המביא גט
פרק
שני גיטין
כ.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אי
משום כריתות דאית בה הא בעינן וכתב לה לשמה וליכא.
כריתות דאית בה. שכתובה בה פרשת וכתב לה ספר כריתות: לה
מח א מיי' פ"א מהלכות
א) [לקמן כג. כד: כה. כו.
סוטה כ:], ב) שבת קד:
גירושין הל' ג ופ"ג
לשמה: יהב זוזא לספרא. לכתוב אותה פרשה לשם גירושיה: הא
תימה דלענין מגילת סוטה משמע בפ"ק דעירובין (דף יג.)
לקמן נד: [מסכ' סופרים
שם הלכה א סמג עשין נ
בעינן שינה שמו ושמה. דתנן לקמן (דף פ.) דפסול אלמא צריך לכתוב
דמוחקין לה מן התורה אפי' למאן דבעי כתיבה לשמה דקאמר רב
פ"ה ה"ג], ג) לקמן
טוש"ע אה"ע סי' קלא
שמו ושמה. ואית דלא גרסי שינה ומאן דגריס ליה משום מתני' דלקמן
פפא דלמ"ד אין מגילתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת תורה
עז., ד) [פי' כיפה של
סעיף א:
מט ב מיי' פ"ג מהל'
צמר ארוגה אם רקם
ואגב גררא גריס ליה: מאי קמ"ל.
דסתמא כתיבה ה"נ דמחקינן וי"ל
בארוגה גט אשה או גט
גירושין הלכה ד
כל הני פשיטא לן דפרשה שבתורה
דרב יוסף דשמעתין לא סבר לה
אי משום כריתות דאית בה הא בעינא וכתב
חירות אינו גט. ערוך
סמג שם טוש"ע שם סעיף
1
אינה גט: עליו קולמוס. על כל אות
ערך כפה], ה) [פירוש
כוותיה א"נ סבר כאידך תנא דסבר
ה:
א
להא) אלשמה וליכא וכי תימא ליחוש דילמא
נ ג מיי' פ"א מהל' תפילין
מביאין הוצין וצובעין
ואות: ונתכוין לכתוב יהודה. שהיה
אין מוחקין לה מן התורה וכמתני' דבפ'
אקדים ויהב ליה זוזא לספרא מעיקרא הא
הלכה טו סמג לאוין ג
אותן ומציירין בהן כתב
טועה וסבור שהוא צריך לכתוב יהודה:
כל הגט (לקמן דף כו.) דתנן הכותב
טוש"ע י"ד סי' רעו סעיף
כמו שעושין הישמעאלים
בעינן [א] שינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה
וטעה ולא הטיל בו דלת. הרי השם
ב:
במחצלאות כותבין אותיות
טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש
וליכא ורב יוסף מאי קמ"ל שאין מי מילין על
נא ד מיי' פ"ד מהל'
ונקראות. ערוך], ו) [שבת
כתוב אלא שהוא שלא לשמו: ואנוהו.
כו' ודייק מהתם בריש מס' זבחים
קלג:], ז) [קדושין
גירושין הלכה ב סמג
גבי מי מילין אמר רב חסדא ב גט שכתבו
התנאה לפניו במצות ו): איהי כתבה
(דף ב:) דסתמא פסול וכ"ש ספר
נח:], ח) [פסחים לב:],
עשין נ טוש"ע אה"ע סי'
שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה
ט) [וע"ע תוס' פסחים לב:
קכד סעיף א:
ליה. נותנת שכר הסופר כדאמרינן
תורה דלא איכתוב לשם גירושין כלל
נב ה ו מיי' שם הל' ו
ד"ה ואין ותוס' מנחות ס.
באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן דתניא הרי
בגמרא דגט פשוט (ב"ב דף קסח.)
