המביא גט פרק שני גיטין
כב.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
עציץ
של אחד וזרעים של אחר. ה"ה דהוה מצי לאשמועי' הכל
דשקיל ליה. לעציץ ויהיב ניהלה: שמא יקטום. העלה והויא קציצה
עד א מיי' פ"ג מהלכות
א) קדושין כו. ושם נסמן,
ב) ב"מ קיח:, ג) ב"ב כז:,
מכירה הל' טו סמג
מן המחובר: עד שיחזיק בזרעים. עציץ הוי תלוש ומיקני במשיכה
בעציץ וזרעים של אחד אלא לרבותא נקט הכי דאע"ג
ד) גז"ש נדרים נט:,
עשין פב טוש"ע ח"מ סימן
דבעל עציץ קונה זרעים לא קנה אע"פ שהם בתוך העציץ שלו:
זרעים הוו מחוברין ודינן כקרקע ונקנים בכסף בשטר ובחזקה. ועד
ה) שבת עט. ע"ש, ו) [שם
רב סעיף י:
החזיק
בזרעים קנה עציץ. צריך עיון אם צריך לומר אגב וקני
עה ב מיי' שם טוש"ע שם
שיחזיק כגון דניכש או עידר דהויא חזקה ובלא יהיב מעות קמיירי
עח:], ז) [עירובין פג. ושם
נסמן], ח) [עי' פרש"י
סעיף יא:
דאי יהיב זוזי מיקנו בכסף: החזיק
כמו בעלמא כדאמרי' בפ"ק דקידושין
❖
עו ג מיי' שם הל' טז
לקמן לא: ד"ה ר"א],
בעציץ. ולא משכו לקנות אלא עשה
(דף כז.) או שמא הכא לא צריך דכיון
דשקיל ליה ויהיב ליה ניהלה רבא אמר
טוש"ע שם סעיף יב:
עז ד מיי' שם טוש"ע שם
בו שום מלאכה במקומו: אף עציץ
דצריך עציץ לזרעים בטל אגב זרעים
א
פסול גזרה שמא יקטום: עציץ של אחד
א
סעי' א:
לא קנה. דמטלטלין לא מיקנו
וכן גבי שטר כיון שהחזיק בקרקע
גליון הש"ס
וזרעים של אחר מכר בעל עציץ לבעל זרעים
עח ה מיי' שם טוש"ע
בחזקה: נקבו בארץ ונופו בחוצה
נקנה השטר בכל מקום שהוא ושמא
תוס' ד"ה בתר נקבו
שם סעי' יב:
כיון שמשך קנה ב מכר בעל זרעים לבעל
עט ו ז מיי' פ"א מהל'
לארץ. שהיה מונח על הגבול ונוף
התם לא בעינן אגב משום דשטר
אזלינן למ"ד. עי' תשובת
❖
עציץ לא קנה עד שיחזיק בזרעים עציץ
דברי ריבות סי' כב:
תרומות הלכה כה:
ג
הזרעים נוטה חוץ לעציץ חוץ לגבול:
אפסרא דארעא הוא:
פ ח ט מיי' שם הל' כד:
בתר נקבו אזלינן. $ למאן דאמר
וזרעים של אחד ומכרן לאחר החזיק בזרעים
בתר נקבו אזלינן. שמשם הוא יונק
פא י מיי' פי"ח מהל'
❖
קנה עציץ וזו היא ששנינו נכסים שאין
שבת הלכה יד:
וחייב במעשר: בתר נופו אזלינן.
בהעור והרוטב (חולין קכח.)
א)
ד
מוסף תוספות
להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להן
ופטור מן המעשר מן התורה בחוצה
(א) בדלעת הנטוע בעציץ שאינו נקוב
א. [ו]סתמו כפירושו.
