המגרש פרק
תשיעי גיטין
פח.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
הכא
נמי כשיש ריוח מלמעלה. מיכן יש להכשיר גיטין ושטרות
כשיש ריוח מלמעלה. דודאי לא נכתב בו יותר: ודלמא אימלוכי
עג א מיי' פ"ד מהל' גירושין
א) [לעיל סו: עא:], ב) בכת"י
נוסף, עד, ג) [ע' רש"ל וח"א
הל' כד סמג עשין נ
אימליך. מתחילה שלא לגרשה והדר אימליך לאחר זמן לחזור ולגומרו
שאין בהן ריוח כלל לא למעלה ולא למטה וכן משמע כולה
א
ודע שבילקוט ראיתי בנים
טוש"ע אה"ע סי' קל סעיף
ונמצא הראשון בטל. א"נ ה"ל נכתב ביום ונחתם לאחר זמן דהואיל
שמעתין דריש גט פשוט (ב"ב דף קסב.) ב ג ואמר ה"ר אלחנן דאפ"ה לא
תרין ובני בנים תרין
ז:
הרי את מלמטה ומותרת
עד ב מיי' פ"ט שם הל' כז
ויש ריוח מלמטה נראין כן הדברים:
חיישינן שמא יחתוך בעל השטר מן השיטין של מעלה לפי שהזמן וכל
ונושנתם והשחתם ועשיתם
סמג שם טוש"ע שם
הרי כאן שבעה],
מלמעלה. דבתוך כדי גמר דבור
זכות בעל השטר הוא למעלה ולא
ד) בכת"י, וכתיב ביה,
❖
יחתוך זכותו: ודלמא אימלוכי
סעיף יח:
ליכא למימר דמימליך אלא גומר עד
הכא נמי כשיש ריוח מלמעלה ודלמא
ה) [תענית ל: ב"ב קכא:],
אימליך. פי' בקונטרס שביטלו ושוב
לכל אדם ונמלך: ודלמא הכי איתרמי.
ו) [גי' הערוך פרוזדאות וע'
אימלוכי אימליך וכתב דכתב הרי את מלמטה
תענית כח. והושיב פרוזדאות
שבתוך כדי גמר דבור חזר בו: רב
אינו יכול לחזור לגרש בו ואין נראה
מוסף תוספות
ומותרת מלמעלה ודלמא איתרמי ליה כולי
כו'], ז) סנהדרין לח.,
אשי אמר. כולהו קשייתא בהכי
$ דלר"נ דאמר חוזר ומגרש בו מאי
ח) בסנהדרין ליתא אמר רבי
א. דדוקא הכא בעי אבל
האי לא חיישינן רב אשי אמר א דידיעה ביה
מיתרצן כגון דידיעה ביה מתחתא
איכא למימר ד ומיהו אמר ה"ר עזרא
ירמיה, ושם איתא דרש מרי בר
בעלמא לא. תוס' הרא"ש.
מר וכצ"ל. יעב"ץ,
מתחתא דמגילתא: חתמו עדים בראש הדף
ב. דאמרינן [ב"ב קסג
דמגילתא שניכר ביה מתיחת הקלף
הנביא דלעיל שנגמר הגט אינו יכול
ט) בסנהדרין איתא וכמה היו
ע"ב] בין עדים לאשרתא
[וכו']: איני והא רב חתים מן הצד התם בשגגו
אלף, י) [לעיל סו:], יא) [וכן
סביב סביב כל הגט שלא היה בו
לבטלו אבל כשלא נכתב כולו מודה
אפילו שיטה אחת פסולין
כלפי כתב אלא הא דקתני הקיף ראשו של
המלך. רש"ל], יב) [דברים ד],
קלף אלא זה לא למעלה ולא למטה
ר"נ דאינו חוזר ומגרש בו ועוד פי'
דילמא גייז ליה לעילאי
ה
יג) צ"ל אמר ליה רבי ירמיה.
