המביא גט פרק
ראשון גיטין
יג.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ומה
וזה אינו אוכל. משוחרר אינו אוכל: מפני שהוא קנינו. טעמא מאי
אילו עבד כהן שברח ואשת כהן שמרדה על בעלה כו'. לכך
עח א מיי' פ"ו מהל'
א) [ע' תוס' מנחות קז: ד"ה
כבש], ב) [כתובות יא.],
גירושין הל' כח ופ"ט
עבד כהן שברח אוכל בתרומה מפני שהוא קנינו דכהן הלכך אי בעי
מזכיר אשת כהן כלומר כמו שאתם מודים לי באשה שהוא חוב
א
ג) ב"ב קנא: לעיל ט:,
ה"ב יב [כב] סמג עשין נ
ההוא כהן כשיברח עבדו שקיל ארבעה זוזי מישראל ומקני ליה ניהליה
אודו לי נמי בעבד והא דמסיים נמי אבל באשה חוב הוא לה הכל
ד) [לקמן טו. ב"ב קנא.
טוש"ע אה"ע סימן קמא
מדברי ר' מאיר מדלא קאמר אמרנו לו : עבדא בהפקירא ניחא
כל היכא דאיתיה ושוב אינו קנינו ומיפסיל: זילא ליה. זוללה היא בעיניו
קעה.], ה) [קדושין מח. ב"ב
ב
סעי' נח [וסי' קמד סעי'
קמד. קמח. לקמן יד.],
ה']:
ליה. וא"ת עבד קטן ישראל דלא ניחא
לזלזל בה לכל תאותו: ופריצה ליה.
עט ב מיי' פ"ו מהל' עבדים
ו) [לקמן יד:], ז) [ע"ב],
מתנהגת עמו בפריצות: מתני'
ליה בהפקירא כדאמרי' בפ"ק דכתובו'
ומה אילו עבד כהן
שברח ואשת כהן
ח) [וע"ע תוס' כתובות יא.
הל"א סמג עשין פז
האומר תנו גט (א) זה לאשתי גרסינן
(דף יא.) משום דלא טעים טעמא
ד"ה מהו דתימא], ט) [ויתר
טוש"ע י"ד סי' רסז סעיף
שמרדה על בעלה הלא
אוכלים בתרומה וזה
האריכות וביאור תמצא בתוס'
עו:
במתני'. ולא גרסי' תן שלא מסרם
דאיסורא מאי איכא למימר וי"ל דמוד'
אינו אוכל שפיר קאמר להו אמר רבא היינו
פ ג מיי' פ"י מהל' זכיה הל'
ב"ב קנא: ד"ה תנו], י) מ"ד
ליד שליח בחייו לפיכך לא נחלקו
ר"מ בעבד קטן ישראל וא"ת והא
מ"ז, יא) [ע' תוס' כתובות ב:
א סמג עשין פט טוש"ע
דקא מהדרי ליה במתני' מפני שהוא קנינו
ד"ה הרי זה], יב) צ"ל אפילו
חכמים בדבר לומר שמשעה ראשונה
דקאמר התם והא קי"ל ודאי דעבדא
ח"מ סימן רנג סעיף יח:
במנה סתם דבבריא. רש"ש,
דאי בעי שקיל ארבעה זוזי מישראל ופסיל
פא ד מיי' שם ופ"ח שם
א)
זכה לו השליח לעבד להיות משוחרר:
בהפקירא ניחא ליה מנלן והא רבנן
יג) [וע' תוס' ב"ב קמט. ד"ה
הל' ב סמג עשין סב
ליה כל היכא דאיתיה ולרבי מאיר תינח עבד
❖
לא יתנו לאחר מיתה. דגיטא לא הוי
פליגי אר"מ ולית להו בהפקירא ניחא
דקא וכו' האריכו טובא],
טוש"ע ח"מ סי' רנ סעיף א:
פב ה מיי' שם פ"י הל' א
כהן עבד ישראל מאי איכא למימר אמר רבי
ליה וי"ל דמודו רבנן דניחא ליה
עד דמטי לידיה וכי מטי לידיה הא
(ב)
סמג עשין שם טוש"ע
שמואל בר רב יצחק מפני שמפסידו משפחה
מית ליה משחרר ופקעה ליה רשותיה:
בהפקירא אלא הכא גבי עבד לית להו
❖
ח"מ סימן רנג סעיף יח:
גליון הש"ס
גמ' והוא שצבורים. מנה דקתני
לפי שהוא משועבד ורשות אחרים עליו
כנענית אדרבה הרי הוא מתירו בבת חורין
תד"ה והא לא משך וכו'
וגדול הוא לו זכות של שיחרור משל
מתני' בצבורין ומונחין המעות
עבדא בהפקירא ניחא ליה זילא ליה שכיחא
ב)
אע"ג דבפ"ק דב"מ סבר. וע'
פסקי רי"ד
הפקירא אבל גר שאין רשות אחרים
עסקינן ואמר מנה זה תנו לפלוני:
ליה פריצה ליה: מתני' ג)אהאומר תנו גט זה
בתוס' שם שכתבו בדרך אחר
: האומר תנו גט.
