יב:
המביא
גט
פרק ראשון
גיטין
עין משפט
מסורת
הש"ס
נר מצוה
ולימא
ליה הקדש עד
האידנא כו'. לענין עשה עמי ואיני זנך
ג)לוה ואוכל עושה ופורע. לא יעשה תחלה דפרוטה קמייתא קדשה לה
עה א מיי' פ"ו מהל'
א) [תוספתא פ"א],
ב) [ב"מ יט.], ג) שייך
ערכין הלכה יט:
ניחא דלא אמר ליה הקדש הכי אע"ג דרבו מצי אמר ליה
ושוב אסור לו אלא לוה תחילה ואוכל ועושה פחות פחות משוה פרוטה
עו ב ג מיי' פ"ד מהל'
לע"א, ד) צ"ל כדאמרינן.
משום דפשיטא דהקדש ניחא ליה שלא ימות עבדו ברעב:
ופורע כדמפרש לקמיה. וקס"ד בשאין מעלה לו מזונות וקאמר דיכול
רש"ש, ה) [וע' תוס' ב"ק
חובל ומזיק הל' י סמג
פחות
❖
משוה פרוטה. פי' בקונטרס דאין הקדש חל על פחות משוה
להקדיש אלמא יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך: להעדפה. מזונות
עשין ע טוש"ע י"ד סימן
פז. ד"ה. בעבד],
רסז סעי' כא וטוש"ע ח"מ
פרוטה והקשה רבינו יצחק
מרווחין יותר מה שאין דרך בעליו
סי' תכד סעי' ג:
להאכילו: דלשבח עבדיה. בגוף
דתנן בהזהב (ב"מ דף נה.) חמש
לוה ואוכל להעדפה
ולימא ליה הקדש עד
עז ד מיי' פ"ו מהל'
גליון הש"ס
בריא: בפחות פחות משוה פרוטה.
פרוטות הן ליתני שש פרוטות הן
תרומות הל' א טוי"ד
השתא סגי לך בלא העדפה והשתא נמי
❖
תוד"ה שביק ליה וכו'
סימן שלא:
עד שלא תצטרף הפרוטה יפרענה
דאין הקדש חל על פחות משוה פרוטה
תיסגי לך בלא העדפה הקדש גופיה ניחא לי'
ליחוש שמא מכרו. ע'
ואומר ר"י דהכא היינו טעמא שאין
דלא חייל הקדש אפחות משוה פרוטה:
בהר"ן קידושין פ"ב דף
כי היכי דלשבח עבדיה עושה ופורע קמא
❖
ה"נ מסתברא. דבמעלה לו מזונות
בדעתו של מקדיש שיחול על פחות
רכה ע"א:
פסקי רי"ד
משוה פרוטה : שבתו ורפואתו
קמא קדיש ליה בפחות פחות משוה פרוטה
א
קאמר: דאי לא עבדא מאן פלח ליה.
א
אמר ליה מפני שהוא
הכי נמי מסתברא דאמר רב המקדיש ידי
לרבו. שבתו היינו שבת קטנה וגדולה
שמאחר שאין עושין לו מאכל מה
קניינו: תניא א"ר אלעזר
הגהות הב"ח
עבדו אותו העבד עושה ואוכל דאי לא
דהיינו נזק וה"ה צער ובושת לרבו
יאכל העבד הזה מי יעבדנו ומי יזמן
אמרנו למאיר והלא זכות
(א) תוס' ד"ה רפואתו כו'
הוא לעבד לצאת מתחת
לו מזונות: אי אמרת בשלמא. הך
עבדא מאן פלח ליה אי אמרת בשלמא הך
לרבנן דר' יהודה דאמרי בהחובל
❖
החובל בעבד כו':
ידי רבו לחירות ואמר
(ב"ק דף פז.) דיש לעבד בושת ולא נקט
דלעיל דקאמר רב דחל הקדש:
במעלה ואינו
יכול והא בשאינו מעלה
לנו חוב הוא לו שאם
יהיה עבד כהן פוסלו מן
במעלה לו מזונות. קאמר ואין יכול
להו משום דאין חידוש שהן לרבו
שפיר אלא אי אמרת הך בשאינו מעלה
התרומה אמרנו לו והלא
לעזי רש"י
אבל בשבתו קמ"ל דאע"ג דשקיל
הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני
ויכול דאי לא
עבדא מאן פלח ליה מאן
מה אם ירצה שלא לזונו
זנך: והא. דקאמר לא חייל הקדש
הרב שבת דידיה לא מיחייב במזונותיו
ושלא לפרנסו רשאי אמר
קונריי"ר [קונריי"ד].