ויכתוב שטר הוא ועדיו
זה בצד ראשו של זה והעדים באמצע שניהם
שניכר סביבות הקלף שחור ועב שלא
דה"ל כמו נכתב ביום ונחתם בלילה
דבש תמר, יד) [שייך למשנה
בשיטה אחת. שם. ג. וא"ת
❖
נגע שם תער הגלבים שדרך עושי
ואין נראה כי העדים ודאי יזהרו
פסולין וליחזי הי מינייהו כלפי כתב וליתכשר
דלעיל פז:],
אמאי לא חיישינן דילמא
מיתרמי ליה חובה בתחלת
קלפים שקושרים אבנים סביב למתוח
שלא יחתמו על שטר מוקדם ואור"י
התם דרמי ליה כעיברא אי הכי סיפא דקתני
השטר וגייז ליה. שם. [ועיין
הקלף ומתחילין לתקנו בסמוך וכשאין
דנראה לפרש ודלמא אימלוכי כו'
ראשו של זה בצד סופו של זה והעדים
מהרש"א]. ד. כי אימליך
תורה אור השלם
ריוח מלמטה עסקינן דליכא למיפרך
דשמא התחיל לכתוב הגט לשם איש
מאי הוה, [ו]הא קיימא לן
באמצע את שהעדים ניקרין בסופו כשר ואי
1. כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים
כרב נחמן. הר"ן שעל הרי"ף
אימלוכי אימליך: בשגגו. של חתימה
אחר ונמלך וסיימו לשם זה ו וכגון
דרמי כעיברא לאו בהדי האי מיקרי ולאו
[ועיין פנ"י]. ה. רש"י אי
וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ וְהִשְׁחַתֶּם
כלפי כתב הגט דהאי ודאי על גט זה
ששמותיהן שוין וכר' אלעזר דלא בעי
נמי. תוס' הרא"ש. ו. והוה
וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל
בהדי האי מיקרי אלא רב בדיסקי הוה חתים:
חתם ומתני' בשרגלי החתימה כלפי
מוכיח מתוכו א"נ אפי' כר"מ ואימליך
ליה גט שנכתב לשם אשה
וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ
אחרת ואין זה כריתות לשם
גט שכתבו עברית וכו' כתב סופר ועד כשר:
אֱלֹהֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ:
כתב הגט דאיכא למימר שמא למעלה
קודם שם האיש והאשה:
אשה זו. רשב"א. ז. שם לווי
דברים ד כה
כולי
האי לא חיישי'. היינו דוקא
מאותה חתימה היה כתוב שטר ועליו
א"ר ירמיה חתם סופר שנינו א"ר חסדא הא
2. אֻמְלְלָה יֹלֶדֶת הַשִּׁבְעָה
א)
ב
של האיש עצמו או של
חתמו העדים: ליחזי הי מינייהו. גגו
לאמליך בין הרי את למותרת
האשה, שלא היו חוששין
נָפְחָה נַפְשָׁהּ בָּא שִׁמְשָׁהּ
מני ר' יוסי היא ההיא כתובת חתנים דאתיא
❖
לכתוב עיקר השם. רשב"א.