לארץ: בדאשרוש. חוץ לנקב בתוך
ויצאה חוץ לעציץ הטמא בטומאתו
אחריות בכסף ובשטר ובחזקה ה החזיק
ריטב"א. ב. דמאי אמרת,
הגהות הב"ח
מחיק לי' פעם שנית וכתיב
קרקע ארץ ישראל: כולי עלמא לא
והטהור בטהרתו ה"ה אם עציץ
בעציץ אף עציץ לא קנה עד שיחזיק בזרעים
ביה מאי דבעי וכו'
(א) תוס' ד"ה בתר וכו'
פליגי. דלא אזלי' תו בתר נוף הואיל
בחוצה לארץ ונופו נוטה לארץ דמהני
(ד)להכי לא חיישינן.
בהעור והרוטב בקישות
נקבו בארץ ונופו בחוצה לארץ אביי אמר
❖
רשב"א. ג. עור סתם
ומחובר ממש בארץ: ובדאשרוש לא
יניקת הנוף לענין נוף גופיה וחייב
הנטועה:
בתר נקבו אזלינן רבא אמר בתר נופו
קתני. תוס' הרא"ש.
ו
פליגי. ליכא למאן דאזיל בתר נוף:
במעשר מכל מקום לא חשיבא יניקת
ד. כדקתני קלף. תוס'
אזלינן בדאשרוש כ"ע לא פליגי כי פליגי
שתי גנות זו על גב זו. וזו אצל זו
הרא"ש. ה. ע"י גט. תוס'
הנוף כיניקת שורש דהא לא מטהרה
מוסף רש"י
הרא"ש. ו. ר' אלעזר
ז בדלא אשרוש ובדאשרוש לא פליגי והתנן
וקרקעית האחת גבוהה מחברתה
יניקת הנוף מה שבתוך העציץ והכא
אומר אע"פ שאין עליו
שתי גנות זו על גב זו וירק בינתים ר"מ
וגידור שלה זקוף והירק בינתים
מחייב נוף מחמת יניקת העיקר:
שייך לעמוד קודם.
עדים אלא שנתנו לה בפני
ב)
מה הוייה בכסף.
ובדאשרוש לא פליגי והתנן
עדים כשר וגובה מנכסים
בגידור הגבוהה דעכשיו הוא נשרש
אומר של עליון ר' יהודה אומר של תחתון
כשמהוה עצמה לאיש
משועבדים.
רשב"א.
שתי גנות כו'.
בקרקעו של עליון ונופו באוירו של
אפשר בכסף, כדנפקא
ז. כלומר שאם הלכו
התם כדקתני טעמא א"ר מאיר מה אם ירצה
לן בקדושין (ג.) קיחה
להם עדי מסירה משיאין
תחתון: של תחתון. אזלינן בתר נוף:
קס"ד דהא דקתני סיפא א"ר מאיר
עליון ליטול את עפרו אין כאן ירק אמר רבי
אותה בקיום הגט. רשב"א.
קיחה משדה עפרון (סוכה
כדקתני טעמא. שאם ירצה תחתון
ומה אם ירצה העליון כו' שאין זה
דמאחר דחזינן בידה גט
כד:). דבר הכורת בינו
יהודה מה אם ירצה התחתון למלאות את
דליכא למיחש לזיופא
לבינה. שלא יטיל תנאי
למלאות גנתו כו' והואיל ובידו למחות
עיקר הטעם מדקתני נמי התם א"ר
אמרי' דמסתמא בא לידה
גנתו עפר אין כאן ירק ואכתי בדאשרוש
בגט שיקשרם יחד אלא
וגורם לירק הזה זוכה בה ולאו משום
מאיר מאחר ששניהן יכולין למחות
כמצותו. תוס' הרא"ש.
דברי הבדלה יהו (ערובין
לא פליגי והא תניא אילן מקצתו בארץ
ג)ח
ח. גופייהו. תוס' הרא"ש.