ועוד נראה דאפי' מאן דמכשיר
ב)
ד"ה מי בעינן ותוס' ב"מ
סמג שם טוש"ע
משום תקנת עגונות: אקנויי אקנו
שהיה צריך לכתוב את השם ונתכוין לכתוב
מז. ד"ה קונים],
אה"ע סי' קכה סעי' ד:
במגילת סוטה למחוק מן התורה אע"ג
❖
נג ז מיי' פ"ט מהלכו' כלי
ליה רבנן. ההוא זוזא מדידה
והוי
דבעי לשמה מודה לענין גט דפסול
יהודה וטעה ולא הטיל בו דלת מעביר עליו
המקדש הלכה ב סמג
כמאן דיהיב ליה איהו דהפקר
ב"ד
דבעירובין בפ"ק (דף יג.) משמע דכולהו
קולמוס ומקדשו דברי רבי יהודה וחכמים
עשין קעג:
הפקר: ונתן. בר נתינה שיהא שוה
נד ח מיי' פ"ד מהל'
תנאי מודו בהנך דפרק כל הגט דחשיבי
תורה אור השלם
אומרים אין השם מן המובחר אמר רב אחא
ג
גירושין הל' ו סמג
פרוטה: העלה של זית. שאינו
שוה
שלא לשמה מדפריך התם ולית ליה
❖
1. כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה
עשין נ טוש"ע שם:
בר יעקב דילמא לא היא עד כאן לא קאמרי
כלום: דחזי לאיצטרופי. עם עלין
לרב אחא בר יאשיה כתב לגרש את
וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא
רבנן התם דבעינא זה אלי ואנוהו וליכא
הרבה לשכוב עליהן או למאכל בהמה
2
(א)
תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא
אשתו ונמלך כו' ובמגילת סוטה
אבל הכא לא אמר רב חסדא יכילנא
בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ
ואע"ג דלא שוה פרוטה. אבל איסורי
לעזי רש"י
סתמא כשר משום דמסתמא שאין
סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ
הנאה לא: ולא קלסוה. משום דאמר
למיפסלינהו לכולי גיטי דעלמא אמר לי' רבא
ברושדי"ר. רקמה.
הכהן שעליו לכתוב מקפיד ומסתמא
וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ:
ב
❖
לה משמא דיחידאה: דרשה. זימנא
דברים כד א
קוינ"ץ. מטבעה.
מאי טעמא $ אילימא משום דכתיב וכתב
ניחא ליה אבל גבי גט בעל סתמא
1
2. עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי
אחריתי משמיה דרבים כי היכי
והכא איהי קא כתבה ליה ודילמא אקנויי
לא ניחא ליה אע"ג דפריך ממתני'
לִישׁוּעָה זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ
דליקבלוה מיניה: אלמא. מדטרח
אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ:
דגט ארבי אחא בר יאשיה דאיירי
אקנו ליה רבנן ואלא משום דכתיב ונתן והכא
מוסף רש"י
❖
כולי האי דליקבלוה אלמא הלכתא
שמות טו ב
במגילת סוטה לענין שלא לשמה לא
לא יהיב לה מידי דלמא נתינת גט היא תדע
וטעה ולא הטיל בו
כוותיה: חקק. בטבלא בסכין: עבד
משמע ליה לחלק: הא בעינן שמו
דלת. ונמצא שם כתוב
דשלחו מתם כתבו על איסורי הנאה כשר:
שיצא. לחירות: בכתב שחקק על גבי
כדרכו אבל שלא לשמו הוא
ושמה. אע"ג דמתני' דפרק הזורק
גליון הש"ס
גופא שלחו מתם כתבו על איסורי הנאה
ונמצא שם נכתב
טבלא. דף: ופינקס. כעין אותן של
ד
(לקמן נד:)
(לקמן דף פ.) דשינה שמו ושמה מוקמינן
גמ' אילימא משום דכתי'
במקומו אבל לא בכוונה
סוחרים שחוקקים עליהן בעט: ולא
כשר אמר רב אשי אף אנן נמי תנינא על
. מעביר עליו
עי' לקמן דף כב
וכתב.
לה דהאי הולד ממזר כרבי מאיר
(שבת קד:)
ג
בכתב שעל גבי כיפה. כעין כובע של
ע"ב תד"ה והא לאו: תוס'
העלה של זית דילמא שאני עלה של זית
קולמוס. לשמו (לקמן נד:)
משמע דלרבנן לא הוי בשינה שמו
לכוונת שם על כל אותיותיו
ד"ה דילמא וכו' וכן גבי
צמר ונותנות הנשים תחת צעיף
דחזי לאיצטרופי תניא רבי אומר כתבו על
אלא פסולא דרבנן ומדנקט שינה ולא
תרומה. עיין שבת דף כה
כאילו הוא כותבו (שבת
קישוריהן כדאמרי' בבמה אשה יוצאה
❖
שם). וקלסוה. יפה אמרת
ע"ב תוד"ה תתן לו:
איסורי הנאה כשר נפק לוי ג)דרשה משמיה
נקט לא כתבו כלל משמע דבלא כתבו
❖
(שבת דף נז:): אנדוכתרי. תכשיט
.
(לקמן עז.)
דרבי ולא קלסוה משמיה דרבים וקלסוה
כלל כשר אפי' מדרבנן ד הא ליתא דעל
ורוקמין עליו צורות במחט כעין
כרחך לא כתבו כלל לר"מ פסול מה"ת
אלמא הלכתא כותיה תנו רבנן וכתב ולא
הגהות הב"ח
ה
ברושדי"ר בלע"ז ואם רקמו עליהן
פסקי רי"ד
דהא בעינן שיהא מוכיח מתוכו שהוא
חקק למימרא דחקיקה לאו כתיבה היא
אותיות הגט אינו כתב לפי שאינו כתוב
(א) גמ' התם אלא
❖
מגרש את אשתו ובלא כתבו כלל אין
דבעינא זה אלי:
שלחו מתם כתבו על
ורמינהו עבד שיצא בכתב שעל גבי טבלא
וקבוע אלא מוטל על הבגד וב'
איסורי הנאה כשר פי' דהא
מוכיח אלא אומר ר"י דלא מיירי בשינה
ה
ראשיו תחובים: הא דחק תוכות.