דבעי ניפלחיה אלא לאו ש"מ אינו יכול
❖
לנו ומה אילו עבד כהן
בשאינו מעלה שפיר: אלא אי אמרת.
ציוד, צרכים.
דיכול הרב לומר לעבד עשה עמי
שמע מינה ת"ש דאמר ר' יוחנן ב הקוטע יד
שברח ואשת כהן שמרדה
ואיני זנך והא דפריך בסמוך שבתו
קמייתא בשאינו מעלה ואפילו הכי
על בעלה הלא הן אוכלין
עבדו של חבירו נותן שבתו ורפואתו לרבו
פשיטא ה"פ פשיטא דשבתו לרבו אף
חייל הקדש דיכול הרב לומר לעבד
ב
בתרומה וזה אינו אוכל
מוסף רש"י
אבל אשה חוב הוא לה
ואותו העבד ניזון מן הצדקה ש"מ יכול הרב
עשה עמי ואיני זנך: דאי לא עבדא
ע"פ שלא יזוננו כיון דיכול הרב לומר
זכות הוא לעבד. טובה
שכן פסלה מן התרומה
מאן פלח ליה. בתמיה מאן דבעי
לעבד עשה עמי כו' ג ולא הוה לי' לר'
לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך הכא במאי
הוא אצלו שמתירו בקהל
ומפסידה מן המזונות מאי
ניפלחיה: ת"ש. דאיכא אמורא
יוחנן למינקט קוטע יד עבדו של
וכיון דזכות הוא איכא
קא"ל ומאי קמהדר להו
עסקי' במעלה לו מזונות אי הכי אמאי ניזון מן
לתרוצי דמשעה שנכתב זוכה
פי' הוא אומר חוב הוא
אחרינא דפליג עליה דרב: נותן שבתו
חבירו אלא הוה ליה למימר בהדיא
הצדקה להעדפה אי הכי ניזון מתפרנס מיבעי
בשחרור דלכי מטא גט
לו שאם היה העבד כהן
ורפואתו לרבו. שבתו שכר בטלתו
יכול הרב לומר לעבד כו' אם לא בא
ד
שחרור לידיה נעשה בן חורין
פוסלו מן התרומה וגם
ליה אלא לאו ש"מ יכול ש"מ אמר מר
להשמיענו דבר אחר ומשני דנקט
בחליו ואע"פ שנותן לו דמי ידו רואין
למפרע משעת חתימה.
נוטלו (ס"א והטענו לו)
נותן שבתו ורפואתו לרבו שבתו פשיטא
(ב"מ יט.). חוב הוא
מן המזונות וגם הוא חזר
קוטע יד עבדו לאשמעינן חידוש שני
אותו כאילו הוא שומר קישואין דעדיין
לעבד. חובתו הוא שיוצא
ואמר להן מן התרומה עבד
רפואתו איצטריכא ליה רפואתו דידיה היא
דרפואתו לרבו דהיינו צער דסמא
הוא ראוי לכך כשיעמוד מחליו:
מתחת רבו כלומר הפסד
כהן שברח וכו' ומהדר
דבעי איתסויי ביה לא צריכא דאמדוה
הוא לו שאם עבד של כהן
ורפואתו. לקמיה פריך הא בעי
חריפא כדמסיק דה"א שיהא לעצמו
הכי קא"ל שאם היה עבד
ג
הוא פוסלו מן התרומה ואם
כהן פוסלו מן התרומה
לחמשא יומי ועבדו ליה סמא חריפא ואתסי
כמו רפואתו שהיא לעצמו גם כשיסבול
למיתבא לרופא. הוא הדין לנזקו וצערו
של ישראל אוסרו בשפחה
פי' אע"פ שזכות הוא לו
צער כדי להרויח שכר רפואתו יהא
אלא נזקו לא איצטריך דהיינו דמי
בתלתא יומי מהו דתימא צערא דידיה הוא
כנענית דזילא ליה ושכיחא
שיצא לחירות מ"מ יש בו
❖
ליה ופרצא ליה. (שם).
צד חובה לענין תרומה
לעצמו אבל צער קטיעת היד פשיטא
ידו ופשיטא דלרביה הוא דאפחתיה
קמ"ל תניא א"ר אלעזר אמרנו לו למאיר
א)
וכיון שיש בו צד חובה
דלרבו ולהכי לא תני וכן לבושת.
מכספיה וצערו נמי בכלל רפואתו
והלא ב) זכות הוא לעבד שיוצא מתחת ידי
אין חבין לו לאדם אלא
ר"י: שמע מינה יכול ש"מ.