בבריא. מתנת בריא במטלטלין
עליו לא ח)
אי
וע' בהר"ן נדרים ד' ה ע"ב
קא"ל. אמר רבא היינו
לאשתי שטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו
❖
ב
ד"ה רי"א:
דקאמרי ליה במתני' מפני
יכול לחזור בו עד שימשוך ויורשו
גרסי' תן גט זה ג אתיא מתני' כר"מ
לאחר מיתה גתנו מנה לאיש פלוני ומת יתנו
שהוא קנינו דאיבעי שקיל
נמי מצי למיהדר ביה אליבא דמאן
דוקא ד אי נמי אפי' כרבנן ה וכגון שאינו
ליה ד' זוזי מישראל ופסיל
לאחר מיתה: גמ' אמר רב יצחק בר שמואל
דלית ליה מצוה לקיים דברי
מוסרו מיד ליד אלא מראהו לו ומצוה
ליה כל היכא דאיתיה. פי'
הגהות הב"ח
מוכרו לישראל ומקנהו לו
בר מרתא משמיה דרב והוא שצבורין ומונחין
המת ו): במעמד שלשתן קנה.
ליתנו והוא לא נטלו עד אחר מיתה
(א) רש"י ד"ה האומר תנו
בכל מקום שהוא ושוב אינו
ולקמןז) מפרש טעמא. וצבורין בעינן
אי נמי נטלו לאלתר ואפ"ה לא זכה
בקרן זוית במאי עסקינן אילימא בבריא כי
גט לאשתי גרסינן במתני' ולא
קנינו וכיון שיכול לפוסלו
דסבר רב זביד לא אמר רב
העבד ונאמר דלא אמרי' תן כזכי
גרסינן תן שלא מסר ליד נ"ב
זולתי השליח נמצא שלא
צבורין מאי הוי הא לא משך ואלא בשכיב
עיין בדברי הרא"ש (סימן
עשה לו השליח שום חובה:
קנה אלא בפקדון דקני ליה כל
אלא כשמוסר לשליח מיד ליד
מרע מאי איריא צבורין כי אין צבורין נמי דהא
י"ג): (ב) תוס' ד"ה עבדא
גרסי' בירושלמי (פ"א ה"ה)
היכא דאיתיה: שמא מנה קבור.