בְּעֹד יוֹמָם בּוֹשָׁה וְחָפֵרָה
כלפי כתב וליתכשר דודאי עליו חתמו
לא חיישי' אבל מ"מ בעינן שיהא ריוח
לקמיה דר' אבהו דהוו ידעי ליה לטופסא
וּשְׁאֵרִיתָם לַחֶרֶב אֶתֵּן לִפְנֵי
דקס"ד שהעדים חותמין ברוחב
למעלה ולמטה דאי לאו הכי חיישינן
אֹיְבֵיהֶם נְאֻם יְיָ:
ולחתימת ידא דחד סהדא סבר לאכשורה
הקלף כסדר כתב הגיטין: דרמו להו
דלמא גייז ליה ואיתרמי דהוי הרי
ירמיהו טו ט
פסקי רי"ד
א"ל ר' ירמיה חתם סופר שנינו: כתב חניכתו
3. וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ רַק
את מלמטה ומותרת למעלה:
כי עיברא. העדים מוטלין בין שני הגיטין
אבל גט פשוט צריך שיהו
לֹא כְּמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר
אמר
וחניכתה כשר: ת"ר חניכת אבות בגיטין עד
יג)רבי ירמיה חתם סופר
כבריח ראשי שיטות של חתימה מחברין
הָיוּ לְפָנָיו: מלכים ב יז ב
עדיו מתוכו: הקיף ראשו של
י' דורות רבי שמעון בן אלעזר אומר ג' דורות שנינו. משמע דהלכה כר' ירמיה
4. עָלָיו עָלָה שַׁלְמַנְאֶסֶר
הגיטין כבריח הדלת שנמשכת באויר
זה בצד ראשו של זה שסמך
ב)
שני ראשי הגט זה אצל זה
מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיְהִי לוֹ הוֹשֵׁעַ
כשר מכאן ואילך פסול כמאן אזלא הא דא"ר
הפתח כך הן נמשכין בין אויר שני
מדמייתי מרבי ירמיה אהא עובדא
שהתחיל לכתוב גט א'
עֶבֶד וַיָּשֶׁב לוֹ מִנְחָה:
הגיטין: אלא רב. כי חתים מן הצד
משמע דהכי קי"ל חתם סופר ועד כשר
חנינא כתב חניכת אבות בגיטין עד ג' דורות
מאמצע המגילה ועד סופה
מלכים ב יז ג
5. וַיִּשְׁקֹד יְיָ עַל הָרָעָה
ועוד כתב גט אחר באמצע
בשאר שטרות וכתב סופר ועד פסול
לא בגיטין ולא בשטרות אלא בדיסקי
כמאן כר"ש ב"א אמר רב הונא מאי קראה כי
1
המגילה ועד סופה השני
וַיְבִיאֶהָ עָלֵינוּ כִּי צַדִּיק יְיָ
אפילו בסופר מובהק ודלא כשמואל
כשהיה מזמין אנשים לדין לפניו
תוליד בנים ובני בנים ונושנתם א"ר יהושע
והעדים חתמו בין שני
אֱלֹהֵינוּ עַל כָּל מַעֲשָׂיו
דהכשיר כתב סופר מובהק ועד
והסופר כותב להם איגרת הזמנה
הראשים שניהם פסולין שאין
אֲשֶׁר עָשָׂה וְלֹא שָׁמַעְנוּ
בן לוי לא חרבה ארץ ישראל עד שעבדו בה
החתימה עולה לאחד מהם.
דניאל ט יד
ולכתחילה אפילו בגיטין ומ"מ אין
בשמו והוא חותם פעמים מן הצד
בְּקֹלוֹ:
6. וְאֵת כָּל אַנְשֵׁי הַחַיִל
ראשו של זה בצד סופו של
ז' בתי דינים ע"ז ואלו הן ירבעם בן נבט
ואין הקפדה בכך: חתם סופר. עם
להכשיר חתם סופר ועד בגיטין מכח
זה והעדים מלמטה את
שִׁבְעַת אֲלָפִים וְהֶחָרָשׁ
ובעשא בן אחיה ואחאב בן עמרי ויהוא בן
עד אחד: שנינו. במשנתנו דכשר
רבי ירמיה דהא לכל אמוראי בסוף פ'
שהעדים נקראין בסופו
וְהַמַּסְגֵּר אֶלֶף הַכֹּל גִּבּוֹרִים
דהיינו התחתון כשר אבל
נמשי ופקח בן רמליהו ומנחם בן גדי והושע
עֹשֵׂי מִלְחָמָה וַיְבִיאֵם מֶלֶךְ