הטיית נוף: טבל וחולין מעורבין זה
זה על זה רואין מהיכן ירק זה חי
טו:) שתהא ספירת דברים
ט. ומסהדי עליה דלא
ומקצתו בחוצה לארץ טבל וחולין מעורבין זה
כורתת ביניהם ולא יהא
בזה. אין לך פירי באילן הזה שאין
משמע דבסברא פליגי אי זה מהן
זייפתיה. רשב"א. י. גבי
תנאי האוגדם יחד (סוכה
בזה דברי רבי רשב"ג אומר הגדל בחיוב
מקצתו מן הארץ שהוא טבל ומקצתו
עיקר ואמרי' נמי התם בגמרא בפ'
כתב לגרש את הגדולה לא
ד)
כד:). לעולם אין זה
יגרש בו את הקטנה.
מחוצה לארץ שהוא חולין לפי שהיניקה
הבית והעלייה (ב"מ דף קיח:) ואזדו
חייב והגדל בפטור פטור מאי לאו מקצת נופו
כריתות. שכל ימיה היא
רשב"א.
יא. [ו]אף
נאגדת בו לקיים תנאי
מתערבת. ונפקא מינה שאין מעשרין
לטעמייהו אילן היוצא מן הגזע כו'
כשיבאו ויעידו הם בכך
בארץ ומקצת נופו בחוצה לארץ לא מקצת
ט
זה מחמתו (קדושין ה.)
אין בכך כלום וכו' [אלא]
מטבל ודאי עליו דהוי מן החיוב על
ותנן נמי גבי ערלה כי האי גוונא
דהא כל ימיה קשורה
שרשין בארץ ומקצת שרשין בחוצה לארץ
ה"פ, ר"א היא, אבל לר"מ
הפטור ולא ממנו על טבל ודאי:
ותימה דלא מייתי הכא מערלה:
בו שמחמתו היא נמנעת
לעולם פסול אף אם יבאו
ומאי טעמא דרשב"ג דמפסיק צונמא מאי
לא על נייר מחוק. שהכתב על
מלשתות יין ותנאי זה
עדים עצמן, דעדי חתימה
הגדל בחיוב. מה שבתוך ארץ ישראל:
❖
ממש בעינן. רשב"א.
תלוי והולך לעולם ואין
טעמא דרבי דהדרי ערבי במאי קמיפלגי מר
מקצת נופו כו'. ואע"פ שכל שרשיו
הנייר שאינו מחוק ועדיו על
זה הבדלה (ערובין טו:)
סבר אוירא מבלבל ומ"ס האי לחודיה קאי
בארץ או בחו"ל אלמא אזלינן בתר
המחק אבל שניהם על המחק כשר
או שמחמתו צריכה לעמוד
שלא לילך (סוכה כד:).
והאי לחודיה קאי: ר' יהודה בן בתירא אומר
נוף: מ"ט דרבן שמעון. מהו הגדל
פסקי רי"ד
כדאמרי' בריש גט פשוט (ב"ב קסד.) ב
עד שלשים יום הרי
בחיוב חייב והלא היניקה של שרשין
דאינו דומה נמחק פעם אחת לנמחק
כו': א"ר חייא בר אסי משמיה דעולא ג'
שמא יחתום כתבו לתורף
זה כריתות. אפילו מיד
י
שתי פעמים: שלש עורות הן.
תלשו חתמו ונתנו לה
מעלה שרף בכל הפרי ושורשי עבר
דהיא תקיים תנאו ותלך,
עורות הן מצה חיפה ודיפתרא מצה כמשמעו
ה)
כשר. פי' ר"מ סבר עידי
שאפשר דברים הללו לבא
זה מעלים שרף לפרי שבעבר זה:
פי' בקונטרס דקלף גמור לא חשיב
דלא מליח ודלא קמיח ודלא אפיץ למאי
חתימה כרתי הם הם
לידי הבדלה
(קדושין ה.)
