א
סעיף יח:
יח ג מיי' פ"ט מהלכות
גט לאשתי אתם פלוני ופלוני ומסר
לחרש דלמה לי יכול לדבר מתוך
ח) יבמות קד:, ט) [סוטה
שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט
לב.], י) [ד"ה ור"י],
עדות הלכה יא סמג
להם פיקח גמור הוא וכותבין
הכתב בהרכנה סגי ואומר ר"י דהא
,
❖
לאשתו אמר רב יוסף מאי קא משמע לן
יא) בדפו"ר דאם
לאוין ריד טוש"ע ח"מ סי' לה
ונותנין: אלם קאמרת שאני אלם.
ודאי דבחרש א לא סגי בהרכנה אע"פ
סעיף יח:
תנינא נשתתק ואמרו לו נכתוב גט לאשתך
יט ד מיי' שם ופ"ג שם הל'
דכיון דשומע הוא הרי הוא כפיקח
שכותבין לו נכתוב גט לאשתך ומרכין
והרכין בראשו בודקין אותו שלשה פעמים
ד סמג שם טוש"ע שם
לכל דבריו אבל חרש שאינו שומע
בראשו ובודקין אותו ג"פ לאו והן
תורה אור השלם
ב
וסי' כח סעיף יא:
אם אמר על לאו לאו ועל הן הן הרי אלו
ואינו מדבר אי לאו דיכול לדבר
אלא דמדמי רב יוסף הרכנה דאלם
כ ה מיי' פכ"ט מהל' מכירה
1. וַאֲנִי כְחֵרֵשׁ לֹא אֶשְׁמָע
יכתבו ויתנו אמר ליה רבי זירא אלם קאמרת
הלכה ג סמג עשין פב
מתוך הכתב ברמיזה לא מפיק ואי
לכתיבה דחרש כמו שאלם ע"י הרכנה
וּכְאִלֵּם לֹא יִפְתַּח פִּיו:
טוש"ע ח"מ סי' רלה סעיף
תהלים לח יד
שאני אלם דתניא מדבר ואינו שומע זהו
לאו דאשמעינן רב לא הוה ידענא:
ניכר שמבין ומתרצה ועל ידי זה
ב)
ב
2. וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה
יח [וסי' רנ ס"ו]:
חרש המדבר ואינו שומע זהו חרש.
כותבים גט הוא הדין חרש ששאלוהו
כא ו מיי' פ"ט מהל' עדות
חרש שומע ואינו מדבר זהו אלם וזה וזה
קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה
הלכה יא [ופי"ג מהל'
בכתב והשיב בכתב יש הוכחה שהוא
ולא זהו חרש שדברו בו חכמים בכל
אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא
הרי הן כפקחין לכל דבריהם וממאי דמדבר
❖
גירושין הכ"ח] סמג לאוין ריד
ויקרא ה א
עֲוֹנוֹ:
מבין בטוב אע"פ שאם שאלוהו בכתב
מקום והשווהו לשוטה דזהו כפיקח
ואינו שומע זהו חרש שומע ואינו מדבר
טוש"ע ח"מ סי' לה סעיף יא
והרכין בראשו אינו מועיל כלום :
לכל דבריו כדקתני בהדיא אבל חרש
ג
[אה"ע סי' יז סי"ב]:
זהו אלם דכתיב ואני כחרש לא אשמע
אמר רבי זירא אי קשיא כו'.
כב ז מיי' פ"ד מהל' נחלות
1
דרב כהנא (אינו) לא שומע ולא
גליון הש"ס
הלכה א [ופ"ב שם
וכאלם לא יפתח פיו ואי בעית אימא כדאמרי
מדבר: אישתקיל מילוליה. נוטריקון
תימה לר"י דמשמע דפריך
תוס' ד"ה א"ר זירא כו'
הט"ו] סמג עשין צו טור ש"ע
אינשי אישתקיל מילוליה אמר ר' זירא אי
דאלם: אי קשיא לי. בהא דרב
לרב כהנא מדקאמר והא יכול לדבר
דהיינו חרש. קשה לי דא"כ
ח"מ סי' רעט סעיף א [וסי'
רעז סעי' יד]:
למאי צריך לטעמא דאינו יכול
קשיא לי הא קשיא לי דתניא אם לא יגיד
כהנא: פרט לאלם. שאינו חייב
מתוך הכתב ואמאי לא פריך אמתניתי'
2
כג
ח מיי' פכ"ט מהל'
להגיד הא בלאו הכי לאו בר
קרבן שבועה על שבועת העדות
דהרי יכול להגיד ע"י הרכנה ואור"י
פרט לאלם שאינו יכול להגיד אמאי הא
ג
עונשין הוא ועל כל חייבי
מכירה הלכה ב ג סמג
אם השביעו והרכין בראשו שאינו
דמתניתין לא קשיא ליה דפשיטא ליה
כריתות אינו חייב והוא
עשין פב טור ש"ע ח"מ סי'
יכול להגיד מתוך הכתב אמר ליה אביי
❖
כשוטה לכל דבר:
רלה סעיף יז:
יודע: הרי יכול להגיד מתוך הכתב.