ואשמעינן במאי דנקט זה דאע"ג
וכו' דמודו רבנן בעובד
ר' יוחנן בעי הגע עצמך
דקיי"ל ד)דדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורין
כוכבים דניחא ליה וכו' אבל
יש לו בקרקע וההוא הוא דיהב ליה:
שהגט בעין וראוי לינתן בשעה
שהיה עבדו של קצין הרי
❖
לא דמו א"ר זביד לעולם בבריא וכדרב הונא אמר
עובד כוכבים שאין רשות:
הוא חוב לעבד הגע עצמך
שעושהו שליח והותחל כל כך מחיים
שהייתה אשתו של מוכה
רב דאמר רב הונא אמר רב ה) מנה לי בידך תנהו לו לפלוני במעמד שלשתן
אפ"ה לא יגמרו הדבר לאחר מיתה
שחין הרי זה זכות לאשה אין
קנה רב פפא אמר לעולם בשכ"מ וכאידך דרב דאמר רב שכ"מ שאמר תנו
דאין גט לאחר מיתה אבל אור"ת
לך אלא כהדה (אלא) אילו
ו
מוסף רש"י
המוכר את עבדו שלא מדעתו
מנה לפלוני מנכסי מנה זה נותנין מנה סתם אין נותנין חיישינן שמא מנה קבור
דל"ג כלל זה דע"כ לא תנא זה
עבדא בהפקירא ניחא
שמא אינו מכור והמגרש
במתני' לשום חידוש מדדייק בגמרא
קאמר הוהלכתא לקבורה לא חיישינן רב פפא מאי טעמא לא אמר כרב זביד
ליה. נוח לו להיות עבד
את אשתו שלא מדעתו א)
ויהא מותר בהפקר זימת
שמא מגורשת היא. ור"מ
דמתני' בבריא דאי בשכ"מ מאי איריא
קסבר
השפחות, מהיות בן חורין
תינח עבד כהן שברח עבד
תנו אפילו כתבו נמי ואי תנא זה
להיות מותר בבת ישראל, דלא
ישראל מאי איכא למימר
לאשמועינן שום חידוש אפילו מיירי בשכיב מרע לא ה"ל למימר כתבו ואין נראה לומר דהכי דייק אי בשכיב מרע הוה ליה למיתני כתבו גט
זילא ליה ולא שכיחא ליה
א"ר שמואל בר יצחק מפני
לא
להפקירא (כתובות יא.). לא
שמפסידו משפחה כנענית
לאשתי ותנו שחרור זה לעבדי דהא כיון דצריך לשנות תנו שחרור זה אין לו לתנא לשנות כתבו גט לאשתי ולהאריך בלשוןט): יתנו לאחר מיתה.
ז
ח
יתנו לאחר מיתה. ואפילו
אדרבה הוא מתירו בבת
וקמ"ל דאין גט לאחר מיתה אע"ג דבהדיא תנן בפרק מי שאחזו (לקמן ד' עב.) דאין גט לאחר מיתה הכא איצטריך לאשמועינן י)(בגט שחרור שגם
רבנן דאמרי שיחרורי עבדים
חורין עבדא ניחא ליה
אחר שכתבוהו לא זכה בו העבד ואפי' בגט אשה נמי אשמועינן) דאע"ג שמינה המגרש בחייו השליח לא חשיב להיות כמותו אחר מותו כאילו
זכות הוא וזכין לאדם שלא
ט
בהפקירא דזילא ליה שכיחא
ליה פריצה ליה: מתני'
בפניו, נהי דלהכי זכי ביה
הוא עצמו קיים אלא חשיב גט לאחר מיתה י והתם אשמועינן דאע"ג שבא הגט ליד האשה מחיים הוי גט אחר מיתה ואשמועינן נמי לישני דתני
דלא מצי למיהדר, מיהו מודו
האומר תנו גט לאשתי ושטר
תנו
התם הי משמע מחיים והי משמע אחר מיתהיא): מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה. למאן דמוקי לה בבריא ובמעמד שלשתן א"צ לומר
רבנן דכל כמה דלא מטא
שחרור זה לעבדי ומת לא
דלדידיה רישא נמי איירי במעמד שלשתן ומיירי שהגט כבר בעין דאם אינו בעין אפי' בממון לא שייך מעמד ג' ואיירי שהאשה רוצה בכך ואשמעי'
גיטא לידיה לא הוי משוחרר,
יתנו לאחר מיתה תנו מנה
וכיון דמית קדים תו לא
לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה.
דלא תקון מעמד ג' בשטר אלא בממון דאין נראה שיחלקו האמוראים ברישא דמתני' דמר מוקי לה במעמד שלשתן ומר בכתבו ותנו אלא בסיפא
הוי שיחרוריה שחרור, דנפקא
פי' המורה תנו גט גרסי'
דוקא פליגי ומיירי רישא לכולהו בכתבו ותנו אפי' למאן דמוקי לה בבריא דלא שייך מעמד שלשתן ואע"ג דלא הוי רישא דומיא דסיפא אין לחוש
ליה רשותיה מיניה וחייל
ולא תן שלא מסרם ליד
עליה רשות יורשין (לעיל
דה"נ למאן דמוקי לה בשכיב מרע לא הוי רישא דומיא דסיפא מכל וכל שהשטר אינו בעולם כשמצוה ליתן והמנה הוא כבר בעולם אע"ג דבגמ'
שליח בחייו לפיכך לא נחלקו
ט:). במעמד שלשתן. אמר
חכמים בדבר לומר שמשעה
מוכח מרישא דסיפא איירי בבריא אלמא בעי דלהוי סיפא דומיא דרישא היינו משום דאית לן לאוקמי כולהו בחד גברא אבל מ"מ לא בעי
לו כן (קדושין מח.)