דמפסיק צונמא. שן סלע מבדיל
בהדייהו דלא שמיה עור ועוד אומר
העיקר וגט שיש עדים
שהרי דברי הבדלה הן
הלכתא להוצאת שבת וכמה שיעורו כדקתני
חתומים בו אע"פ שנתנו
לסוף שלשים יום ומותרת
באמצע השרשים ומפסיקין עד הגזע
ר"י דלא מני בהדייהו קלף משום
רב שמואל בר יהודה כדי לצור משקל
בינו לבינה כשר ונשאת
מיד לאיש אחר (ערובין
הלכך לרבן שמעון לא ינקי מהדדי:
דבהדיא תנן ששיעורו כדי לכתוב
בו אחרי שהגט יוצא
טו: וכעי"ז סוכה כד:).
קטנה וכמה אמר אביי כי ריבעא דריבעא
דהדרי ערבי. שהעץ מן הגזע ולמעלה
פרשה קטנה שבתפילין ואף על גב
חתום מתחת ידה ומקויים
מכרת כריתות. דהוה
דפומבדיתא חיפה דמליח ולא קמיח ולא
בחותמיו ולא בעי' עידי
מצי למכתב ספר כרת,
שלם: מר סבר אוירא מבלבל. אע"פ
דשיעור חיפה דהוי כדי לעשות קמיע
מסירה והאי וכתב לה
דמשמע ספר כורתה, והך
אפיץ למאי הילכתא להוצאת שבת וכמה
שכל מה שיש מן השרשין בקרקע
שנוי במשנה מ"מ ג לא הזכיר חיפה
על חתימת עדים קאי
דרשא אחריתי מייתורא
הוי מובדל הואיל וכשיצא לאויר הוא
בהדיא במתני' :
ד
שהיא העיקר והלכך אם
שיעורו כדתנן ו) עור כדי לעשות קמיע
דלישנא (קדושין ה.).
כדי לכתוב עליו את הגט. היינו
כתבו כולו ואפילו התורף
מעורב ומבלבל וינקי מהדדי: ומ"ס.
ע"כ שייך לעמוד קודם.
דיפתרא דמליח וקמיח ולא אפיץ למאי
נכסים שאין להם
במחובר ותלשו וחתמו
אוירא לא מבלבל הואיל ובתוך
כרבנן דמכשרי אדיפתרא ולהכי
ונתנו לה כשר ור' יהודה
אחריות נקנין עם
הילכתא להוצאת שבת וכמה שיעורו
הקרקע מובדל בסלע שאינו מצמיח.
מייתי לה הכא ואלו השיעורין אינן
פוסל דבעי' כתיבת הגט
נכסים שיש להם
כדי לכתוב עליו את הגט: וחכמים
וגם חתימתו בכשרות
אחריות. אם מכר
ומיהו היכא דכל שרשיו בא"י ליכא
לפי חשיבות העור דיש שהוא חשוב
כדאמרן בשמעתא קמייתא
מטלטלין עם קרקע,
מכשירין: ז) מאן חכמים אמר ח) רבי אלעזר
מאן דאזיל בתר נוף: שלש עורות
ושיעורו גדול מן הגרוע ממנו אלא כל
בפ"ק דמסכתין (ד.) מאן
כיון שקנה לוקח את
ר'
הן. חלוקין בשמותיהן ובשיעוריהן:
א' שיעורו במה שרגילין לעשות ממנו:
האי תנא דבעי כתיבה
הקרקע באחד משלשה
מאן חכמים ר' אלעזר. פי' בקונטרס דאמר עדי מסירה עיקר
וחתימה לשמה ר' יהודה
קנינים, נקנים מטלטלין
כמשמעו. כמצה זו שלא נתקנה בחימוץ כדת הלחם: קמיח. מעובד
הוא וקי"ל הלכה כרבי
עמה
בדבר
(קדושין כו.)
בקמח: למאי הלכתא. שיעוריהן חלוקין: משקולת. של עופרת עשויה
והבאה להנשא צריכה להביא עדי מסירה ודוקא הכא על
ה
אלעזר בגיטין וכדאמרינן
שהוא קנין לקרקע ואינו
להיות פוחתת ומחפין אותה בעור שלא תהא נשופת ופוחתת: רבעא
לקמן (כו:) הלכה כרבי
קנין למטלטלין (ב"מ מז.).
