המביא גט
פרק
שני גיטין
כא.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אלא
מהכא ערב היוצא כו'. קשה לר"י דבריש הנושא (כתובות
זקן שאני דידע לאקנויי. שהוא חכם וידע שאינו שטר אלא אם כן
סב א מיי' פכ"ו מהל'
א) ב"ב קעה: כתובות קב.,
ב) לקמן כב: ע"ש [עדיות
מלוה הלכה א סמג
מקנהו לו לגמרי וגמר דעתיה ומקני אבל אשה לא ידעה כולי האי
דף קב. ) פליג ר' יוחנן וריש לקיש בחייב אני לך מנה בשטר
יא)
פ"ב מ"ג], ג) [לקמן עח.
עשין צג טוש"ע ח"מ סי'
ולא גמרה לאקנויי בדעתה אלא בשאלה בעלמא: לאחר חיתום
וקאמר התם כתנאי מהך דערב ופי' בקונט' דפליגי אי חשיבא הודאה
ב"ק יב. ב"מ ט:], ד) ב"ק
קכט סעיף ד:
שטרות. לאחר שנחתם השטר כתב
סג ב ג מיי' פ"ד מהל'
א"כ משמע דערב מחייב ליה משום הודאה שמודה דנעשה ערב
הערב כתב ידו ואני ערב:
יב. ב"מ ט: לקמן עח.,
ה) [לקמן כד. סג:],
גירושין הלכה ה סמג
גובה. המלוה ממנו: מנכסים בני
בשעת מתן מעות מדמייתי לה עלה
ו) [לקמן עז: ב"מ י:],
עשין נ טוש"ע אה"ע סי'
חורין. אבל לא ממשעבדי כיון דליכא
והכא משמע בההיא שטרא הוא
זקן שאני דידע לאקנויי אלא אמר רבא
ז) [קדושין מא.],
קכד סעיף ז:
סד ד ה ו מיי' פ"ה
שטר בעדים לית ליה קלא והוה ליה
ח) [ירמיה לב], ט) [דברים
משעבד נפשיה להתחייב מעתה ולפי'
א
מהכא ערב היוצא לאחר חיתום שטרות
א)
א
כד], י) [שם], יא) [ושם ד"ה
מהלכות גירושין הל'
כמלוה על פה. אלמא כל אדם נמי
ר"ת יב)דהתם דלא מפרש משום הודאה
גובה מנכסים בני חורין אמר רב אשי מאי
כתנאי], יב) בתוס' שם ד"ה
יז [והלי"ח] סמג עשין נ
אליבא, יג) וכ"ה ברש"י שם
מקנה דהא האי שטרא כשחתם בו
ניחא וי"ל דבתרתי פליגי בן ננס ור'
טוש"ע אה"ע סי' קלט
קושיא דלמא גברא שאני דידע לאקנויי אלא
דף קא: ד"ה ה"ג,
❖
הערב לאחר זמן כבר היה מסור
ישמעאל בין שכתב בשטר ואני מודה
סעיף [טז יז] יח:
9אמר רב אשי מהכא אשה כותבת את
סה ז מיי' פ"ד מהלכות
ב
ב)
ג
למלוה והיאך נכסי הערב הזה
שאני ערב בין שכתב בו ואני נעשה
זכיה הלכה א סמג
גיטה והאיש כותב את שוברו שאין קיום
ערב מעכשיו דרישא דקתני ערב
משתעבדים בו והא בעינן ספר מקנהח)
עשין פב טוש"ע ח"מ סי'
מוסף רש"י
הגט אלא בחותמיו אמר רבא כתב לה גט
רמה סעיף י:
היוצא אחר חיתום שטרות משמע
אי לאו דאקנייה ניהליה מלוה לערב
ד
סו ח מיי' פ"ב מהל'
ערב היוצא לאחר
וחתם והדר מסריה ניהליה: כותבת
ונתנו ביד עבדו וכתב לה שטר מתנה עליו
דפליגי בהודאה מדלא נקט בהאי
חיתום שטרות. תחת
גירושין הלכה יח
את גיטה. ומקניא ליה לבעל ויהיב
לישנא ערב שלא בשעת מתן מעות
קנאתהו ומתגרשת בו ואמאי חצר מהלכת
חתימת העדים כתוב פלוני
סמג עשין נ טוש"ע אה"ע
ג)
❖
ערב והוא מודה בדבר
סי' קמא סעיף ד:
לה ניהלה: והאיש כותב את שוברו.