נפקד
ראשונה זכה לו השליח לעבד
לאשוינהו לגמרי : והא לא משך. תימה מאי פריך הא קי"ל (לקמן דף טו.) מצוה לקיים דברי המת אם כן לוקי מתניתין בבריא משום מצוה
יא
ומפקיד ומקבל מתנה, קנה.
להיות משוחרר. לא יתנו
כך תקנו חכמים לפי שהדבר
לאחר מיתה דגיטא לא הוי
לקיים דברי המת וי"ל כיון דחכמים פליגי אר"מ ולית להו מצוה לקיים דברי המת אע"ג דקי"ל כר"מ לא בעי לאוקמי מתני' כיחידאה כדאשכחן
תדיר הוא בין הבריות ולא
עד דמטי גיטא לידיה וכי
בפ' כל הגט (לקמן ל.) דלא מוקי שמואל מתניתין יב כיחידאה כר' יוסי דאמר עשו שאינו זוכה כזוכה $ אע"ג דבפ"ק דבבא מציעא (דף יב.) סבר
הזקיקו חכמים להקנות בקנין
מטי גיטא לידיה הא מית ליה
שמואל כוותיה ועוד י"ל דלא מצי לאוקמי מתני' משום דמצוה לקיים דברי המת דאם כן מאי איריא צבורין אפי' אין צבורין נמי דסבר הגמרא
ובעדים (רשב"ם ב"ב קמד.)
משחרר ופקע ליה רשותיה
מתלת הלכתא בלא טעמא
אבל תנו מנה לפלוני ומת
מצוה לקיים כו' שייך אפילו יב)במלוה דבבריא לא חיישינן למנה קבור מדלא פירש וא"ת ולרב גופיה תיקשי דלוקמא משום דמצוה לקיים דברי
הוא, ולפי שהדבר נהוג בין
יתנו לאחר מיתה אעפ"י שלא
המת אפילו אין צבורין ויש לומר דרב לא סבר לה כרבי מאיר אלא כר' יוסי יג כדפסיק שמואל בפרק מציאת האשה (כתובות דף סט:) נמי כר'
הסוחרים והחנונים תקנו את
משך ולא מצו יורשין הדרי
יוסי ועוד מפרש ר"ת דלא אמרי' מצוה לקיים דברי המת אלא בדבר שהושלש מתחלה לכך ביד שליש דומיא דהמשליש מעות לבתו (שם דף סט:)
הדבר לקנות באמירה במעמד
יד
טו
בהו דדברי שכ"מ ככתובין
שלשתן, לפי שאין קנין מועיל
וכמסורין דמי פי' ב) כשאומר
ותנו שקל לבני (שם) ובמתני' משמע שלא הושלש לכך מתחלה מדלא קתני תנו מנה זה לפלוני ולא דמי להולך מנה לפלוני דלקמן דאמרי'
❖
בדבר שאין בעין (שם קמח.).
תנו מנה לפלוני מנכסיי [מנה
עלה מצוה לקיים דברי המת ואע"ג דלא תנא זה דהולך מנה לפלוני משמע שפיר בלא זה שמוסר לו באותה שעה להוליך יותר מבתנו מנה
זה] נותנין מנה סתם אין
לפלוני וכן משמע בפרק מי שמת (ב"ב דף קמט.) גבי איסור גיורא דלא הוי מהני ביה טעמא דמצוה לקיים דברי המת בתריסר אלפי זוזי
נותנין חיישינן שמא מנה
קבור קאמר ומסיק תלמודא
שהפקיד לרבא לפי שלא הופקדו מתחלה לתתם לרב מרי ויש לדחוק דשמא לא אמרי' מצוה לקיים דברי המת אלא כשהשליש מתרצה
מוסף תוספות
והלכתא למנה קבור לא
ורבא לא היה חפץ להיות שליש לכך ועוד אומר ר"ת דבגר לא אמרי' מצוה לקיים דברי המת דכל דאיתיה בירושה מצוה לקיים דבריו
חיישינן: אמר רב הונא אמר
א. מטעם זה. תוס' הרא"ש.
הואיל ולא פסק כחו מאותו הממון דמכחו יורשין אבל גר דליתיה בירושה ופסק כחו מממונו אין מצוה לקיים דבריו וכי האי גוונא אמרינן
רב מנה לי בידך תנהו לפלוני
ב. אבל אשה וכו'. תוס'
טז
אית
במעמד שלשתן קנה אמר
הרא"ש. ג. [ד]משמע שנתנו
התם דכל דאיתיה בירושה איתיה במתנת שכיב מרע כו' יג):
ספרים דגרסי שכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני מנכסי נותנין
רבא מסתברא מילתא דרב
לו כבר. תוס' ב"ב קנא: ד"ה תנו
מנה זה נותנין מנה סתם אין נותנין דלמא מנה קבור קאמר ומפרש ר"י דה"פ דכשאמר מנכסי נותנין אפי' אמר מנה סתם ולא חיישינן למנה
בפקדון אבל במלוה לא
גט. ד. דאמר וכו' חוב הוא
קבור כיון שמצוה לתת לו משלו רוצה שיתנו מ"מ והא דקתני מנה זה נותנין כשאינו מצוה לתת לו משלו אלא שמודה ואומר תנו מנה לפלוני
פי' פקדון דאיתיה בעיניה
לעבד שיוצא מתחת יד רבו
יז
מצי לאקנויי לחבריה במעמד
לחירות, הלכך לא [זכה] לו
פקדון שיש לו בידי ולכך במנה סתם אין נותנין דלמא מנה קבור קאמר שמודה שהוא של פלוני ומתני' איירי בפקדון ולהכי בעינן צבורין דבלא
שלשתן ואע"ג דלא משך
השליח. שם. ה. דאמרי זכות
צבורין חיישינן למנה קבור וא"ת ואמאי אוקי רב בפקדון לוקמי במתנה כדמשמע לשון תנו ואפי' באין צבורין וי"ל דהא כבר אשמעי' בבבא בתרא
המקבל אבל מלוה דליתא
הוא לו. שם. ו. [שם תוס'
בעין דלהוצאה ניתנה לא קנה
מביאו בשם ר"י]. ז. דהוי
(דף קנא.) דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו אבל בפקדון אשמועי' דלא חיישינן שמא שלא להשביע את בניו אומר כן דכיון שאומר תנו
במעמד שלשתן עד שימשוך
שמעי' דבשכיב מרע איירי
הודאה גמורה היא אכן קשה לר"י על זה דא"כ אמאי מוקי לה בשכיב מרע בבריא נמי מצי לאוקמי בכה"ג וכ"ת דלא חיישינן למנה קבור אלא
המקבל: והאלקי' אמר רב
מדתני כתבו, ומדתני תנו
בשכ"מ לפי שלא היה יכול לפרש מנה קבור מטורד חליו אבל בבריא מדלא פירש אינו מקפיד מאיזה יתנו לו א"כ לוקמא בבריא ואפי' באין
אפילו במלוה וטעמא מאי
שטר שחרור זה לעבדי
פי' כיון דליתא בעין מ"ש
אשמועינן חידוש. שם.
צבורין לכן נראה דלא גרסי' מנכסי נותנין אלא אפי' במתנה חיישי'
למנה קבור אלא גרסינן מנכסי מנה זה נותנין מנה סתם אין נותנין:
דקנייא מקבל בלא משיכה
ח. משום חידוש, אפי' איירי
קסבר ומעמד שלשתן מה מהני
בשכיב מרע. תוס' הרא"ש.
ומסיק מר זוטרא הני תלת מילי שוינהו רבנן כהלכתא בלא טעמא חדא הא אידך דאמר רב יהודה אמר שמואל הכותב
ט. [וסד"א ד]יכול לגרש ששלוחו של אדם כמותו קמ"ל. תוס' ב"ב קנא: ד"ה תנו גט. י. דלא ידעינן הא ממשנה דמי שאחזו. שם.
כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפטרופוס פי' להכניס ולהוציא ואעפ"י שכתבן לה בלשון מתנה לא קנאתן ואין טעם
יא. [ע"ע תוס' ב"ב קנא: ד"ה תנו מנה]. יב. דהמלוה מעות את הכהן ואת הלוי. תוס' ב"ב קמט. ד"ה דקא מגמרי. יג. דלית לי'
בדבר כהלכה למשה מסיני שאין בה טעם אלא כך תקנו חכמים והפקר ב"ד היה הפקר אידך דאמר ר' חנינא המשיא
מצוה לקיים דברי המת. רשב"א. יד. והכי פריך תלמודא כי צבורין מאי הוי הא לא משך, כלומר מדבעי צבורין א"כ לית לי' מצוה
אשה לבנו גדול בבית קנאו פי' בית מיוחד שאינו דר בו ועשאו לו בית חתנות אעפ"י שלא כתב לו מתנה עליו מסתמא
לקיים דברי המת וא"כ כי צבורין מאי הוי הא לא משך. תוס' הרא"ש. טו. [בתוס' ב"ב קמט. ד"ה דקא מגמרי הביאו בשם ר"י].
קנאו ודוקא מנה לי בידך שכבר נתנו לו ולא אמר לו כלום בשעת הנתינה והשתא קא"ל הכי צריך מעמד שלשתן אבל
טז. דלא מחמתיה זכו בהו אינשי אלא מן ההפקר, בממון שאינו שלו. רשב"א. יז. אפי' כי אית לי' מנה קבור מאי הוי. רשב"א.
אם א"ל בשעה שנתנו לו תנהו לפלוני זכה דהא אמרן כל האומר תנו כאומר זכו דמי ואין צריך מעמד שלשתן ולקמן
נמי בעי' למימר הולך מנה זה לפלוני שאני חייב לו או תן מנה זה לפלוני שאני חייב לו זכה ואם בא לחזור אינו חוזר
א) בירושלמי לפנינו הגירסא שלא מדעתה וע"ש במפרשים. ב) נראה דזה ציון על מימרא דרב בגמ' שכ"מ שאמר וכו' מנה זה נותנים.
דהולך ותן זכה וכל שכן אם אמר לו זכה בעבור פלוני בפי' דזכין לאדם שלא בפניו ואין צריך מעמד שלשתן אבל
הכא דלא יהיב ליה מידי אלא על מנה דאית גביה או בפקדון או בהלואה אומר לו תנהו לפלוני צריך מעמד שלשתן ואפי' אם אמר לו בפי' זכה לי בעבור פלוני לא זכה אם לא היה מעמד שלשתן דדוקא מאי דאמרי' זכין לאדם שלא
בפניו בדמסר בידיה מידי אבל במידי דאיתיה ברשותיה לא מצי למימר ליה זכה בעבור פלוני עד שימשוך או עד שיהיה במעמד שלשתן דרשותו של אדם זוכה לו לעצמו שאם אמר לו מה שיש לי ברשותך יהא שלך קנה דרשותו של אדם
קניא לו אבל כשאומר לו מה שיש לי ברשותי יהא לפלוני לא קנה שאין רשותו קנה לאחרים וצריך שימשוך המקבל או שיאמר לו במעמד שלשתן ואפי' אם אמר לו בשעת המסירה תן מנה זה לפלוני דאמרי' כל האומר תנו כאומר זכו
דמי ואינו יכול לחזור בו בעי' למימר לקמן דוקא אם היה חייב ראובן לשמעון מנה שהלוהו או שהפקיד בידו שמעון ואם אמר ללוי תן מנה זו לשמעון זכה ואינו יכול לחזור בו אבל אם רוצה ראובן ליתן לשמעון אותו מנה במתנה ואמר
ללוי תן מנה זה לשמעון אם רוצה ראובן לחזור בו יכול ולא אמרינן גבי מתנה כל האומר תנו כאומר זכו דמי כ"א גבי חוב ופקדון. אבל אם היה במעמד שלשתן אפילו גבי מתנה נמי קנה המקבל ואע"ג דאמר לו תן ולא אמר לו זכה.