ופינקס יצא לחירות אבל לא בכתב שעל גבי
כתיב ונתן בידה על נתינת
שמו ממש דא"כ הוה ליה למינקט לא
של אותיות וצידיהן והאותיות בולטות
הגט מיירי ולא דליתיב לה
כיפא ואנדוכתרי אמר עולא אמר רבי
הגהות הגר"א
ד)
ה)
כתבו כלל דפסול לרבי מאיר דמתני'
מידי דשוה הוא: ת"ר ונתן
אינו כתב לפי שלא צייר את האותיות
אלעזר לא קשיא ו הא דחק תוכות הא דחק
[א] גמ' הא בעינן שמו
ולא וחקק למימרא
ר' מאיר כדאמרי' התם דהוי רבותא
❖
אלא חקק סביבותיהם והעץ נשאר
ושמה וליכא כו' כצ"ל:
דחקיקה לאו כתיבה היא
יריכות ותוכות לא ורמינהו ז לא היה כתבו
טפי אלא שינה שמו היינו ו שכתב שם
כמו שהיה בדפוס האותיות מאיליו:
ורמינהו עבד שיצא בכתב
שוקע אלא בולט כדינרי זהב והא דינרי זהב
שע"י טבלא ופנקס יצא
דגליל ביהודה והשתא קאמר הכא
הא דחק ירכותיהן. של אותיות דהיינו
לחירות אבל לא בכתב
מוסף תוספות
תוכות הן כדינרי זהב ולא כדינרי זהב כדינרי
שפיר הא בעינן שמו ושמה וליכא
הן ממש שישקע הכתב זו היא כתיבה:
שע"ג כיפה ואנדרכתן פי'
[וכ"ש] דבלא כתבו כלל הוא דפסול:
זהב דבולט ולא כדינרי זהב דאילו התם
א. דרב פפא. תוס'
לא היה כתבו. של ציץ שוקע אלא בולט
שחקק בסכין הגט ע"ג
דילמא נתינת גט הוא. וכן
עירובין יג. ד"ה אבל.
טבלא או ע"ג פנקס שהם
כצורות של דינרי זהב: והא דינרי זהב
תוכות הכא יריכות
אמר ליה רבינא לרב
ב. אם יכתוב שום אדם
מלאים שעוה וחוקקין
שלף איש נעלו ונתן
תוכות הוא. דקא סלקא דעתיה כשהוא
לשמה שלא ברשותו. שם.
אשי
רושמא מיחרץ חריץ או כנופי מכניף
עליהם בעט ברזל זו היא
ג. דאמר כל המשנה
לרעהו (רות ד) לא בעינן שוה פרוטה
חשובה כתיבה אבל מה
מכה בקורנס חותם המטבע על הדינר
ליה מיחרץ
חריץ
איתיביה לא
אמר
ממטבע שטבעו חכמים
ח
שרוקמין במחט ע"ג כיפה
אע"ג דכתיב ונתן $ וכן גבי תרומה
תוכות וסביבות צורת החותם שהיא
בגיטין הולד ממזר. תוס'
היה
כתבו שוקע אלא
בולט כדינרי
שהיא כמין כובע של צמר
הרא"ש. ד. דאלת"ה
ז) חטה אחת פוטרת את הכרי אע"ג
שוקעת והם מלאים דוחקין את תוכו
על ראש הנשים ואנדרכתי
אדתני פסולין בשינה
זהב
ואי סלקא דעתך
מיחרץ חריץ
מין תכשיט הוא ורוקמין
דכתיב (דברים יח) תתן לו ובמתנות
וסביבות צורת הדינר וכנגד שקיעת
ליתנינהו בלא כתיבה כלל
אותו במחט ורקמת המחט
הא
וכ"ש היכא דשינה. תוס'
רושם החותם אין הדינר של זהב נדחק
דם חטאת ובמתנות בהונות אין בו
לא חשיבא כתיבה לפי
הרא"ש. ה. דשינה שמו
ומאיליה הצורה עומדת במקומה וגבי ציץ כתיב (שמות לט) מכתב
שיעור והא דאמר אבא שאול בפ' כל שעה (פסחים דף לב:) דזר
שאין האותיות קבועות
דקתני במתני' דהזורק.