דהוה להו ב' עדים. ואשמועי' מתני'
התקבל (לעיל סו:) דמכשרי באומר
העליון פסול ולא תימא עדים
בָּבֶל גּוֹלָה בָּבֶלָה:
❖
דלא חיישינן למימר הבעל לא צוה
אמרו יש לפסול חתם סופר ועד משום
בן אלה שנאמר אומללה יולדת השבעה
2
אתרוייהו מסהדי: כתב
מלכים ב כד טז
שיחתום הסופר אלא אמר לשנים
דנפיק מיניה חורבה כדאמר התם:
הסופר ועד כשר. א"ר ירמיה
נפחה נפשה באה שמשה בעוד יומם בושה
וכך
חתם סופר שנינו. פי' חתם
יד) היו נקיי הדעת שבירושלים
אמרו לסופר פלוני ויכתוב ולפלוני
וחפרה אמר רב אמי ג) מאי קראה כי תוליד
סופר עם עד אחד שנינו
גליון הש"ס
כותבין. שלא היו כותבין אלא
ופלוני ויחתומו וחשו הנך שלוחין
דכשר. ואשמעינן מתני' דלא
בנים ובני בנים א"ל רב כהנא ורב אסי לרב
תוס' ד"ה ודלמא כו' דלר"נ
לכיסופא דספרא ואחתמוהו להא לא
איש פלוני בן פלוני ור"ח וכן ר"ת
חיישינן שמא הבעל לא צוה
כתיב ביה בהושע בן אלה ויעש הרע בעיני
דאמר חוזר. לעיל דף לב
שיחתום הסופר אלא אמר
3
חיישינן כדאוקמינן בפרק מי שאחזו
גרסי חניכתו וחניכתה כשר וכך היו
❖
ע"ב:
לשנים אמרו לסופר פלוני
ה' רק לא כמלכי ישראל ד)וכתיב 4 עליו עלה
(לעיל עב.): הא מני ר' יוסי היא. דאמר
נקיי הדעת שבירושלים כותבין פירוש
ויכתוב ולפלוני ופלוני
שלמנאסר וגו' אמר להו אותן פרדסיאות
מילי לא מימסרן לשליח : דהוו
ויחתומו וחשו הנך שלוחין
שלא היו כותבין אלא חניכתם וחניכת
י)
ה)
ו)
ז
לכיסופא דספרא וחתמוהו
מוסף רש"י
ידעי לטופסא. דשטרא שהיו מכירין
שהושיב ירבעם על הדרכים כדי שלא יעלו
אבות דבגמרא לא איירי בחניכת
להא לא חיישינן כדאוקימנא
כתיבת הסופר וחתימת עד אחד
האיש כדהכא אלא חניכה שהמשפחה
חתם סופר שנינו. האי כתב
ישראל לרגל בא הושע וביטלן ואעפ"כ לא
בפ' מי שאחזו דהא מני ר'
סופר דקתני, חתם הוא, שאם
יוסי היא דאמר מילי לא
ולא היו מכירין חתימת השני: עד י'
נקראת על שמה:
עלו ישראל לרגל אמר הקב"ה אותן שנים
[מאי קראה. כי תוליד חד דור
חתם הסופר בעד ועד אחר
מימסרן לשליח והבעל
דורות. הויא חניכה שאם כתבה
עמו כשר (לעיל סו:) לא תימא
שלא עלו ישראל לרגל ילכו בשבי ז)אמר רב
בעצמו צריך לומר לסופר
בגט לא מפסלא למיהוי כשינה שמו
בנים תרי דור ובני תרי דור
דמתכשר גט בחתימת עד
לכתוב ולעדים לחתום ולא
חסדא אמר מר עוקבא ואמרי לה אמר רב
אחד וכתב יד סופר שני, אלא
שישלח להם ע"י שליח הלכך
ושמה: בנים. היינו דור ב': ובני
בנים תרי דור הרי
ז']. גליון תוס':
הכי קאמר חתם הסופר בגט
ליכא למיחש להכי: ההוא
חסדא ח) [אמר רבי ירמיה] דרש מרימר מאי
בנים. היינו דור ג' ומכאן ואילך
שמע
עד ועד שני עמו כשר (לעיל
כתובת חתנים דאתאי לקמיה
דכתיב וישקוד ה' על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה' אלהינו
קרי ליה ונושנתם: ז' בתי דינין. ז'
עא:). בא הושע וביטלן.