חייב ומדמהדר ליה בסיפא הרי שהיה
ב
היא וחצר מהלכת לא קנה וכי תימא
(כתובות קב.) או: שכתב
פרעון הכתובה שפרע ומקנהו לאשה
חונק חבירו ג משמע דפליגי נמי בחנוק
בעומד ד) והאמר רבא כל שאילו מהלך לא
בתוך השטר אחר חתימת
ומייתי הכא מחנוק דמשתעבד אע"פ
והיא מחתמת עדים ומוסרתו לו לראיה
העדים אני פלוני בן פלוני
תורה אור השלם
קנה עומד ויושב לא קנה ה והלכתא בכפות
ערב (רשב"ם ב"ב קעה:)
.
בידו: עליו. על העבד: קנאתהו.
שלא היה השטר שלו ולפי' הקונטרס
גובה מנכסים בני
1. כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה
ואמר רבא וכתב לה גט ונתנו בחצרו וכתב
לעבד בשטר מתנה זה והגט שבידו
דפליגי בהודאה אע"ג דתנן הוציא עליו
חורין. המלוה מן הערב,
וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא
לה שטר מתנה עליו קנאתהו ומתגרשת בו
דהוה ליה האי עבד כחצרה וגיטה
כתב ידו גובה כו' התם בכתב וחתם
ולא מנכסים משועבדים,
תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא
כיון דלאחר חיתום השטר
וצריכא דאי אשמעינן עבד הוה אמינא דוקא
וחצירה באו לה כאחד: וחצר מהלכת
בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ
תחתיו ופלוגתייהו שלא חתםיג) וערב
הוא הויא לה כמלוה על
סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ
לא קנה. דכי אמור רבנן חצרו של
נמי איירי כשלא חתם אלא שכתב אני
עבד אבל חצר ליגזר משום חצרה הבאה
ה)
פה (כתובות קב.) בערבות
וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ:
❖
אדם קונה לו לאו בחצר מהלכת אמור
ערב [ומסר לו השטר בפני עדים]:
שבעל פה, דמלוה על
דברים כד א
לאחר מכאן ואי אשמעינן חצר ה"א דוקא
והילכתא בכפות. כפות וישן
פה היא כיון דלא חתימי
דשאני מקרקעי דניידי ממקרקעי
חצר אבל עבד ליגזר כפות אטו שאינו כפות
עדים על הערבות, והוא
דלא ניידי ורבא גופיה אמרה דלא
בעינן כדמשמע לקמן
הדין לערב בלא שטר
קמ"ל אמר אביי מכדי חצר מהיכא איתרבי
גליון הש"ס
קני בשנים אוחזין (ב"מ דף ט:): בכפות.
בהזורק (דף עח.) דאמר כתב
אחר מתן מעות
(א)
(רשב"ם
מידה מה ידה דאיתא בין מדעתה ובין בעל
תוס' ד"ה ואב"א וכו'
שם). אשה כותבת את
ו)
דאינו ראוי להלך: חצרה הבאה לאחר
לה גט ונתנו ביד עבדה ישן ומשמרתו
גיטה. ומקנתו לבעל וחוזר
דיכולה להפקירו. קשה לי
כורחה אף חצרה דאיתא בין מדעתה ובין
מכאן. כגון נתן לה גט בחצר חבירו
הרי זה גט ניעור אינו גט דהויא
ומוסרו לה לגירושין (לקמן
הא מ"מ משכחת בחצר
בעל כורחה והא מתנה מדעתה איתא בעל
כב:). והאיש כותב את
דקטנה שהוא בע"כ דא"י
והלך בעל חצר ומכר לה את החצר
חצר המשתמרת שלא לדעתה
ז
❖
שוברו. שובר פרעון
להפקיר:
או נתן לה במתנה והא ודאי אינה
ופריך בישן אמאי הוי גט חצר
כורחה ליתא מתקיף לה רב שימי בר אשי והא
כתובה שהאשה היה
מהלכת היא וכ"ת ישן שאני והאמר
מגורשת דמאן מגרש לה דכשנתן הבעל
שליחות לקבלה דמדעתה איתא בעל כורחה
לה לכותבו ולמוסרו לו
להיות לו לראיה (שם).
הגט בחצר לא שלה היתה דתקני לה
רבא כל שאילו מהלך לא קנה עומד
הגהות הב"ח
ליתא וקא הוי שליח לקבלה ואביי אטו שליחו'
וחצר מהלכת לא קנה.
חצרה כאילו נותנו בידה וכי אתא האי
ויושב לא קנה והילכתא בכפות ופי'
(א) תוס' ד"ה והילכתא
אינה קונה לבעליה כלום
מידה איתרבי ז)מושלח 1ושלחה איתרבי ואב"א
חצר לידה לאו מכח הבעל אתיא לה
בקונטרס בההיא קאמר רבא דניעור
וכו' דאמר רבא כתב וכו'
דלאו חצר היא במהלכת
שליחות לקבלה נמי אשכחן בעל כורחה
❖
דהויא ליה חצר:
(ב"ק יב.) חצר מהלכת
דניהוי נותן לה החצר והגט ביחד:
אינו גט ד וכן פסקו הלכות גדולות
לא שמעינן דתקני, דכי
שכן חאב מקבל גט לבתו קטנה בעל כורחה:
מה ידה דאיתא. בגירושין על כרחה:
דכפות וישן בעינן וליכא למימר דהכי
אתרבאי מאם המצא תמצא
על העלה של זית וכו': בשלמא יד דעבד
אף חצרה. בעינן נמי דלהוי בין
פירושו והילכתא בכפות לא חשיב חצר
בידו גגו חצרו וקרפיפו
מוסף תוספות
אתרבאי, דלא נייד והוי
לא מהלכת דלא דמי לעומד ויושב וכיון
מדעתה בין בעל כרחה כגון חצר
משתמר (ב"מ ט:). כל
א. [ד]אי מטעם הודאה
שהיתה שלה קודם שזרק הגט לתוכה:
דכפות מועיל ישן לחוד נמי מועיל
מיחייב א"כ ל"צ שיהא
שאילו מהלך לא קנה.
קנוי לערב. תוס' כתובות קב.
בעל כרחה ליתא. דאי אמרה אי אפשי לקבל מתנה ממנו לא
ולעולם רבא לא איירי בכפות דא"כ אמאי קאמר רבא ניעור אינו
כלומר כיון שראוי לילך,
ד"ה אליבא. ב. אלא הא
לאו דומיא דחצר הוא
קניא לה להא חצר ולא מיגרשה ביה דהא אמרה לא ניחא לי
גט דהוי חצר המשתמרת שלא מדעתה אפילו הוי משתמר לדעתה
קמ"ל דאפי' תמצי לומר
ואין קונה בתורת חצר
למיקני: [והא שליחות]. אשה עושה שליח לקבלה מדעתה אבל בעל
כגון שידיו כפותות בחבל ואוחזתו בידה לא הוי גט דחצר מהלכת
דלא מיחייב משום דלא
(שם). והלכתא בכפות.
משעבד נפשי' הואיל ולא
כגון שהעבד כפות שאינו
כרחה אינו נעשה שלוחה שתתגרש בקבלתו אבל הבעל עושה
היא דומיא דקלתה דאי לאו דקאמר התם בפ"ק דב"מ (דף ט:)
הוי בשעת מתן מעות מ"מ
ראוי לילך, דדמי לחצר
שליח להולכה ונותן לה על כרחה: וקמשוי שליח לקבלה.
דמינח נייח ואיהי דקא מסגיא תותא לא הוי גט אע"ג דמשתמרת
מחמת הודאהמיחייב. תוס'
. חצר מהיכא
(ב"ק יב.)
כתובות קב. ד"ה כתנאי.
בפרקין דלקמן (דף סב:) דנפקא לן מושלח ושלחה קרי ביה
לדעתה אלא ודאי רבא בכפות איירי וכי לא ידע אכתי דאיירי
ט)
ה
איתרבי מידה. דכתיב
ג. ואת"ל דמודה ר'
ונתן בידה, וידה רשותה
ושלחה בלא מפיק ה"א: קטנה. אביה מקבל גיטה
בכפות הוה מצי למיפרך מאי איריא דניעור אינו גט משום
ישמעאל בחנוק דלא
משמע כדכתיב (במדבר
מיחייב א"כ היכי קא"ל
כדנפקא לן בכתובות בפרק נערה (דף מז.) מויצאה והיתה י):
דמשתמרת שלא לדעתה אפי' משתמרת לדעתה נמי דחצר מהלכת
כא) ויקח את כל ארצו
למה לא יתחייב מטעם
אבל
❖
בחצר לגזור משום חצרה
היא אלא דעדיפא מינה פריך:
לא
מידו (ב"מ י:).