דהכא הוא כדמפרש לקמיה דהאי
בפניו אמרנו לו והלא
מוסף תוספות
רבו לחירות אמר לנו חוב הוא לו שאם היה
אם ירצה וכו' פי' יכול
וא"ת ר' יוחנן היכי מוקי פלוגתייהו
רפואתו צערא דסמא חריפא הוא
א. כדי שיוכל העבד
למונעו ממנו מזונות בין
עבד כהן פוסלו מן התרומה אמרנו לו
דרשב"ג ורבנן דלעיל דלא מצי למימר
וה"ה נמי לצער המכה. ומדקאמר
להתפרנס ברווח. תוס'
חולין ובין תרומה א"כ
והלא מה אם ירצה שלא לזונו ושלא לפרנסו
הרא"ש.
ב. מאי
שבתו לרבו והוא ניזון מן הצדקה
דפליגי דמר סבר יכול ומ"ס אינו יכול
ה
נמצא שהשליח הזה שום
פשיטותא,
אדרבה
חובה אינו עושה לו אמר
רשאי אמר לנו ומה אילו עבד כהן שברח
ש"מ יכול הרב כו': להעדפה. שהוא
כדפריך לעיל ואי כדאסיקנן לעיל
ד
איצטריך לאשמועינן
להן השבתוני על המזונות
דאמר צא מעשה ידיך במזונותיך
צריך מפני חליו להוסיף על מזונותיו:
דיכול הרב לומר לעבד
ואשת כהן שמרדה על בעלה הלא אוכלין
מה תשיבוני על התרומה
עשה עמי ואיני זנך. רשב"א.
ניזון. משמע מזונות כדי חייו:
ובשני בצורת לא ספיק כו' א"כ לכ"ע
פי' במזונותיו יכול למונעו
בתרומה וזה אינו אוכל אבל אשה חוב הוא
ג. ואי לאשמועינן היא
בין מחולין בין מתרומה
פרנסה. היינו כל שאר צרכיו בלשון
אינו יכול וי"ל דאע"ג דבשאר שנים
ו
גופה דיכול לומר לו עשה
לה שכן פסלה מן התרומה ומפסידה מן
אבל מתרומה בעלמא לא
עמי ואיני זנך. רשב"א.
לעז קונריי"ר: פשיטא. דלרבו הוא
יכול בשני בצורת אינו יכול דבשאר
מצי מנע ליה והשליח
המזונות מאי קאמרו ליה ומאי קא מהדר להו
ד. ומינה
שמעינן
שנים ימצא מרחמים יותר כשיחזור
אלא למאן ליהוי הרי מעשה ידיו
הזה פוסלו אפי' מתרומה
דשבתו נמי לרבו. רשב"א.
על הפתחים מבשני בצורת: ה"ק להו השבתוני על המזונות מה תשיבוני
בעלמא א"כ נמצא שחוב
ה. דהאי או פרנסני או
לרבו ואי לאשמועינן אע"פ שאינו
הוא לו וכ"ת זריק ליה
הוציאני לחירות או תן לי
רפואתו
על התרומה וכי תימרו אי בעי זריק ליה גיטא
דידיה הוא. והא דתנן
זנו ולמימרא דיכול הרב כו' נימא
גיטא ופסיל ליה פי'
מעשה ידי מיבעי לי', ועוד
ופסיל ליה שביק ליה
ועריק ואזיל לעלמא
מ"ש שני בצורת דנקט.
והרי נמצא שבלא השליח
בפרק החובל (ב"ק פז.)
אותו העבד ניזון מן הצדקה ותו לא:
רשב"א. ו. א"כ ר' יוחנן
נמי יכול לפוסלו מתרומה
דאמדוה לחמשא יומי. ליתן לרופא
ומה
(א) בעבד כנעני שלו פטור מכולן שמא
איפליג ארשב"ג ורבנן.
בעלמא שביק ליה ועריק
שכר חמשת הימים: צערא דידיה.
יש לחלק דאע"ג דכשחבל בו אחר
רשב"א. ז. שכבר זכה
ואזיל לעלמא ומה אילו
בכל. תוס' ב"ק פז. ד"ה
עבד כהן שברח ואשת
וסד"א צערא לא זכי ליה רחמנא: קמ"ל. דבכל שבח הבא לידו
נותן רפואתו לעבד הוא שחבל בעבדו לא מיחייב ז אי נמי דאי עביד
בעבד. ח. אודו לי מיהת
כהן שמרדה על בעלה
זוכה בו רבו כשורו וחמורו: אמרנו לו למאיר גרסינן. מפני שחבירו
ליה סמא חריפא דפטור מן המותר כדאמרת הכא :
ד)
ה)
בעבד כהן שמפסידו
הלא (אין) אוכלין וזה
שאם היה עבד כהן פוסלו מן התרומה.
בתרומה. תוס' הרא"ש.