דגבי גט אין צריך הגדה בפה רק
ד עדות קאמרת שאני עדות ג) דרחמנא אמר
כד
ט י מיי' פ"ב מהל'
ואם איתא לדרב כהנא ליחייב:
שמתרצה כמו שצריך גבי עדות דבור
ד
גירושין הלכה יז סמג
מפיהם ולא מפי כתבם מיתיבי ד) ה כשם
מפיהם. על פי שנים עדים ו): ולא
אבל לרב כהנא דחשיב יכול לדבר
עשין נ טור ש"ע אה"ע סימן
לעזי רש"י
שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו
קכ סעיף ה:
מפי כתבם. יעידו בב"ד דלא דמי
מתוך הכתב אפי' בחרש א"כ דבור
ה
כה כ ל מיי' פ"ז מהל' יבום
צריש"ש [צירישי"ש].
למשאות ולמתנות ולעדיות ולירושות
מעליא הוא ויש לחושבה הגדה וי"מ
לשטר ז)שחתמוהו ביומו דההוא אורחיה
הלכ' טז יז סמג עשין נא
דובדבנים. נישפל"ה
❖
קתני מיהת עדיות אמר רב יוסף בר
טוש"ע אה"ע סי' קעב סעיף
להכי: כשם שבודקים. אנשתתק
דאמתניתין לא קשיא ליה דאיכא
[נישפלי"ש]. שסקים.
❖
יב וסי' קכא סעי' ו:
והרכין בראשו קאי: למשאות ומתנות.
מניומי אמר רב ששת בעדות אשה
למימר דהא דאמר פרט לאלם שאינו
ו
למכור בנכסיו: לעדיות ולירושות.
יכול להגיד היינו אלם שאינו שומע
ו
דאקילו בה רבנן והא קתני ירושות
מוסף רש"י
כולהו מפרש ואזיל: קתני מיהא
$ דהיינו חרש אבל אלם לא משמע הכי ז:
פסקי רי"ד
אמר רבי אבהו ירושת בנו הבכור קתני
ז
מדבר ואינו שומע.
והא יכול לדבר מתוך הכתב. דהגדה
לעדיות. שיעיד עדותו מפי הכתב
תחילתו היה פיקח עד שלמד
מיהת למשאות ולמתנות מאי לאו לעלמא
אמר רב כהנא אמר רב חרש
והאמרת מפיהם וזה נאלם: בעדות
חשיבה ע"י הכתב כדפרישית אע"ג
לדבר אחר כך נתחרש (חגיגה
שיכול לדבר מתוך הכתב
לא לדידיה מיתיבי חרש לא הלכו בו אחר
ח
ב:). מפיהם ולא מפי
כותבים ונותנין גט לאשתו.
אשה. להשיאה: דאקילו בה. בעד
דממעט ח) חרש וחרשת מחליצה לפי
כתבם. דרחמנא אמר על פי
פי' אין לפרש דבחרש
רמיזותיו ואחר קפיצותיו ואחר כתב ידו אלא
אחד קרוב ושפחה: ופרכינן קתני
שאינם באמר ואמרה אמירה ודאי לא
שנים עדים ולא שיעידו על פי
מעיקרא הוא דאמר רב דא"כ
במטלטלין אבל לא לגיטין תנאי היא דתניא
ירושות. וקא סלקא דעתך להעיד
ט
הוי אלא בפה ועוד דהתם יליף וענתה
כתבם (יבמות לא:). כשם
ט)
מאי אריא בכתיבה בכל רמזיו
ח
שכונסה ברמיזה כך
יכול להוציא כדאמרינן בפ'
אמר רבן שמעון בן גמליאל במה דברים
על ירושה שהוריש אדם מעלמא:
מוענו הלוים שצריך בלשון הקדש
מוציאה ברמיזה. כקידושין
חרש (יבמות קיב:) כשם
אמר רבי אבהו. מאי ירושות בנו
ומינה נמי שמעינן דהויא בפה כמו
אמורים בחרש מעיקרו אבל פיקח ונתחרש
כך גירושין, ברמיזה כנס
שכנס ברמיזה כך מוציא
בלוים: מפיהם ולא מפי כתבם.
דידיה אם רצה להשוות את הבכור
שרמז באצבע עד שנתרצית לו,
ברמיזה אלא בפקח ונתחרש
הוא כותב והן חותמין וחרש מעיקרו לא כשם
ה)
וברמיזה אם רצה להוציא יוציא
קאמר שהיה פקח כשכנסה
כאחד מבניו ולהכי נקט ירושת בנו
בפ' שני דכתובות (דף כ. י)) הארכתי
❖
שכונסה ברמיזה כך מוציאה ברמיזה אי
(שם קיב:).
י
וקדושיו קדושין גמורין ותנן
מיהת עדיות. אמאי
הבכור דאם לא לשנות על משפט
בה:
ביבמות נתחרש הוא או
באשתו ה"נ הכא במאי עסקינן ביבמתו
דקתנקי פתרטנילאלם שאינו יכול להגיד
הירושה של תורה הוא בא למה לנו
נשתטה אינו מוציא עולמית
יבמתו ממאן אילימא דנפלה ליה מאחיו
לפי שאין כח בגירושי חרשת
מוסף תוספות
לדבריו הירושה מאיליה תפול:
פריך ומיהו לר"י נראה דהאי פירכא
להפקיע קדושי חכמה וקאמר
חרש כ כשם שכניסתה ברמיזה כך יציאתה
מאי לאו דעלמא. דהיינו עדות: לא
נמי הויא לרב דהא תיובתא דבתר הכי
רב שאם יכול לדבר מתוך
א. שאינו שומע מה
ברמיזה אלא דנפלה ליה מאחיו פיקח
הלכו אחר רמיזתו. לחשבו כפיקח:
הכתב ויודע לכתוב על הקלף
שאומרים לו. תוס' הרא"ש.
הויא לדידיה והכי פירושו בשלמא אי
ל
כתבו גט ותנו לאשתי אתם
ב. אין להאמין בהרכנתו
אבל לא לגיטין. היכא דקידושיו היו
לאו דרב אע"פ שלענין עדות חשיבה
ואיבעית אימא לעולם דנפלה ליה מאחיו חרש
פלוני ופלוני ומסר להם
אם הוא משיב הן אם לאו,
קידושין גמורין ותיובתא דרב כהנא:
הגדה מה שמרכין בראשו כדקתני
ט
וגזירה אחיו חרש אטו אחיו פיקח אי הכי אשתו
סומכין על כתיבתו וכותבין
דאינו מתכוין למה שכתבו לו
ונותנין אמר רב נחמן א) מאי
אלא כמתעסק בעלמא הוא.
במה דברים אמורים. דלא הלכו בו
הכא דבודקין אותו לעדות מ"מ פטר
נמי יבמתו ביבמתו מיחלפא אשתו ביבמתו
קמ"ל תנינא נשתתק ואמרו
תוס' הרא"ש. ג. ופרקינן
בגיטין: בחרש מעיקרו. שאין לו
קרא אלם שאינו יכול להגיד דלענין
לא מיחלפא ומי גזרינן חרש אטו פיקח
לו נכתוב גט לאשתך וכו'
דשאני אלם דכפקח לכלדבריו
כתב יד של דעת שלא היתה לו דעת
קרבן שבועה לא חשיבה הגדה אלא
כיון דקא מחוי כתבי' פי'
הוא ומש"ה סגי ליה בהרכנה
והתנן
סומכין ברמזיו וכותבין גט
אבל חרש שאינו מדבר ואינו
הגדה מעליא אלא לרב דחשיב דיכול
צלולה מימיו. ולקמיה פריך וכיון דחרש
י
לאשתו ואין לך רמז גדול
שומע אי לאו רב כהנא הו"א
מעיקרו הוא הרי כנס ברמיזה ולא היו קידושין גמורין ומוקי לה
לדבר מתוך הכתב עדות מעליא כיון דאפילו בחרש מהני אע"ג
מכתיבת ידו א"ל רב זירא
דאפילו במגיד מתוך הכתב
ביבם: אבל פיקח. שלמד לכתוב מדעת צלולה: הוא כותב.
דהרכנה לא מהניא ביה כלל וא"כ צריך לומר הא דממעט קרא אלם
אלם קאמרת שאני אלם
אין נותנין. רבינו קרשקש.
דתניא חרש המדבר ואינו
ד. דפשיטא דהרכנה לא
גט ואחרים חותמין והיינו כרב כהנא: כשם שכונס ברמיזה כו'.
שאינו יכול להגיד אע"פ שיכול לדבר מתוך הכתב משום דרחמנא
שומע זהו חרש שומע ואינו
חשיבא כדיבור לענין עדות.
משנה היא ביבמות דחרש שנשא אשה אם רצה יוציא: ביבמתו.
אמר מפיהם ולא מפי כתבם וא"כ איך בודקין אותו לעדות הא
מדבר זהו אלם וזה וזה הרי
תוס' הרא"ש. ה. לשוויי
שקידושיה גמורין וזיקתה גמורה והוא אין יכול לחלוץ לפי שאינו
בעינן מפיהם ולא מפי כתבם ולמאי דפירשנו פרט לאלם שאינו יכול
הם כפקחים לכל דבריהם.
כפקח. תוס' הרא"ש. ו. ואינו
פי' ונשתתק במתני' פקח
מדבר דהו"ל כשוטה. רשב"א.
בועמד ואמר לא חפצתי לקחתה (דברים כה) וכונס ואינו מוציא
להגיד דהיינו חרש א"ש דאי לאו דרב באלם סגי בהרכנה בכל דבר
גמור הוא אלא שמתוך חליו
ז. אלא לרב דאמר חרש
לעולם דגט דידיה לא מפקע זיקה דאורייתא: אשתו נמי.
אבל חרש לא סגי אפי' יכול לדבר מתוך הכתב לא לענין גט ולא לענין
נאלם ואינו מדבר אבל שפוי
שאינו יכול לדבר אם יכול
ניגזור אטו יבמתו שקידושיה גמורין: יבמתו ביבמתו. אשת
עדות אבל לרב אע"ג דפסול לענין עדות כשר גבי גט תקשי ליה דהא
הוא בדעתו ולפיכך בודקים
לדבר מתוך הכתב כותבין
הכא מכשרינן עדות כמו גט: והא קתני ירושות. השתא דקסבר
אותו אם לא נטרפה דעתו
ונותנין גט לאשתו דאלמא
אחיו פיקח באשת אחיו חרש: ומי גזרינן. אחיו חרש אטו פיקח:
סומכין על רמזיו וכ"ש על
כתיבה הויא לה הגדה
ירושות דעלמא ומשאות ומתנות דעלמא ולענין עדות קאמר צ"ל
שני
כתב ידו אבל חרש גמור
מעליתא ומוציאה אף מידי
דסלקא דעתיה דפרושי קא מפרש למשאות ומתנות וירושות היינו עדות אי נמי הוי מצי למימר ולטעמיך היינו עדות: ירושת בנו הבכור.
שאינו שומע ואינו מדבר
ספק חרש שאינו שומע ואינו
שאין סומכין על רמזיו
מדבר א"כ ברייתא דקתני
פרש"י שהשוה בכור לפשוט ואין נראה לר"י אם כן הוה ליה למימר שריבה לזה ומיעט לזה אלא אומר רבינו יצחק דהיינו שאומר על בן
יא)
יא
יב
להפקיע קדושיו שנתן בעודו
פרט לאלם אמאי וכו' אלא
בין הבנים שהוא בכור וקא משמע לן דנאמן לכך על ידי הרכנה: תנאי היא דתניא אמר רשב"ג כו'.
לא בעי לשנויי דרב מיירי
פקח כדתנן נתחרש הוא או
ש"מ דכשוטה חשבינן ליה
נשתטה לא יוציא עולמית
וכתיבת ידו אינו מוציאתו
בפיקח מעיקרו וברייתא בחרש מעיקרו כמו שמחלק רשב"ג משום דקים לן דרשב"ג פליג על הך ברייתא כדאמר רבי יוחנן בסמוך:
הוה אמינא שגם על כתבו לא
מידי ספק שטותו'. רשב"א.
אי נסמוך דכשאר רמזיו דמיא
ח. ואי לאו מפיהם לא הוה
קמ"ל רב דסומכין על כתיבתו שהכתיבה אינה נעשית אלא בדעת ובכוונה: א"ר זירא אי ק' לי הא ק' לי דתניא אם לא יגיד פרט לאלם שאינו יכול להגיד. ואמאי והא יכול להגיד מתוך הכתב. פי' ממתני' דנשתתק לא ק' ליה
ממעטינן ליה משום דכתיב
מפני שהוא פקח ומחמת חליו נשתתק ואלם דממעט מלא יגיד י"ל דהוא חרש גמור שאינו בר דעת מ"ה ממעט ליה אלא דרב ק' דאמר סומכין על כתיבתו להפקיע קדושי פקחות שנעשו מדעת וא"כ אמאי ממעט ליה מאם
לא יגיד דכתב ידו נמי הגדה
לא יגיד הרי יכול להגיד מתוך הכתב ואע"פ שאין לסמוך על רמזיו על כתיבתו יש לסמוך: א"ל אביי עדות קאמרת שאני עדות דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם. פי' האי אלם דקא ממעט מלא יגיד לא בחרש מיירי
מקרי אע"ג דלא מקריא
ומשום שאין בו דעת [אלא] באלם שהוא שומע ואינו מדבר שהוא כפקח לכל דבריו וטעמא דמלתא משום דלגבי עדות בעי' מפיהם ולא מפי כתבם אבל לענין ליתן גט לאשתו לא מיבעיא שהוא פקח אלא אפילו חרש גמור
אמירה כדכתיב (קהלת י, כ)
ע"י כתיבתו כותבין ונותנין גט לאשתו להפקיע קדושי פקחותו שכתיבתו מדעת היא נעשית כדקאמר רב ואי ק' אלם שהוא פקח אמאי אינו יכול להעיד מפי הכתב ומ"ש מכל שטרי דעלמא שהן כשרים בדיני ממונות ואמרי'
ובעל כנפים יגד דבר. ריטב"א.
בהו עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד וגם הוא מקרא מלא שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום. תשובה כל שיכול להגיד על פה כשר בכתיבה ועשו חתימתו כמו שנחקרה בב"ד עדותו וכל שאינו
ט. שמפיהם לאו דוקא.
יכול להגיד על פה אינו כשר בכתיבה ומשום הכי אלם פסול בכתיבה דליתיה על פה ומיהו אינו יכול העד כשיבא לב"ד לכתוב עדותו ולהגיד על ידי כתב אלא בפיו דבעי' מפיהם ולא מפי כתבם. ולא דמיא לחתימת השטר
תוס' הרא"ש. י. מגזיה"כ
דהתם כיון דמסר החתימה לההוא דמסהיד נעשה כמי שנחקרה עדותו בב"ד אבל אי בעי איהו לאסהודי בבי דינא לא מצי לאסהודי בכתב דאכתי לא מסר סהדותיה לההוא דמסהיד ליה הלכך צריך להעיד על פה שלא נתקנה
דאם לא יגיד דלא חייב
החתימה אלא למסור למי שהוא מעיד לו ומפני תיקון העולם שמא ימותו העדים או ילכו למדינת הים אבל לא למוסרה לב"ד כיון דאיהו קאי קמייהו ואלם אין חתימתו מועלת אפילו למוסרה למי שמעיד לו אחרי שאינו בר
בכתוב אלא במדבר. תוס'
הגדה משום הכי פטור משבועת העדות שאינו בר עדות לא בפה ולא בחתימה: מיתיבי כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו למתנות ולמשאות ולירושות ולעדיות קתני מיהת לעדיות מאי לאו לעדיות דעלמא. פי'
הרא"ש. יא. למה נקט
אלמא שבודקין מי שנשתתק ומקבלין עדותו בהרכנת ראשו וכ"ש בכתיבתו והיכי אמרת דאלם אינו יכול להעיד מתוך הכתב אמר ר' יוסף בר חמא אמר רב ששת בעדות אשה דאקילו בה רבנן להכשיר עד א' ואפילו עד מפי
בכור. תוס' הרא"ש.
עד הכשירו נמי להעיד בכתיבה ובבדיקה ואפי' אינו מעיד בפה אבל בשאר עדיות לא [והא] ירושות קתני מיהת למאי לאו ירושות דעלמא אמר רב דימי ירושת בנו הבכור דנכסי דידיה נינהו ולכל מאן דבעי מזכה קתני מיהת
יב. בפשוטים. תוס' הרא"ש.
למשאות ומתנות מאי לאו משאות דעלמא לא משאות ומתנות דידיה. מיתיבי חרש לא הלכו אחר רמיזותיו ואחר קפיצותיו ואחר כתב ידו אלא במטלטלין אבל לא בגיטין. פי' בפקח ולבסוף נתחרש מיירי שהיו קדושיו
א) לפנינו רב יוסף.