עא:
מי שאחזו פרק שביעי גיטין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אי
נמי לכדרבי יצחק. אביי נמי דייק עולמית לכדרבי יצחק בפרק
שני אחין חרשים. כיון דהם חרשים לא איכפת לן בנשותיהן אם
כו א מיי' פ"ז מהל' יבום
א) יבמות קי: קיב:,
ב) ס"א אלמא לא גזרינן
הלכה טז סמג עשין נא
הן אחת פקחות דמ"מ הם לא כנסו אלא ברמיזה: וכן שתי אחיות
חרש (יבמות קיג:) דקאמר התם אף אנן נמי תנינא כדרבי
(ב)
(א) יא)
חרש אטו פקח, ג) שם,
טוש"ע אה"ע סי' קעה
חרשות. לא איכפת לן בפקחות של בעלים דהן לא נכנסו אלא ברמיזה
יצחק ודייק מדקתני עולמית גבי נשתטה ולא תנא גבי נישטת היא אלא
ד) שם קיג:, ה) [לעיל כט.
סעיף יג:
כז ב ג מיי' פ"י מהל'
דהכא דייק מדקתני עולמית אתרוייהו אנתחרש ונשתטה הא דקתני
לפיכך פטורות מן החליצה
דיוצאה משום אחות אשה דכל עריות
וש"נ], ו) אמר אביי אין
גירושין הלכה כג סמג
רישא ר"מ וסיפא ר"י
פטורות מן החליצה: ואם היו נכריות.
ליה אחרש אשמועינן אפי' יכול לדבר
עשין נ טוש"ע אה"ע סימן
רבא אמר כולה ר"מ
קיט סעי' ו: ע"י כתב ואנשתטה לכדרבי יצחק
ומת אחד מהן השני אינו יכול לחלוץ
והתנן שני אחין חרשין נשואין שתי אחיות
ס"א מ"ד, ז) בכת"י נוסף:
א)
א
תנו, ח) [לעיל סו: לקמן
כח ד מיי' שם פ"ב הלכה
ורב פפא דחי דמ"מ איכא למימר
מפני שהוא חרש או שהיא חרשת
פיקחות או שתי אחיות חרשות או שתי
עב.], ט) לעיל סו: לקמן
ה סמג שם טוש"ע
דלא אתא עולמית אלא לכדרבי יצחק
ואינה יכולה לומר מאן יבמי אלא
❖
אחיות אחת פיקחת ואחת חרשת וכן שתי
פו: פז:, י) [לעיל סו:
אה"ע סי' קכ סעיף ד:
במאי עסקינן דלא
יב) יכנסו: ואם רצו להוציאן. אחרי כן
גרידא:
לקמן פח.], יא) [צ"ל אחיות,
אחיות חרשות נשואות לשני אחין פיקחין
אמר תנהו.כואא"ת א וכי לא ידע שיקשה
ועי' רש"ש], יב) בדפו"ר
יוציאו דאתי גט חרש ומפקע זיקת
יכנוס, יג) ברש"י שברי"ף
או לשני אחין חרשין או לשני אחין אחד
לו עד שיאמר תנו מיבעי ליה דמכח
קידושי חרש אלמא היכא דנפלה ליה
מוסף רש"י
נוסף ד"ה: לא יוציא
פיקח ואחד חרש הרי אלו פטורות מן
זה דקדק תחלה דסיפא כרבי יוסי
מאחיו חרש מפיק ולא גזרינן אטו
שני אחין חרשין.