הודאה ומה השיבו הרי
שהיה חונק, אין הנדון
הבאה לאחר מכאן. וא"ת והא שמעינן שפיר מעבד דלא גזרינן משום חצרה הבאה לאחר מכאן וי"ל דבעבד ודאי לא גזרינן דאיירי בכפות
ו
דומה לראיה. תוס' כתובות
אטו
ומילתא דלא שכיחא היא ולא גזרו בה רבנן: שליחות מידה איתרבאי כו'. וא"ת דבפ"ק דב"מ (דף י:) אמרי' דחצר משום ידה אתרבאי
קב. ד"ה כתנאי. ד. אפי'
פסקי רי"ד
בכפות קאמר, משום
ולא גרע משליחות ובמציאה דזכות הוא קני אע"פ שאינו עומד בצד חצירו ולא הוי דומיא דיד דקני מכח שליחות דזכין לאדם שלא בפניו א"כ
דהו"ל חצר שאינה
ת"ש האשה כותבת את
הכא דכתב לה שטר מתנה עליו אע"ג דלא הויא דומיא דידה דמתנה ליתא בעל כרחה תתגרש מכח שליחות וי"ל דדוקא לענין שלא בפניו
משתמרת לדעתה, אלמא
גיטה והאיש כותב את
אמרינן דלא גרע משליחות לקנות במידי דזכות הוא לו אבל בשאר דברים בעינן דומיא דידה דאל"כ חצר מהלכת אמאי לא קנה תקנה מטעם
ישן וכפות בעיא אבל ישן
ז
ח
שוברו שאין קיום הגט
בלא כפות א"נ כפות ונעור
שליחות כמו שליח מהלך אע"ג דמטעם יד לא קני וא"ת רב שימי מאי קשיא ליה אטו לא ידע דשליחות מושלח ושלחה איתרבאי הא ברייתא
אלא בחותמיו. פי' אלמא
לא, דתרתי בעיא חצר
האשה כותבת גיטה בנייר
היא בפ"ב דקידושין (דף מא.) ומילתא דפשיטא היא לכ"ע וי"ל דרב שימי סבר כיון דאשכחן בשליחות דמתגרשת בלא הגעת גט לידה אע"ג
שאינה מהלכת ומשתמרת
שלה ונותנו לבעל והבעל
לדעתה של אשה. רשב"א.
דליתא בעל כרחה לענין חצר נמי דאיתרבאי משום יד לא מיסתבר ליה למימר דקפיד קרא אהכי דליהוי דומיא דיד ואביי מהדר ליה דאין
ט
מחתימתו ונותנו לה
ה. והכא חד מינייהו נקט
להביא ראיה משליחות לחצר כיון דשליחות איתרבאי מושלח וחצר איתרבאי משום יד:
ומגרשה בו וש"מ שגם
וה"ה לאידך. רשב"א.
ואיבעית אימא שליחות לקבלה נמי אשכחן בעל כרחה. משמע שרוצה לומר דאפי' איתרבאי שליחות מידה ניחא כיון דאשכחן שליחות בע"כ
האשה יודעת להקנות.
ו. משום עבדו הבא
ומהכא מוכיח שצריך
לאחר מכאן. שיטותקדמונים.
ע"י אב אע"ג דשאר שליח לא הוי אלא מדעתיה חשיב שפיר דומיא דידה ותימה דחצר מתנה נמי אע"ג דליתא בעל כרחה ניהוי
ז. דמלתא דמסתברא
הסופר להקנות הנייר
הוא דכיון דגמרינן ליה מיד
דומיא דידה כיון דאשכחן חצר בעל כרחה כגון חצר שהיה לה קודם לכן דתנן בהזורק (לקמן עז.) דמגורשת ואומר רבינו יצחק דחצרה דמקודם לכן
והדיו והקולמוס לבעל כדי
דקני מסתבר שזוכה לו
שיהא הכל שלו: ועל היד
לא הוי בעל כרחה כמו שליחות דאב $ דיכולה להפקירו ולא תתגרש עוד על ידו אבל שליחות דאב אי אפשר לה לעכב בשום ענין שלא
אפי' שלא בפניו אע"ג דיד
של עבד ונותן לה את
יקבל גט בעל כרחה. ודוחק: שכן אב מקבל גט לבתו קטנה בעל כרחה. ואפי' בעל כרחו של אב מתגרשת כשנותן לו בעל כרחו
א"א לו להיות אלא בפניו.
העבד ותיפוק דכתב שיכול
תוס' הרא"ש. ח. לא
להזדייף הוא בעדי מסירה
כדמוכח בפ"ב דקדושין (דף מד.) דאמר קדושין דמדעת אביה ולא היא גירושין דבע"כ בין היא בין אביה פירוש כיון דבעל כרחו של אב
יהבינן לי' דין שליחות,
ור' אלעזר היא אי בעית
מתגרשת יכולה היא לקבל כמוהו וכן פירש שם בקונט' ועוד אמרינן התם נערה מהו שתעשה שליח לקבל גיטה מיד בעלה כיד אביה דמיא
[אלא]. תוס' הרא"ש.
אימא אפילו תימא ר' מאיר
ט. דגלויי מילתא בעלמא
או כחצר אביה דמיא משמע דע"י חצר אביה מתגרשת שלא
מדעתו
כמו
שהיא מקבלת שלא
מדעתו
אפילו אם כחצר אביה דמיא:
ובכתובת קעקע:
הוא ליתן לו דין שליחות
על
בדבר זה. תוס' הרא"ש.