5
דר' אבהו דהוה ידע ליה
לפי שגלו עגלי הזהב כבר
לטופסא דשטרא ולחתימת
משום דצדיק ה' אלהינו וישקוד ה' על הרעה ויביאה עלינו אלא
משפחות של מלכים ממלכי ישראל.
בשתי גליות, בגלות ראשונה
ידא דחד שהדא. פי' היתה
והנך דמלכי יהודה לא חשיב שהיו
צדקה עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל שהגלה גלות צדקיהו ועדיין
ויך את עיון ואת דן וגו' (מ"א
האשה צריכה לקיים חתימות
טו כ) הגלה עגל שבדן,
בימיהם של אלו והוי כב"ד אחד
הכתובה והיו מכירים העדים
גלות יכניה קיימת דכתיב ביה בגלות יכניה החרש והמסגר אלף
6
ובשניה כשגלו ראובן וגד נטל
כתיבת טופס השטר שהוא
יא)המלך ובנו ובן בנו וכל מלכים שקמו
חרש שבשעה שפותחין נעשו הכל כחרשין מסגר כיון שסוגרין
עגל שבבית אל, לקיים מה
של סופר פלוני וגם חתימת
מזרעו אחריו קרי חד בית דין. שלום
שנאמר (הושע י) גם אותו
עד אחד. סבר לאכשורה
שוב אינן פותחין וכמה ט) אלף עולא אמר שהקדים שתי שנים 1 לונושנתם
לאשור יובל, ולפי שבטלו
בן יבש וזכריה לא קחשיב לפי שלא
כדתנן כתב הסופר ועד כשר.
אמר
פרדיסאות והם נמנעו
אלמא כתיבת הסופר
מלכו שנה שלמה וכן זמרי אבל עמרי
מלעלות לרגל, לפיכך נחתם
כחתימת עד אחד דמיא. א"ל
אביו של אחאב על שם בית דינו של אחאב נקרא ומפני שאחאב הרשיע לעשות יותר נקרא הקלקול על שמו. בימי הושע בן אלה גלו
גזר דינם לגלות בימיו, שעד
ר' ירמיה חתם סופר שנינו
עכשיו תלו הקלקלה במלכיהם
אבל כתיבת השטר לא מהניא
עשרת השבטים ומההיא שעתא קרי לה חורבן דהיינו אומללה יולדת השבעה שילדה שבע משפחות לע"ז: עליו עלה. מפני שלא
ועתה לא היה במי לתלות וזה
מידי. איש פלוני עד כשר.
הרשיע כשאר המלכים בא הפורעניות בימיו בתמיה: פרדסיאות. שומרים: אותן שנים
שלא עלו. הואיל שאין מוחה בידם
שאמר הושע בן בארי (שם) כי
אע"פ שלא כתב פלוני בן
והן לא עלו יגלו וילכו בשבי: וישקוד. וימהר כמו כי שוקד אני על דברי מתרגמינן מוחי אנא (ירמיה א): גלות צדקיהו.