דבר שיכול להזדייף אומר רש"י דצריכה עדי מסירה בשעה שבאת
בכסף ובשטר ובחזקה.
אלעזר. כתבו על חרס של
דרבעא. משקל קטן שלהן היה: חיפה. מתוקן קצת וראוי לחפות
להנשא אבל בגיטין הכתובים בדבר שאינו יכול להזדייף יכולה להנשא
עציץ נקוב [כשר] דשקיל
שהמטלטלין אין נקנין אלא
בו קמיעין: לכתוב עליו את הגט. כרבנן דמכשרי. ומיהו קלף
ע"י עדי חתימה ואפילו לר' אלעזר כדתנן בפ' בתרא (לקמן פו.) ומייתי
ליה ויהיב ליה ניהלה. על
במשיכה וקרקע נקנה
עלה של עציץ נקוב אביי
בכסף ואם מכר לו קרקע
ליה בריש מכילתין שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון
גמור דמליח וקמיח ואפיץ לא שמיה עור משום הכי לא מני בהדייהו
ו
אמר כשר דשקיל ליה
ומטלטלין יחד, כיון שנתן
ושיעוריה תנן בהמוציא יין (שבת דף עט:) קלף כדי לכתוב בו פרשה
העולם ז אבל מה שפי' בקונטרס דלר' מאיר אשה הבאה לינשא בגט
ויהיב ליה ניהלה:
דמי הקרקע או מסר
קטנה שבתפילין אבל דיפתרא אינו כשר לתפילין הילכך שיעורו
הכתוב על דבר שיכול להזדייף אינה צריכה עדי מסירה ועדים
לו שטר מכירת קרקע
ורבא אמר פסול גזירה
שמא יקטום ודוקא בעציץ
או החזיק בקרקע מדעת
בגט: מאן חכמים. כלומר מאן נינהו ומאי טעמייהו דמכשרי:
החתומים בו אינה מביאה לפנינו אם יש מכירין חתימתן ואי הוה
מוכר נקנו המטלטלין בלא
נקוב דחשיב כמחובר
ביה תנאה וזייפתיה ליכא דידע משמע דאי הוי סהדי ח קמן ט הוה כשר
ר'
משיכה (ב"ב כז:). שתי
פסלי קטימה והמורה
ואי אפשר לומר כן דלר' מאיר בעינן שיהא מוכח מתוכו כדמשמע בריש כל הגט (לקמן כד:) ובדבר שיכול להזדייף אין מוכיח מתוכו כלום :
י
יא
גנות זו על גב זו.
כתב א) כתבו על החרס עד
סמוכות זו לזו, האחת
דיהיב לכולו עציץ ואין
אבל
קרקעיתה גבוה ושאצלה
לחוש שמא ישבר החרס
קרקעיתה נמוך, והירק בינתים. בזקיפת הגובה שזו גבוהה מזו, יש שומים או בצלים (ב"מ קיח:). של עליון. שהרי עפרו
ויתן לה החתיכה והויא ליה קציצה דלא מפסיד ליה לעציץ ואינו נ"ל שאפי' אם ישבר החרס כשר שאעפ"י שהוא
הוא ומשלו הוא יונק (שם). של תחתון. שעל אוירו הוא מונח (שם). למלאות את גנתו עפר. משוה קרקעו לעליונה
נקוב הזרעים חשובים מחוברים ולא גוף העציץ ולא חשיבא קציצה אלא כשיקצץ מן המחובר ולא מן התלוש דאם
(שם). טבל וחולין מעורבין זה בזה. שאין סומכין על הברירה לחלקו לחצאים ולומר שלצד הארץ חייבין ושלצד החוץ
איתא אמאי נקט עציץ נקוב אפילו כשאינו נקוב נמי יפסול רבא אלא לאו ש"מ לא פסלה קטימה אלא במחובר
פטורין (ב"ב כז:). דמפסיק צונמא. באמצע שרשים שאין שני צדדין יכולין לינק זה מזה (שם). דהדרי ערבי. האילן נעשה
ולא בתלוש והאי דקאמר גבי עציץ דשקיל ליה ויהיב ליה ניהלה לאו למימרא דלא מיתכשר אלא בהכי דאפילו אם
אחד למעלה בעביו (שם). אוירא מבלבל. אע"פ שבתוך הקרקע הם כשני אילנות, הואיל ולמעלה באויר העולם נעשה אחד,
ישברנו נמי כשר ולהכי נקט האי לישנא כלומר דלא מיחסר מידי דשקיל ליה אי נמי איידי דאמר אביי גבי עלה
מתערבין יונקותיו (שם). מצה כמשמעו. שאין לה שום תיקון (שבת עט.). קמיח. משהין אותו בקמח ומים (שם). עפיץ.