אלא תחובות ובעי' כתב
תוס' הרא"ש. ו. כעין
פתוחי חותם אלמא כתיבה היא: ואילו הכא יריכות. שהיה הציץ
שאכל תרומה לא מיחייב בפחות משוה פרוטה משום דכתיב (ויקרא כב)
קבוע על הדבר שהוא
ששנינו
בהשולח,
דק כעין טס וצר האותיות מעבר האחד ודוחק ירכותיהן והן בולטות
ונתן לכהן וגו' ואין נתינה בפחות משוה פרוטה היינו משום דתשלומי
בראשונה היה משנה שמו
מגרש בו אמר עולא אמר
ושמה, דאינו ר"ל שינוי
מעבר השני כמו שמציירים כסף וזהב העשוי ליקבע בכלי עץ ששותים
תרומה ילפינן מתשלומי מעילה דתרוייהו תשלומי קדש מיקרו וגמרי
ר' אלעזר לא קשיא הא
גמור אלא כגון שיש לו
דחק קורות הא דחק
בהם יין: רושמא. חותם המטבע שקורין קויינ"ץ: מיחרץ חריץ.
בחט חט מהדדי ולמאן דבעי בכריתות (דף ו:) ואשר יתן ממנו על
שני שמות אחד ביהודה
ירידות פי' הא דחק קורות
התוכות והסביבות של צורתו שהיא שוקעת חורצין ודוחקין תוכות
זר שתהא נתינה בכזית היינו משום דסיכה היא ואפקה בלשון נתינה
ואחד בגליל. תוס' הרא"ש.
של אותיות וצידיהן
ז. ש"מ דהלכתא הכי.
וסביבות של צורת הדינר עד שעומדת צורת הדינר בולטת כמו שהיתה
והאותיו' בולטות אינו
לאפוקי ממשמעות דסיכה קאתי דמשמע כל שהוא וצריך נתינה
תוס' הרא"ש. ח. משום
כתב לפי שלא צייר את
ונפקא מינה שאם חקק את הגט בחותם וכתבו על גבי טס לא הוי
חשובה כמו ונתן לכהן את הקדש (ויקרא כב) דהוי בכזית לרבנן דאבא
ח)
דמשמע דרבים פליגי עלי'
האותיות ולא חקק [אלא]
ולא הוי ניחא להו בהכי
שאול וכן לא יתן עליה לבונה דבפרק כל המנחות (דף ס.) מצריך כזית
כתב דתוכות הוא: או כנופי מכניף. צורת החותם שהיא שוקעת כשתוכותיה
סביבותיו והעץ נשאר
משום דקים להו דכן
כמות שהיה ונמצאו
דוחקים את תוכות של דינר ונכנס הזהב קצת בדוחק בתוך שקיעת
היינו משום דשני מלשון שימה דאתחיל בה לא ישים עליה שמן או משום
הלכה. תוס' הרא"ש.
האותיות בולטות מאיליהן
ט. כי אמרה משמיה
הצורה ונמתח מתוך דוחקו ונכנס לתוך הצורה ולאו ממילא הן אלא ע"י
דומיא דהקטרת לבונה בחוץ דהויא נמי הקטרת איסור דהוי בכזיתט):
והא דחק ירידותיהן
דרבי קלסוה כלומר דיפה
משמיה דרבים וקלסוה אלמא הילכתא כוותיה.
מכת הקורנס הצורה עצמה נמתחת לתוך הרושם והרי כתבה בידים:
פי' בקונטרס
שהאותיות
שוקעין
אמר דרבי אמרה ורבנן
בטבלא וזהו חשובה כתב
פליגי עליה דאין הלכה
מדטרח עלה דלקלסוה ובפ' מי שאחזו (לקמן דף עז.)
הא
וגופי האותיות קורא
כרבי מחבריו, וכשאמרה
לא יתכן לפרש כן דקאמר נפק רבי חייא דרשה משמיה דרבי וקלסוה משמיה דרבים ולא קלסוה אלמא לית הלכתא כוותיה ואומר ר"ת
משמיה דרבים לא קלסוה
ירידות:
דהכא דייק מדקלסוה כי אמר משמיה דרבים ולפיכך נמי לא קלסוה כי אמר
משמיה
דיחיד מעיקרא ולקמן איפכא :
משום שאין הלכה כן. תוס'
ז
ח
ט
למימרא דחקיקה לאו
הרא"ש. י. ואמרי' מ"ם
כתיבה היא. הוה מצי לאקשויי מלוחות דכתיב בהו
כתיבה
בכמה קראי והיה כתבם חקוק כדכתיב
וסמ"ך של לוחות בנס היו
(שמות לב) חרות
על הלוחות אלא דניחא ליה למיפרך
מגט אגט:
עומדין. תוס' הרא"ש.
י
התקבלי