עולמית. דקדושין גמורין
החליצה ומן היבום ואם היו נכריות יכנסו
נישואיהן שוין בין שהן
היו ואין לו דעת צילותא
אחיו פקח: כדשנין מעיקרא. דנפלה
מדקתני עד שיאמר לסופר כתוב ולא
לגרש, יד) [ולפנינו היא
פקחות בין שהן חרשות בין
ליה מאחיו פקח: חלוקין עליו
ואם רצו להוציאן יוציאו אלא מחוורתא
קתני עד שיאמר תנו וי"ל דהמתרץ
ב)
אחת פקחת ואחת חרשת,
לעיל סו:] עי' תוס' לעיל
חביריו. דאפי' פקח ונתחרש אינו
סבר דלהכי לא תנא עד שיאמר תנו
ר"פ התקבל, טו) [ולפנינו
כדשנין מעיקרא אמר רבי יוחנן חלוקין
שהרי כניסתן לבעליהן
היא לעיל סו:], טז) צ"ל
ברמיזה, וכן שתי חרשות
משום דכבר שמעינן ליה מדיוקא
יכול לגרש ואפי' יודע לכתוב ולא
עליו חביריו על רשב"ג אמר אביי אף אנן
יאמרו. רש"ש, יז) עי'
כניסתן ברמיזה ואע"פ
דרישא דקתני כתבו משמע הא אמר
תימא רשב"ג מפרש מילתיה דתנא
רש"ש,
❖
שהן פקחין, או אחד פקח
נמי תנינא ג) ב נישטת לא יוציא נתחרש הוא
תנו נותנין ולהכי אשמועינן בסיפא
קמא דהכי שמיע ליה לרבי יוחנן
ואחד חרש נישואיהן שוין,
או נשתטה לא יוציא עולמית מאי עולמית
הילכך יוצאת היבמה משום
דמיפלג פליג: נישטת. היא משניסת:
דבכתבו לא מהני עד שיאמר לסופר
אחות אשה (יבמות קי:)
לאו אע"ג דיכול לדבר מתוך הכתב אמר
הגהות הב"ח
לא יוציא. אסור להוציאה. ואע"פ
כתוב וטעמא דרישא קמפרש דלהכי
דהואיל ושתיהן חרשות או
רב פפא אי לאו דאשמועינן ר' יוחנן הוה
לא מהני מה שעשו אחרים בלשון
שפקחת ונתחרשה יוציאה דאשה לא
(א) רש"י ד"ה שני אחין
שניהן חרשים, כקידושי זו
כך קידושי זו, ואתו
וכו' אם הן פקחות כצ"ל
אמינא רשב"ג לפרושי טעמא דת"ק הוא
בעינן דעתה שהרי יוצאה לרצונה
כתובו משום דמילי לא מימסרן לשליחיז)
קידושין דאשתו ומפקעי
ותיבת אחת נמחק:
ולא מהני עד שיאמר לסופר כתוב
ושלא לרצונה היכא דנשטת אמור
דאתא ומאי עולמית אע"ג דחזינא ליה דחריף
(ב) תוס' ד"ה אי נמי וכו'
זיקה (שם קיב:). ואם היו
❖
ולעדים חתומו ופריך עד שיאמר
רבנן לא יוציא דכיון שאינה יודעת
נכריות. ומת אחד מהן
נמי תנינא לדרבי יצחק:
אי נמי לכדרבי יצחק ד)דא"ר יצחק דבר תורה
יכנוס השני, דלאו בר חליצה
תנו מיבעי ליה דכיון דלא שמעינן
לשמור עצמה ינהגו בה הפקר בזנות
שוטה מתגרשת מידי דהוה אפיקחת בעל
הוא או היא אינה בת
וכן מפרש לקמן יג): ואע"ג דחריף.
ליה אלא מדיוקא דרישא הוה ליה
חליצה (שם קי:) שאין חליצה
כרחה ומה טעם אמרו אינה מתגרשת שלא
מוסף תוספות
ג
למיתני בסיפא בהדיא עד שיאמר תנו:
אבל מדבר מתוך הכתב לא ממעט:
בחרשת וחרש שאינן באמר
ינהגו בה מנהג הפקר: מתני' אמרו לו
הכא במאי עסקינן דלא אמר
ואמרה, ואחר כך אם רצו
א. סוגיא זו משונה,
ד
אי נמי. האי עולמית לכדרבי יצחק
יוציאו בגט, דאתא גט
דמאי ס"ד לשנויי. תוס'
נכתוב גט לאשתך ואמר להן כתובו אמרו
לתלתא. ה"נ תימה וכי לא
אתא למידק מינה מדקתני סיפא
ברמיזה ומפקיע נישואין
הרא"ש. ב. דפסול, דהוי
לסופר וכתב ולעדים וחתמו אע"פ שכתבוהו
דידיה וזיקת אחיו דהוא
ידע שיקשה לו עד שיאמר לג' מיבעי
עולמית ורישא לא תנא עולמית משום
רבותא טפי. ר"ן.
ברמיזה (שם קיב:). נישטת
ג. ואכתי מצי למידק
וחתמוהו ונתנוהו לו וחזר ונתנו לה הרי הגט
ליה ועוד דאי בדלא אמר לתלתא מאי
דרישא דרבנן כדרבי יצחק וסיפא
❖
לא יוציא. בגמרא מפרש
מינה הא אמרו כשר. ר"ן.
איריא כתבו תנו נמי לא מהני וי"ל
דאורייתא דגבי מגרש בעינן דעתו
בטל עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו:
שלא ינהגו בה מנהג הפקר
ותקנתא דרבנן היא (שם).
גמ'
דהשתא מוקי רישא בכל ענין בין
שהאיש אינו מוציא אלא לרצונו:
טעמא דלא אמר תנו הא אמר תנו
נתחרש הוא. לאחר
אפיקחת בעל כרחה. מתגרשת ואע"פ
אמר לב' בין אמר לשלשה ומשום
פסקי רי"ד (המשך)
קידושין, הואיל וקידושיה
נותנין מני ר"מ היא דאמר מילי מימסרן
מתני'
אמרו לו.
שלשה נקט כתבו דהא אם אמר תנו
שלא מדעתה:
גמורים היו לא יוציא
דאי בחרש מעיקרו ליכא
לשליח אימא סיפא עד שיאמר לסופר כתוב
עולמית (שם). מילי לא
מאן דפליג דכשם שכנס
לבריא או לשכיב מרע חכם: נכתוב
נותנין ולהכי לא מצי למיתני בסיפא
מימסרן לשליח. אין
ברמיזה כך מוציא ברמיזה
ולעדים חתומו אתאן לר' יוסי דאמר ה) מילי
גט לאשתך. שלא תיזקק ליבם:
עד שיאמר לשלשה דהא בשלשה נמי
בדברים כח להיות חוזרים
ואתא רשב"ג למימר איזו
לא מימסרן לשליח רישא ר"מ וסיפא רבי
ואמר להם כתובו. והם אמרו לו
מיירי דכתבו לא מהני אפי' בשלשה
ונמסרים לאחר (לעיל כט.).
כתיבת חרש אין סומכין
כתב סופר ועד כשר.
גמ'
עליה מחרש מעיקרו
יוסי אין רישא ר"מ וסיפא רבי יוסי אביי
לסופר כו': טעמא דלא אמר
ומ"מ פריך דה"ל למיתני בסיפא
ו)
כלומר כתב סופר וחתם עד
שלא למדה מדעת אותה
להם תנו. בלא כתבו דכיון דאמר
ולפרש בהדיא עד שיאמר לשלשה
אמר כולה רבי מאיר היא והכא במאי עסקינן
אחד כשר (לקמן פו:).
כתיבה ודאי לא מהניא
תנו: הכא במאי עסקינן דלא
להם כתבו מקפיד היה בדבר שלא
חתם סופר שנינו. האי
גבי יבמתו שנפלה לפניו
דלא אמר תנו אי הכי עד שיאמר תנו מיבעי
כתב סופר דקתני, חתם
מאחיו פקח שאין ביאתו
אמר אמרו. סלקא דעתא דלא
יאמרו לאחר ויכתוב שבושת הוא לו
ליה אלא הכא במאי עסקינן דלא אמר
הוא, שאם חתם הסופר
וגיטו חשובים להפקיע
שייך לאקשויי עד שיאמר אמרו מיבעי
לגלות שאינו יודע לכתוב גט ובהא
בעד ועד אחר עמו כשר
זיקה דאורייתא ואפילו
לבי תלתא א"ה עד שיאמר לשלשה ז)
(לעיל סו:) דהוה להו ב'
ליה דניחא ליה למינקט דומיא דרישא
אפי' ר"מ מודה יד)לקמן בפרק התקבל
ע"י כתב אבל בכתיבת
מיבעי ליה אלא כולה רבי יוסי היא
עדים, ואשמועינן מתניתין
פקח ונתחרש שלמדה
שהבעל מצוה לעדים עצמם לעשות
שאם אמר כתבו גט לאשתי אפילו
דלא חיישינן למימר הבעל
בעודו פקח מהניא כתיבתו
והכא במאי עסקינן דלא אמר אמרו אי
אבל אומר אמרו אומר לאחרים
אמר לב"ד לא עשאם ב"ד להרשות
לא צוה שיחתום הסופר
לאחר שנתחרש להפקיע
הכי עד שיאמר אמרו מיבעי ליה ועוד מי
אלא אמר לשנים אמרו
את אחרים על כך: הא אמר תנו.
קדושי פקחותו ואע"פ
שיאמרו לעדים לעשות וא"ת השתא
ח)
לסופר פלוני ויכתוב
שרמזיו אין מועילין
מודה
רבי יוסי באומר אמרו והתנן כתב
דמוקי לה כרבי יוסי אמאי נקט
גט לאשתי ולא אמר כתבו אומרים
ט)
ולפלוני ופלוני ויחתומו
כתיבתו מועלת ורב כהנא
כתבו הוה ליה למינקט תנו וכ"ש
לאחרים ויכתבו ויתנו דעשאן ב"ד. ועל
ב
ועד כשר י) ואמר רבי ירמיה חתם
סופר
וחשו הנך שלוחין לכיסופא
אמר רב דאמרי כרשב"ג:
דספרא ואחתמוהו, להא לא
א"ר יוחנן חלוקים עליו
כתבו ועוד כיון דכתבו לאו דוקא
כרחין כגון שהיו שלשה דאילו לשנים
ג
סופר
שנינו ואמר רב
חסדא מתניתין מני
❖
חיישינן (לקמן פח.).
חביריו על רשב"ג. פי'
והוא הדין תנו נימא דהוא הדין
אפי' ר"מ מודה שאפי' לא אמר כתבו
ר'
היא הברייתא שהבאנו
נמי אמרו ותיתי שפיר סיפא עד
אלא תנו צריכים הם עצמם לכתוב
למעלה ואתא ר' יוחנן
למימר דרשב"ג דאמר
שיאמר לסופר כתוב כו' ויש לומר דלא חש למיתני תנו דמסיפא
דהכי תנן לקמןטו) אמר לשנים תנו גט לאשתי או לשלשה כתבו ותנו
פסקי רי"ד
בד"א בחרש מעיקרו לאו
שמעינן דהוא הדין תנו מדלא תנא עד שיאמר תנו:
גט לאשתי יכתבו הם עצמם ויתנו אבל אמר לשלשה תנו יאמרו לאחרים
לפרושי דת"ק קאמר ולא
קדושי תורה ואין לו
ויכתבו ויתנו מפני שעשאם ב"ד דברי ר"מ ופליג רבי יוסי עליה
ומשום
אתי לאיפלוגי עליה אלא
כח להפקיעם לא ברמיזה
קים ליה לר' יוחנן
ולא בכתבו וק' לרב
דאפילו לשלשה נמי אע"ג דלא אמר כתבו צריכין הם עצמם לכתוב ומתניתין דנקט כתבו משמע דאי לא אמר כתבו לא הוי פסיל האי גיטא
דמיפליג פליגי: אמר אביי
כהנא אמר רב ומהדר
וכגון שהיו שלשה ורבי מאיר היא: דאמר מילי מימסרן לשליח. דרך ארץ הוא לעשות שליח דברים והוי נמי בדברים שלוחו של אדם כמותו הלכך
אף אנן נמי תנינא נשתטת
תנאי הוא דתניא ארשב"ג
היכא דהוו ג' דאיכא למימר עשאן ב"ד לומר לאחרים אמרו לסופר ויכתוב ולעדים ויחתומו: עד שיאמר לסופר כתוב. משמע דאין לך צד
לא תצא. פי' מפני שאין
בד"א בחרש מעיקרו אבל
טז)
לה יד ואין לה דעת לשמור
פקח ונתחרש הוא כותב
היתר לומר לאחרים לכתוב אלא השומע מפיו הוא יכתוב ואפילו שלשה ואפי' לא אמר כתבו: הכא במאי עסקינן. הך סיפא דקתני עד
גיטה. נתחרש הוא או
ואחרים חותמין על כתב
שיאמר לסופר עצמו: דלא אמר תנו. בלא כתבו והכי קאמר האומר כתבו אינו כשר אלא א"כ אמר לסופר עצמו: אי הכי. כיון דאיכא
נשתטה לא יוציא עולמית
ידו. פי' בד"א שאין
צד היתר לומר לאחרים הכי איבעי ליה למיתני אינו גט עד שיאמר תנו בלא כתבו וכל שכן פשיטא דכי אמר לסופר עצמו אלא ודאי דוקא קאמר
מאי עולמית לאו אע"ג
סומכין על כתב ידו אלא
שיכול לדבר מתוך הכתב
בחרש מעיקרא שלא למד
סיפא באומר תנו: והכא במאי עסקינן דלא אמר לשלשה. ובשנים מודה ר"מ דאפילו אמר תנו כותבין הן עצמן דלא עשאם ב"ד: אלא כולה רבי
שאין לחלק בין כתיבתו
לכתוב מדעת אבל פקח
יוסי היא. והא דנקט ברישא כתובו לאו למידק דאילו אמר תנו בלא כתבו אומרים לאחרים ויכתבו אלא היינו טעמא דפסול דלא אמר אמרו והכי
לשאר רמזיו וכיון דרבנן
ונתחרש שלמד הכתיבה
פליגי עליה דרשב"ג וסתם
בעודו פקח סומכין על
דייקת מינה טעמא דלא אמר אמרו הא אמר לשנים אמרו לפלוני ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתומו ואמרו לאותו סופר וכתב ולאותן עדים
מתני' דיבמות נמי פליגא
כתבו והוא כותב הגט
וחתמו שפיר דמי דמודי רבי יוסי בהא שהרי עשאן שלוחין לכך: וא"ר ירמיה חתם סופר שנינו. לא תימא דמתכשר גט בחתימת עד
עליה הלכה כסתם מתני'
ואחרים חותמין עליו
שני עמו כשר: ואמר רב חסדא. מתני' דמכשר להחתים סופר בגט:
אחד וכתב יד סופר שני אלא הכי קאמר חתם הסופר בגט עד ועד
ולקמן בפרקין נמי אמרינן
ונותנו לאשתו ומפקיע
לאפוקי מדרב כהנא אלמא
קדושי פקחותו כרב כהנא
ר'
אמר רב: ומקשה חרש
לית הלכתא כותיה שאין
סומכין על כתיבתו כמו שאין סומכין על רמיזותיו להפקיע קדושי פקחות: מתני' אמרו לו נכתוב גט לאשתך אמר להם
מעיקרו לא אדרבה (מיקלקל) כשם שכנס ברמיזה כך מוציא ברמיזה ובכל רמזיו סומכין וכ"ש על כתיבתו ומהדר
אי באשתו הכי נמי הכא במאי עסקינן ביבמתו יבמתו דנפלה ליה ממאן אילימא דנפלה ליה מאחיו חרש סוף סוף
כתובו אמרו לסופר וכתב ולעדים וחתמו אף על פי שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לו וחזר ונתנו לה הרי הגט בטל עד
כשם שכנס ברמיזה כך מוציא ברמיזה אלא דנפלה ליה מאחיו פקח נמצא עכשיו דפליגי רבנן ורשב"ג בכתיבת
שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו ודייקינן טעמא דלא אמר תנו הא אמר תנו [נותנין] ומתני' מני ר' מאיר היא דאמר
החרש דרבנן סברי חרש
לא
יועילו רמזיו ולא כתיבתו לגבי גט וכגון שכנס בעודו פקח שקדושיו קדושי תורה
מילי ממסרן לשליח אימא סיפא עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו אתאן לר' יוסי דאמר מילי לא מימסרן לשליח