נקט האי לישנא נמי גבי חרס ואם כתב הגט בראש המגילה ואח"כ חתכו והפסיקו ממנה כשר וכ"כ גם ר"ח ז"ל
מתקנין אותו בשחיקת עפצים כמו שעושין כאן בשחיקת קליפת ארז שקורין טנא (שם). כי ריבעא דריבעא דפומבדיתא.
ודייקי' מינה מדגזרינן בעלה של עציץ נקוב ש"מ בנייר כי האי גוונא אפילו קצץ כשר אבל בעל ה"ג כתב מאן
רובע ליטרא של פומבדיתא, דרך הסוחרים לצור משקולת של עופרת כדי שלא תפחת, לפי שהמתכת נשחקת תמיד ונפחת
דכתיב גיטא ליפסוק מגילתא שיעור גט והדר ליכתביה ואי כתב מקמיה דליפסוק מגילתא ופסיק ליה בתר דכתב
מאליו (שם). קמיע. בציר שיעוריה מכדי לצור משקולת (שם). כדי לכתוב עליו את הגט. ותנן (לקמן פה.) גופו של גט
גיטא (מינה) מיפסל גיטא דכתיב וכתב ונתן וכו' ואינו נ"ל דהא לא פסל במתני' אלא מחובר לקרקע ובעלי חיים
הרי את מותרת לכל אדם ושמו ושמה והעדים והזמן, ושיעור זה קטן מכולן (שם).
אבל מחובר דתלוש לא: רבי יהודה בן בתירא אומר וכו' פי' המורה מפני שיכול לחזור ולמחוק עד העדים ולכותבו
ויעביר תנאי שהיה בו ולא מוכחא מילתא דהא עדים נמי על המחק חתומים ואינו נ"ל מדאמרי' בגט פשוט (ב"ב
קסג:) אמר רב שטר הבא הוא ועידיו על המחק כשר וא"ת מוחק וחוזר וכותב אינו דומה מי שנמחק פעם אחד למי שנמחק שני פעמים ואינו פוסל שם אלא שטר הבא על המחק ועידיו על הנייר דמחיק ליה לשטרא וכתיב
מאי דבעי והכי נמי דפסיל נייר מחוק לא פסיל ליה אלא גט הבא על המחק ועידיו
על הנייר: ג' עורות הן מצה וחיפה ודפתרא מצה כמשמעו דלא מליח ולא קמיח ולא עפיץ
וחיפה דמליח ולא קמיח ולא עפיץ דפתרא דמליח
וקמיח ולא עפיץ ומתוך כך אין המחק ניכר בו והקלפים שלנו המעובדים בסיד כך
הם כמו המעופצים שבבבל לא
היו רגילים אלא בעפץ וכך הוא
הסיד לנו כמו העפץ
להן
ואינו יכול להזדייף: וחכמים מכשירין מאן חכמים
א) נראה דצ"ל והמורה כתב בכתב על החרס דכשר משום דשקיל ויהיב לה לכולי עציץ ואין לחוש וכו'.