הוא אינו קורהו רבי: ומה והלא אם ירצה שלא לזונו רשאי. נמצא שאינו
ואם תאמר טפי הוה
שהשליח קיבל לו גיטו
ט. לא הבינו דברי ר"מ,
אינו אוכל פי' לא מצי
מפסידו בשחרורו כלום: אבל אשה חוב הוא לה. רבנן קאמרי לה כלומר
ליה למנקט לפי שאוסרו בשפחה דשייך אף בעבד ישראל וי"ל
אלא. תוס' הרא"ש.
למפסליה בגיטא דעריק
י. בביתם. תוס' הרא"ש.
בההיא ודאי מודינא: מאי קאמרי ליה ומאי קמהדר להו. כלומר
דלדבריהם קאמר להו דסברי אדרבה הרי מתירו בבת חורין ח:
ואזיל לעלמא אבל ע"י
יא. לפי מה שהבנתם
השבתוני על המזונות. רבנן שהשיבו לו ומה אם ירצה שלא
תשובה שהשיבם ומה עבד כהן שברח מה תשובה היא למה שאמרו לו
שליח מצי למפסליה בכל
דברי. תוס' הרא"ש.
היכא דאיתיה דמשעה
יב. שנאסר בה, ובזה יש
על המזונות: השבתוני על המזונות. שאינו זנו משלו: מה תשיבוני על
לזונו רשאי ט היו סבורין הא דקאמר ר"מ שאם היה
דמטי גיטא לידיה דשליח
לו הפסד. תוס' הרא"ש.
התרומה. שהרי כל זמן שלא שחררו הוא הולך ואוכל תרומה בכל מקום
עבד כהן פוסלו מן התרומה הוי חוב לו לפי שנותן לו הרב מזונות
זכה לו ויצא ב"ח. ומכאן
יג. בחזקת שהוא עבד
בשביל רבו: וכי תימא. ודאי קבלת שליח זו אינה חוב דאי בעי
בריוח בשביל שיש תרומה הרבה לכהנים או משום שיש מצוה באכילת
כהן, ורבנן נמי לא פליגי
מוכיח דבהגעת הגט ליד
י
בהכי. תוס' הרא"ש.
השליח אע"פ שלא הגיע
מריה זריק ליה גיטא ברשות הרבים בתוך ד' אמות: ופסיל ליה.
תרומה ומשום הכי מהדרי ליה ומה אם ירצה שלא לזונו וקאמר להו
יד. לרבנן. תוס' הרא"ש.
ליד העבד הוי משוחרר
שהרי משוחרר הוא זו אינה ראיה דאיהו שביק ליה מיד ולא ימציא
ר"מ השבתוני על המזונות מה תשיבוני על התרומה שאפילו לא ירצה
טו. שחררו רבו וליתסר
יא
יב
שאם צריך שיגיע ליד
בתרומה, ולר"מ נמי
עצמו למקום שיוכל לפוסלו בזריקת גט: ואזיל לעלמא. ואכיל תרומה:
הרב לזונו יש חובה דמכל מקום מוצא העבד לקנות תרומה בזול יותר
העבד שביק ליה נמי
ליחוש שמא. תוס' הרא"ש.
ועריק אלא ודאי ע"י
וזה טז. או שמא יפקירנו.
מן החולין וגם חולקין לו על הגורן לר"י דאמר (כתובות דף כח:) חולקין
זכוי השליח יכול לשחררו
תרומה לעבד אע"פ שאין רבו עמו: וכי תימא אי בעי זריק ליה גיטא.
תוס' הרא"ש. יז. וגם אין
וא"ת מה בכך מ"מ חוב הוא לו זה השחרור שפוסלו
בכל מקום שהוא אע"פ
האדון משחררו או מפקירו
שלא יגיע לידו. שפיר
מתרומה וי"ל דקסבר דלא חשיב ליה חובה מה שמקבלו זה כיון דאפילו אם לא יקבלנו יכול רבו לפוסלו מתרומה בענין אחר אי נמי
שאינו רוצה להביאו לידי
מכשול שמא יאכל
ה"פ אי בעי זריק ליה האדון גיטא ספק קרוב לו וספק קרוב לעבד ויאסר בתרומה ובשפחה ובבת חורין וטוב לו להיות משוחרר וכן
בתרומה או יבא על
שביק
ליה ועריק ואזיל לעלמא. משמע דאי עריק אוכל
אי בעי שקיל ארבע זוזי מישראל ופסיל ליה מתרומה ועדיין הוא עבד:
השפחה. תוס' הרא"ש.
בתרומה
וא"ת $ ליחוש שמא מכרו לישראל
ומיתסר בתרומה וי"ל דלא
שכיח שיקנהו ישראל מאחר
שברח :
יג
יד
טו
טז
יז
ומה