עתה הזנית אפרים נטמא
פלוני או אם כתב בן איש
ישראל עתה נגלית רעתכם
פלוני עד כשר אע"פ שלא
חרבות ירושלים שגלו כולם: גלות יכניה. הוא יהויכין קדמה לגלות צדקיהו אחת עשרה שנה וזו היא צדקה שמיהר והחריב
(רש"י מ"ב יז ב) הושע בן אלה
הזכיר שמו או שכתב פלוני
ביתו כדי להגלות דורו של צדקיה לבבל בעוד שחכמי גלות יכניה קיימין שילמדו תורה לאלו הגולים אחריהם לפי
רשע היה דכתיב ויעש הרע
בן פלוני ולא כתב עד כשר
שרוב חכמי התורה גלו עם יכניה דכתיב בהו החרש והמסגר אלף: כיון שסוגרין. הלכה שהם סגורים בה שאינם יודעים
בעיני ה' רק לא כמלכי
וכן היו נקיי הדעת
ישראל, והיינו דקאמר רק,
שבירושלם כותבין בלשון
להשיב לשואליהם שוב אין לה פותחין אחרים: עולא אמר. היינו צדקה שמיהר להביא הרעה לסוף ח' מאות וחמשים דהיינו
שבטל את הפרוסדאות ואמר
קצרה ולא היו כותבין עד:
ב' שנים קודם ונושנתם דהוא בגימטריא ח' מאות וחמשים ושתים ואם שהו עד ונושנתם היה מתקיים בהן כי אבד תאבדון יב):
לאיזה שירצו יעלו (תענית לא.)
כתב חניכתו וחניכתה כשר
כדתניא בסדר עולם כשראה
ש"מ
פי' כגון שכתב אנא ראובן בר
הושע בן אלה שגלו עגלי
פלוני פטרית יתיכי רחל בת
הזהב עמד והעביר פרדסאות שהושיב ירבעם בן נבט שלא יעלו ישראל לרגל, שבכל מלכי ישראל הוא אומר וילך בדרך ירבעם בן
פלונית ואותו פלוני אינו לא אביו ולא אביה אלא אחד גדול ממשפחתו שהיו מתיחסין עליו כגון אברהם בן עזרא משה בן
נבט ובחטאתו אשר החטיא את ישראל, אבל בהושע כתיב רק לא כמלכי ישראל אשר היו לפניו (רשב"ם ב"ב קכ:). שהגלה גלות
עזרא שלא היה שם אביהם עזרא אלא כך היו מתיחסין כולן על שם עזרא גם זה כתב בן פלוני ואותו פלוני לא היה אביו אלא
צדקיהו. שהקדים ומיהר גלות צדקיהו שהיא באחרונה בעוד שגלות יכניה קיימת, שעדיין לא מתו אותן שגלו לבבל עם יכניה,
זקן זקנו או יותר רחוק ונתייחס עליו כשר הוא והאי בן לאו דוקא. ולא אמרי' כיון שלא היה שם אביו כך ולא שם אביה כך
שהיו חכמים בתורה ולמדוה לבני גולה האחרונה (סנהדרין לח.). שבשעה שפותחין. בתורה, נעשו הכל כחרשין. קרי ביה
הוה ליה שינה שמו ושמה והגט פסול. אלא אמרינן דרך בני אדם להתייחס על שם גדול משפחתם ואע"פ שאינו אביו מתייחס
החרש (שם). כיון שסוגרין. דבר הלכה הנעלמת מהן, אין לה פותחין אחרים (שם). המשך מוסף רש"י נמצא בסוף המסכת
על שמו. ת"ר חניכת אבות בגיטין עד עשרה דורות ר' שמעון בן אלעזר אומר עד שלשה דורות כשר מכאן ואילך פסול. פי'
ת"ק סבר אע"פ שאותו הגדול שנתייחס עליו הוא רחוק ממנו עשרה דורות כשר הוא ור' שמעון בן אלעזר סבר עד שלשה
דורות כשר מכאן ואילך הוה ליה שינה שמו ושמה ופסול. כמאן אזלא הא דא"ר חנינא חניכת אבות בגיטין עד שלשה דורות כמאן כר' שמעון בן אלעזר: אמר רב הונא מאי קראה כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ פי' אלמא עד שלשה דורות
מתיישנים ומשתכחים הראשונים: